מלחמת 1948
יוסי שוורץ[1]
1. הרקע הכללי
מלחמת העולם ה-2 הוצגה ומוצגת עד היום, הן על ידי האימפריאליזם האמריקני, הבריטי והצרפתי והן על ידי הביורוקרטיה הסובייטית ומפלגותיה, כ"מלחמה של כוחות הדמוקרטיה כנגד הפשיזם". לאור הגדרה מעמדית "מדויקת" זו תמכו, כמובן, המפלגות הסטליניסטיות בכל מקום ב"כוחות הדמוקרטיים".
במציאות, לא היתה מלחמה זו שונה במהותה ממלחמת העולם ה-1, למרות השתתפותה של ברה"מ. דהיינו, היתה זו מלחמה אימפריאליסטית מצד כל חלקי הבורגנות שלקחו חלק במלחמה, בין אם שלטו על מעמד הפועלים בצורה פשיסטית ובין אם "בצורה דמוקרטית", שכן מטרת כל חלקי הבורגנות האימפריאליסטית היתה חלוקה מחדש של השליטה בעולם.
המנצחת העיקרית במלחמה היתה הבורגנות האמריקנית, אשר החלה מיד אחרי המלחמה לקבוע את הסדר האימפריאליסטי החדש. מצד אחד, היא דוחקת את רגלי האימפריאליזם הבריטי והצרפתי המתמוטטים והתלויים בחסדיה, ומן הצד השני, מקיפה את ברה"מ בשרשרת בסיסים צבאיים בכל אחת מן הארצות אשר נקבעו כרכושה בהסכמי חלוקת העולם ביאלטה ובפוטסדם, עליהם חתמה גם הביורוקרטיה הסובייטית.
התמוטטות האימפריאליזם הבריטי והצרפתי במזה"ת העמידה בפני הבורגנות האמריקנית את השאלה: כיצד לשלוט באזור זה מבלי להיזקק להשתלטות צבאית ישירה?
חלק מן הבורגנות האמריקנית, המבוטא על ידי חוגי הגנרלים ומשרד החוץ, דורש לנקוט בשיטה בה השתמש האימפריאליזם הבריטי: להישען על הבורגנות והפיאודליזם הערביים, בעוד הצבא הבריטי מוחזק בינתיים במקום. חלק אחר של הבורגנות, המבוטא על ידי טרומן, טוען כי המשטרים הערביים הקיימים אז מתמוטטים ולא ניתן להישען עליהם. הפתרון המוצע על ידי טרומן הוא לחזק את הציונות, העשויה למלא תפקיד מפתח בשמירה על הסדר האימפריאליסטי, מול כל מאבקי ההמונים באזור. יש לזכור כי מיד לאחר המלחמה מתנהל מאבק חריף על ידי ההמונים בכל האזור כנגד האימפריאליזם הבריטי והצרפתי והבורגנות המקומית התלויה בהם.
ברור שהאימפריאליזם הבריטי, המבקש אויר לנשימה כדי לדחות את קץ שליטתו באזור, תומך בחוגי הצבא ומשרד החוץ האמריקנים. בווין טוען בהיסטריה כי הקמת מדינה ציונית כדרישת הציונים תביא בהכרח להחרפת מאבק ההמונים ותאלץ את האימפריאליזם האמריקני לשלוח צבא לאזור. זאת מאחר והבורגנות הערבית במצב הנתון לא תוכל לעצור את ההמונים המתנגדים להקמת מדינה ציונית על-חשבון העם הפלסטיני.
היהודים דרשו ממני לא רק שאתערב בעניין ההגירה אלא שאעמוד לצדם בעניין המדינה היהודית, משרד-החוץ דרש ממני לעמוד לימין הדרישות הערביות...[2] הצבא טען שלקבל את המלצות הועידה האמריקנית (להקמת המדינה היהודית – י.ש.) ידרוש הכנסת צבא אמריקני לאזור, צעד שתוצאותיו אסון לאינטרסים האמריקנים שכן יסכן מאד את השליטה על הנפט".[3]
החלטת מועצת-הבטחון מ-29.11.1947 משקפת היטב את הויכוח שנערך בקרב הבורגנות האמריקנית, שכן ההחלטה קובעת את עקרון החלוקה מבלי לפרט כיצד תבוצע בפועל. להחלטה זו משמעות אחת: במידה שהציונות תצא מן העימות הצבאי כאשר ידה על העליונה, תהיה זאת הוכחה לתיאוריה של טרומן, והמסקנה כמובן תהיה לחזק את הציונות. אולם במידה שהציונות לא תצליח להוכיח את עצמה ככוח פוליטי רציני – תנצח התיאוריה של מרשל והעניין כולו יוצב ככישלון תכנית הומניטרית לשיקום הפליטים היהודים.
2. סוד ניצחונה של הציונות
עם כניסת צבאות הבורגנות הערבית לפלסטין ב-15.5.1948 כבר שלטו כוחותיה הצבאיים של הציונות במרבית השטח שהוקצה לציונות על פי החלטת האו"ם.
פחות מחודש לאחר מכן, עם הפסקת האש הראשונה ב-11.6.1948 ניצחה הציונות מבחינה צבאית והוכיחה את תיאוריית טרומן.
השאלה הינה, כמובן, מהו ההסבר הפוליטי לניצחון צבאי זה?
א. השליטה המלאה של הבורגנות הישראלית על מעמד הפועלים היהודי
בניגוד לבורגנות הערבית, שאינה יכולה לגייס את הערבים ולחמשם למלחמה משום שהיא פוחדת מהם, יכלה הציונות, ב-1948 כמו היום, לגייס את מעמד הפועלים היהודי מאחריה.
מצב זה דורש הסבר: ניתן כמובן להאשים את מעמד הפועלים היהודי ולטעון שהאינטרס שלו הוא לשרת את הציונות. אך אנו טוענים שלמעמד הפועלים היהודי, כמו לשאר חלקי מעמד הפועלים בעולם, יש אותו אינטרס – המהפכה הפרולטרית.
ההסבר לשליטת הציונות מונח לא באינטרס מעמד הפועלים היהודי אלא במצבו הארגוני – חוסר כל כלי-מאבק עצמאיים. ולמצב זה אחראית המפלגה הקומוניסטית.
ב-1936 פרץ המרד הערבי. שלוש שנים נמשך מאבק ההמונים הפלסטינים כנגד האימפריאליזם הבריטי והציונות. מפלגת פועלים מהפכנית היתה מאחדת את מאבק ההמונים הפלסטינים עם מאבקו של מעמד הפועלים היהודי כנגד האימפריאליזם הבריטי, הציונות והבורגנות הפלסטינית. אולם המפלגה הקומוניסטית נתנה את מלוא תמיכתה לנשאשיבים ולחוסיינים, הבוגדים בהמונים הפלסטינים. מדיניות זו לא רק עזרה לדיכוי ההמונים הפלסטינים, אלא גם דחפה את ההמונים היהודים אל מאחרי הציונות. בזמן המלחמה האימפריאליסטית העולמית ה-2 עזרה המפלגה הקומוניסטית לגייס את מעמד הפועלים היהודי מאחורי האימפריאליזם הבריטי והציונות.
למעמד הפועלים היהודי חסרה לא רק מפלגה מהפכנית אלא חסר גם הכלי האלמנטרי להגנת לחמו. ההסתדרות אינה איגוד מקצועי בהנהגה רפורמיסטית, כפי שטוענת המפלגה הקומוניסטית, אלא זרוע של הציונות; וכשם שההסתדרות מארגנת את הפועלים היהודים כנגד הפועלים הערבים תחת סיסמת "עבודה עברית" ב-1948, מארגנת היא את הפועלים היהודים למלחמה בהמונים הערבים בתמיכת המפלגה הקומוניסטית תחת הסיסמה של "שחרור לאומי".
ב. מצב ההמונים הפלסטינים
ההמונים הפלסטינים יצאו מניסיון ההתקוממות של 1936-39 כאשר הם מדוכאים ומיואשים. לא רק שאינם יודעים כיצד להמשיך להיאבק אלא מחוסרים הם גם את הכוח להתארגן מחדש. אותם אלפים ספורים המוצאים את הכוח להיאבק חסרים כל הנהגה שתוביל אותם לניצחון. "הועד הערבי העליון", ארגון הבורגנות הפלסטינית, מעמיד את משפחת החוסיינים בראש הגרילה. למשפחה זו, שבראשה עומד המופתי חאג' אמין, היה תפקיד מרכזי בבגידת הבורגנות הפלסטינית בזמן "המרד הערבי", וגם עתה ממשיכים הם בתפקידם. מצד אחד, חייב כל לוחם לספק לעצמו נשק ועל כן לרשות הגרילה לא רק נשק קל ומיושן אלא שגם רבים מהאנשים משוללים נשק להילחם בו. מהצד השני, עורך המופתי תעמולה בלתי-פוסקת לנטוש את הכפרים והערים עד ליום "הניצחון והנקמה". אותה בורגנות פלסטינית תחשוף את אפיה המעמדי במלואו בסוף 1948 כאשר יוציא המלך עבדאללה לפועל את מזימותיו, אותן רקם יחד עם הציונות.
ב-1.12.1948 דואג המלך לארגן כנס גדול ביריחו, אליו מוזמנים נציגי הבורגנות הפלסטינית. ראש עיריית חברון, שייח' ג'עברי, המשתף היום פעולה עם שלטון להכיבוש הישראלי, ממונה על ידי המלך לנשיא הכנס.
הכנס יוצא בהחלטות הבאות:
1. הועידה רואה בארץ-ישראל יחידה שלימה שאינה ניתנת לחלוקה.
2. מדינות ערב אינן יכולות להילחם בסכנות שמולן אלא תוך איחוד לאומי מלא. כצעד ראשון יש להתחיל באיחוד א"י עם ירדן.
3. הועידה מכירה בהוד-מלכותו המלך עבדאללה כמלך על ארץ-ישראל.
ב-13.12.1948 קבע הפרלמנט הירדני המורכב מ-20 צירים כי מועצת האומה מחליטה לאשר את מדיניות הממשלה בנידון.
מול הגרילה הפלסטינית והנהגתה הבוגדות, הציבה הציונות צבא אשר מנה כ-70,000-80,000 איש, מצויד בכלי נשק חדישים שכללו על פי גרסת בן-גוריון: 10,000 רובים, 900 תת-מקלעים, 180 מכונות-יריה כבדות, 672 מרגמות קלות ו-96 מרגמות בינוניות.[4]
צבא זה הינו בעל ניסיון קרבי שנרכש הן בזמן דיכוי "המרד הערבי" והן בזמן המלחמה האימפריאליסטית ה-2. מהבית מפקדיו אינם אלא קציני הצבא הבריטי לשעבר.
ג. הבורגנות הערבית
אם קל להבין כיצד ניצחה הציונות את ההמונים הפלסטינים הרצוצים, קשה הרבה יותר, לכאורה, להבין כיצד גברה הציונות על כל יתר צבאות הבורגנות הערבית.
הטבלאות הבאות מבהירות היטב כי לא היה ניצחון הצבאי של הציונות שום דבר החורג מגדר ניצחון הצבא החזק על החלש יותר. אולם עובדה זו דורשת הסבר פוליטי, אשר יובא לאחר הצגת הטבלאות[5]:
| צה"ל[6] | |
| סה"כ כוחות | 70,000 |
| קבע | 30,000 |
חטיבות שריון | 1.5 חטיבה |
| טנקים בינוניים וקלים | 40-50 |
| נגמ"שים | 200 |
| חיל אויר | |
| סה"כ | 67 מטוסים |
| מטוסי קרב | 40 |
| מטוסי תובלה | 12 |
| אחרים | 15 |
צי | |
| טורפדות | 5 |
| הלגיון[7] | |
| סה"כ כוחות | 9,050 |
| לוחמים בלתי-סדירים | 1,200 |
| תותחים | |
| 2 אינטש | 29 |
| 6 ליטראות | 38 |
| 25 ליטראות | 24 |
| מרגמות | |
| 3 אינטש | 40 |
| מצוידים במקלעים | 52 |
| מצוידים בתותחים | 72 |
| הצבא הסורי[8] | |
| סה"כ כוחות | 8,000 חייל |
| מתוכם נשלחה לפלסטין חטיבה משוריינת אחת | |
| צבא עיראק[9] | |
| נשלחו לפלסטין | 15,000 איש |
| הצבא המצרי[10] | |
| כלל הכוחות | 60,000 – 50,000 |
| סדירים | 50,000 |
| מתוכם נשלחו לפלסטין 18,000 חייל, מחציתם גדודי מילואים וחיל-מצב מדרגה שניה | |
שריון | 1 חטיבה |
טנקים בינוניים וקלים | 80 |
חיל-אויר | |
| סה"כ | 70 מטוסים |
| מטוסי קרב | 35 |
| מטוסי תובלה | 10 |
| אחרים | 25 |
צי | |
| פריגטות | 2 |
| טורפדות | 12 |
מהו ההסבר ליחסי כוחות "פרדוכסליים" אלה? מיד לאחר תום המלחמה האימפריאליסטית ה-2, עלה גל של מאבקים מהפכניים בחלקים שונים של העולם. באירופה – הכלכלה הרוסה, כמו באזורים אחרים הנמצאים תחת שלטון האימפריאליזם האירופי המתמוטט. במזה"ת מחריפים ההמונים את המאבקים ומעמידים בסימן שאלה את שלטון הבורגנות הערבית ואדוניה – האימפריאליזם הבריטי.
הקמת המדינה הציונית נתפשה, ובצדק, על ידי ההמונים הערבים, כצעד המכוון בראש וראשונה כנגדם.
במצב זה נאלצת הבורגנות הערבית להכריז על מלחמה נגד הציונות, כאשר פחדיה מפני ההמונים עולים על כל חששותיה מפני כוחה של הציונות.
אילו התכוונה הבורגנות הערבית למנוע למעשה את הקמת המדינה הציונית, היתה חייבת לערוך גיוס מקיף של ההמונים ולזיינם בנשק, תוך ידיעה ברורה שנשק זה יופנה כלפיה עצמה וכלפי אדוניה האימפריאליסטים.
אפשרות אחת עמדה בפני בורגנות מנוונת זו: לערוך תרגיל-דמי במטרה להונות את ההמונים ולהרוויח זמן בשלטון, תוך ידיעה ברורה שתרגיל-דמי זה ייגמר במפלתה הצבאית.
מאחורי צעדים אלה של הבורגנות הערבית ב-1948 מסתתר ההגיון המעמדי של הבורגנות בארצות בהן לא בוצעה המהפכה הבורגנית-דמוקרטית.
הבורגנות הצרפתית ב-1789 היתה מסוגלת לבצע את המשימות הבורגניות-דמוקרטיות: שחרור לאומי, רפורמה אגררית, איחוד לאומי, השגת חופש ההתארגנות והביטוי – במצב בו נמצא הקפיטליזם בעליה ומעמד הפועלים עדיין איננו מעמד עצמאי. אולם בתקופת האימפריאליזם, בעת שקיעת הקפיטליזם וריקבונו, בזמן שמעמד הפועלים מעמיד על הפרק, מזה עשרות בשנים, את שאלת המהפכה הפרולטרית – לצפות שהבורגנות בארצות הלא-מפותחות תהיה מסוגלת לבצע את תפקידיה ההיסטוריים – פירושו של דבר להניח שהבורגנות מוכנה להתאבד.
אין, לכן, משום הפתעה בהיקף המגוחך של הגיוס הצבאי שערכה הבורגנות הערבית וגם לא באופן ההיערכות הקרבית של צבאותיה.
הצבא העיראקי (להוציא את הקרב על "כוכב הירדן", שגם בו נסוג במהירות) השתתף בקרב על ג'נין ב-2.6.1948, כבש אותה, ומאז נשאר במקום מבלי לנוע, עד שיחות רודוס. אז נסוג הוא במהירות לעיראק כדי לדכא את ההמונים הגועשים.
צבא הבורגנות הסורית, במקום להיכנס דרך לבנון ולכבוש את נצרת ועפולה, כפי שדורש ההגיון הצבאי הפשוט, חדר לאזור צמח-טבריה, המבוצרים בקו אידן, ושם נשאר תקוע כאשר אגפו השמאלי חשוף בשל פינוי הצבא העיראקי לג'נין.
צבא הבורגנות המצרית, על פי הוראות האימפריאליזם הבריטי, נכנס לנגב וכבש את החלק שבו חפץ האימפריאליזם הבריטי כתחליף לעמדותיו בתעלת סואץ, במידה שייאלץ לנטוש את מצרים.
את אותו הגיון מעמדי, נחלת הבורגנות הערבית, חושף עד תומו שליט ירדן, המלך עבדאללה, בחותמו על ההסכמים החשאיים עם בן-גוריון.
למרות שיש נסיון עד היום, ובודאי ב-1948, להסתיר את עובדת קיום ההסכמים בהם הוחלט על מסירת החלק שהוקצה לפלסטינים בתכנית החלוקה – לידי עבדאללה, תמורת הסכמתו לשליטת הציונות בחלק שהוקצה לה על ידי חבר השודדים באו"ם – הרי לא רק שמהלך הקרבות תואם הסכם זה בדיוק, גם העדויות לקיומו מצויות בשפע.
לא רק ישראל בר בספרו "בטחון ישראל" טוען לקיום ההסכם. גם עבדאללה אל-תל, קצין בכיר בלגיון הירדני, הידוע בהשקפותיו הלאומניות ובניסיון הנפל שלו להפיכה בירדן, אשר נוכח בחלק מן הדיונים – מעיד עליהם בספר זכרונותיו.
ב-16.1.1949, בפגישה בין המלך עבדאללה לבין ראש המשלחת הציונית – ששון, בארמון המלך בשונה, פנה המלך לששון ואמר: "אני מלך ערבי, אינני נוהג להפר בריתות, אתם יודעים את רגשותיי אליכם, הרי אתה יודע, ששון ידידי, כי לא נלחמנו ולא תקפנו אשר לכם".[11]
בהקדמה לספרו של עבדאללה אל-תל קובע אלוף חיים הרצוג: "אין ספק, עבדאללה אל-תל מחד, והמלך וגלאב פחה מאידך, לא לחמו את אותה מלחמה; תל ביקש להכחיד את ישראל, גלאב והמלך ביקשו לתפוש את השטחים שנועדו לערבים".
ה"קרב" על ירושלים המזרחית מחד, והצעת-הנפל של יגאל אלון לכיבוש הגדה המערבית, הינם רק חלק מהדוגמאות הרבות המצביעות על כך שהמלחמה בין הציונות לבין השליטים הפיאודלים-בורגנים בירדן התנהלה כלשון ההסכם.
כוח הלגיון בירושלים המזרחית הספיק רק להגנה על העיר ולכיבוש הרובע היהודי, משום שלרשות עבדאללה אל-תל, מפקד ירושלים, עמדו בסה"כ 15 קצינים ו-711 חיילים ובד"א. מהצד השני, ברור ש"ניסיונות" הכיבוש של צה"ל, שעלו בתוהו, לא היו אלא ניסיונות-דמי. אף בן-גוריון עצמו נאלץ לאשר זאת במשפט "קול-העם" – בן-גוריון ב-1951.
בספרו לאור היום ובמחשך יודע ירוחם כהן לספר כי לאחר כיבוש הגליל הציע אלון תכנית לכיבוש הגדה המערבית, שהתקבלה בהתלהבות על דעת מפקד החטיבה – כרמל, ו-י. בר: "כרמל בירך על התכנית וכמותו י. בר – נציג ידין ראש אג"ם, והבטיח להמליץ עליה לפני המטכ"ל. אולם מה נדהמנו כאשר נדרשנו לרדת לשפלה במהירות".[12]
3. אופי המלחמה
הדיון בשאלת ההסכמים בין בן-גוריון לבין עבדאללה מביא אותנו לשאלה: מהו אפיה המעמדי של מלחמת 1948?
אם נקבל את טענת הציונות והסטליניזם, הרי היתה זו מלחמת שחרור לאומי של העם היהודי. כלומר, עלינו להניח שהציונות הינה תנועה בורגנית מהפכנית שתפשה את השלטון לאחר ניצחון במלחמה על האימפריאליזם.
מאה שנה לאחר שהבורגנות בכל הארצות בהן לא התבצעה המהפכה הבורגנית – אשר משימת השחרור הלאומי הינה חלק מתפקידה – אינה מסוגלת לבצע מהפכה זו – הצליחה הציונות להפריך את חוקי ההיסטוריה...
לא נותר לנו אלא להסיר את הכובע ולשאוג בהתלהבות: הלאה המרכסיזם, תחי הציונות!
אולם לפני שנקבור את המרכסיזם, הבה נבדוק מה צפון בטענה זו בדבר אפיה של המלחמה:
שחרור לאומי, על פי הטענה הסטליניסטית, פירושו:
· שוד, רצח וגירוש העם הפלסטיני; שכן, בניגוד לאגדת הציונות, לא עזבו ההמונים הפלסטינים מרצונם הטוב את עריהם וכפריהם, אלא תחת מכבש הגירוש והטלת הפחד (מספר הפליטים הפלסטינים עולה, על פי הערכה מתונה ביותר, על 0.75 מליון).
· שחרור לאומי פירושו לכרות ברית עם הפיאודל עבדאללה על מטרות מוסכמות לשוד העם הפלסטיני.
· שחרור לאומי פירושו להשתחרר מהאימפריאליזם הבריטי המתמוטט כדי להפוך לכלי שרת של האימפריאליזם האמריקני.
· מלחמה אנטי-אימפריאליסטית פירושה, לסגת מעימות בקרב יחיד שמנהלת הציונות עם האימפריאליזם הבריטי, לפקודת האימפריאליזם האמריקני (כפי שנראה מניתוח הקרב על סיני).
הציונות והסטליניזם יכולים להגדיר מלחמה זו כמלחמת שחרור לאומי. לנו יש הגדרה שונה למלחמה מזוהמת זו. הציונות נלחמה כדי להפוך לכוח החזק, עליו יכול האימפריאליזם לסמוך כעל אחד מעמודי-התווך של הסדר האימפריאליסטי החדש, תוך גירוש ושוד העם הפלסטיני.
הבורגנות הערבית נלחמה כדי לשמור על עמדות האימפריאליזם הבריטי המתמוטט ועל עצמה מפני זעם ההמונים.
שני הצדדים כאחד, לא כנגד האימפריאליזם נלחמו – אלא עבור האימפריאליזם כנגד ההמונים.
יש סיטואציות היסטוריות, בהן צריך לתמוך בבורגנות, בארצות בהן לא בוצעה המהפכה הדמוקרטית-בורגנית, במצב בו נאבקת הבורגנות נגד האימפריאליזם, כגון במצרים ב-1956, או בזמן שהארגונים הפלסטינים, הבורגנים והזעיר-בורגנים, נאבקים נגד הציונות או נגד חוסיין. אולם זאת חייבת להיות תמיכה ביקורתית, תוך אזהרה ההמונים מפני בגידת הבורגנות, וקודם-כל כאשר מעמד הפועלים שומר על עצמאותו; "לצעוד בנפרד, להכות ביחד".
אולם ב-1948, תמיכה כלשהי, אם בציונות ואם בבורגנות הערבית – פירושה אחד: בגידה במעמד הפועלים. שכן שם אחד למלחמה זו: מלחמה אימפריאליסטית.
4. עד היכן תורשה הציונות להתפשט?
אם קבענו שניצחון הציונות ברור כבר ב-11.6.1948, עם הכרזת הפסקת-האש הראשונה, עולה מיד השאלה: מדוע, אם כך, מסתיימת המלחמה רק באפריל 1949?
ניצחון הציונות ביוני 1948 פירושו שהבורגנות האמריקנית חתמה את הויכוח על איזה כוח במזה"ת היא מסתמכת: על הבורגנות הערבית או על הציונות. אולם השאלה שנשארה פתוחה היא: עד היכן תורשה הציונות להתפשט ולאגור כוח, מבלי לערער את הסדר הרופף הקיים ברגע זה. כל זמן שלא ראה האימפריאליזם האמריקני כוח שימלא את מקום המשטרים הערבים המתפוררים – ביקש לשמור עליהם, כלומר, על המשך שליטת האימפריאליזם הבריטי בהם. ובאותה שיטה, על פיה קבעה הבורגנות האמריקנית על מי תסתמך במזה"ת ככוח לשמירת האינטרסים שלה, שיטת "ישחקו הנערים לפנינו", אותה שיטה ננקטה גם בשאלת היקף התפשטות הציונות.
ההחלטה הציונית לכבוש את הנגב יצאה לפועל רק לאחר ששוכנע האימפריאליזם האמריקני כי כיבוש הנגב עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו. להחלטה זו קדמו שיחות חשאיות ארוכות בין האימפריאליזם האמריקני, הבריטי והציונות, אשר נמשכו עד סוף ספטמבר. יומנו של מקדונלד משקף התרוצצות זו:
6.9 – מכתב טרומן לשגריר: "שמא ניתן למצוא פתרון עם עבר-הירדן לפיו יוחלף חלק גדול מאדמת הנגב השוממה בגליל".[13]
22.9 – "צר היה לי כי וושינגטון ולונדון התבטאו לטובת הצעת ברנדוט להעביר את הנגב לעבדאללה במיוחד כאשר הוקצה לה על פי החלוקה".[14]
סוף ספטמבר – "בשיחה חשאית עם עוזרי בוקס התבטא פקיד ישראלי בכיר: תמיכת ארה"ב לתת את הנגב לערבים לא תרבה את ידידות מדינות ערב לארה"ב, ותיצור ישראל קטנה ואחוזת מרירות, ומכאן שארה"ב תאבד את הידיד שיחיד שיש לה. ראיתי הגיון רב בניתוח זה שכן ממשלת עבדאללה לא תכיר טובה לארה"ב בשל מתנה שתיראה אותה כהישג הבריטים.
בזיכרונותיו מספר טרומן שהגיע להחלטה שיש מקום לקיום ישראל רחבה וחזקה, כפי שנאם במדיסון-סקוור ב-29.9.1948.
במחצית אוקטובר פיצחו כוחות צה"ל, שמנו 4 חטיבות, את המערך המצרי בלוכדם את מרבית הצבא המצרי בכיס פלוג'ה.
ברור לחלוטין כי למרות שהכוח המצרי הנצור ביקש עזרה מהבורגנות הירדנית והעיראקית, עמדה זו מנגד תוך הסכמה אילמת לניצחון הציונות. "שני גדודים סוריים נשלחו על מנת להחליף את הכוחות העיראקיים כדי שאלה יעזרו לפלוג'ה, אולם משהגיעו שני הגדודים הסורים לדרעה, נאסרה עליהם הכניסה למדינה, ונאמר להם כי אם ינסו להיכנס תיפתח עליהם אש".[15]
בראשית נובמבר ניפתח מושב עצרת האו"מ בפריז, בו דנו חבר השודדים האם לאשר את מסע השוד של הציונות, ואם כן, כיצד להציגו. ב-4.11.1948 התקבלה באופן פורמלי החלטה הדורשת מישראל לסגת. אולם ברור, כפי שמגלה יומנו של מקדונלד, כי הציונות קיבלה זריקת עידוד ממועצת הביטחון:
המפקדים הישראלים היו בטוחים שאילולא עצרה בהם מועצת הביטחון היו הודפים את המצרים בחזרה לאדמת מצרים. נפשם כלתה למצוא צידוק לחידוש האופנסיבה. העובדה כי ישראל עברה את הצו שדרש את נסיגתה לגבול הקודם והעולם עבר על כך בשתיקה, עודדה את ישראל לפעולה צבאית נוספת.[16]
שבוע ימים לאחר תום העצרת פתחה הציונות במסע כיבושים חדש שכובה "מבצע חורב" ומטרתו כיבוש סיני. אולם בזמן שבר-לב, מפקד גדוד 9, נשלח לכבוש את אל-עריש, נתקבלה הודעה דחופה במפקדת אלון להפסיק מיד את הפעולה. גם גורלה של ההתקפה על רפיח היה דומה, לאחר שכאן, בפעם היחידה והאחרונה במלחמה "אנטי-אימפריאליסטית" זו, הסתבכה הציונות בקרב עם האימפריאליזם הבריטי, בירטה 5 מטוסי קרב מסוג ספיטפייר ב-7.11.1949. מיד לאחר קרב זה פינה צה"ל את כל כוחותיו אל מעבר לגבול הבינלאומי.
ה"קרב" על סיני מדגים היטב את אופי המלחמה: בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות מלחמה זו התנגשה הציונות, צבאית, עם האימפריאליזם הבריטי, אך נסוגה מיד, על פי הוראת האימפריאליזם האמריקני.
ב-31.12 קיבלתי הוראה מוושינגטון למסור מיד את עיקר תוכנה של השיחה ששינתה את המצב מקצה לקצה. היה זה איומה הדרמטי של אנגליה כי אם לא ייסוגו כוחות צה"ל מאדמת מצרים, תיאלץ להשתתף באופן פעיל בקרבות נגד ישראל.[17]
הסיבה להוראת האימפריאליזם האמריקני פשוטה: הוא מתיר לציונות התפשטות וגירוש העם הפלסטיני, כל עוד אין התפשטות זו מסכנת את המשטר המצרי ואת שליטת האימפריאליזם הבריטי בו; כל עוד אין הוא רואה לפניו כוח אלטרנטיבי שישלוט במצרים במקום פארוק.
כשם ש"קרב" זה מבליט את אופי המלחמה, כן מבליט ה"קרב" על הנגב הדרומי את אופי היריבות בין הציונות לאימפריאליזם הבריטי. לקראת סוף המלחמה נוכחת הבורגנות הבריטית שטעתה בהערכתה את תרומת הציונות לקיום הסדר האימפריאליסטי והיא מעניקה לציונות את הנגב הדרומי, כולל אילת, נמל אסטרטגי חשוב לאוקיינוס ההודי.
ב-5.3.1949 ירדו שתי חטיבות של צה"ל, "גולני" ו"הנגב" לכבוש את הנגב הדרומי. המבצע נערך תוך הגבלות חמורות, ביניהן:
מגבלה שעוררה תמיהה רבה בין מפקדי היחידות היתה הפקודה כי אין להיכנס לקרב בפעולה זו וכי במקרה של התנגשות עם כוחות האויב כוחותינו ינתקו את המגע ויעברו בדרך עקיפין למלא את הפקודה.[18]
את ההסבר לפקודה מוזרה זו מביא אל-תל:
בזמן שהכוחות היהודים הגיעו וההתנגשות היתה צפויה בכל רגע, שלח גלאב פחה מברק למפקדי הכוחות:
6.3.1949 מברק מיידי
אל מפקד אזור הדרום. מאת המפקדה.
הוציאו מיד את כוחותיכם מהמקומות הבאים:
א. הר אל ודאבי
ב. וואדי אל חיני
ג. ראס אל בקב
ד. אום רשראש (אילת).
אישור אחר על כך שהנגב הדרומי ניתן לציונות במתנה מן "האויב" האימפריאליסטי נגדו מנהלת הציונות "מלחמה לשחרור לאומי" ניתן שוב למצוא בדברי מקדונלד:
בזמן המשבר בירדן שוחחתי עם הציר הבריטי סיר בוקס הולם שאמר: הכרתי ברורה כי המרדנות הערבית אסון לאינטרסים המשותפים של ארה"ב ובריטניה. היא יכולה לקבל רק צורה אחת: שבירת כוחה הפוליטי של ישראל, דבר שיגרור תוצאות הרות-אסון.[19]
5. סיום המלחמה
מלחמת 1948 מסתיימת בתקרית בין הציונות לבין המלך עבדאללה בשאלת השליטה על המשולש.
צבא הבורגנות העיראקית נאלץ לנטוש בחודש מרץ 1949 את המשולש בחיפזון, בלשונו של עבדאללה: "בגלל סיבות חשובות בהרבה לדעתנו מבעיית ארץ-ישראל".[20] בלשון פוליטית ברורה: כדי לדכא בכוח את ההמונים בעיראק.
למרות שבין עבדאללה לבין הציונות היו הסכמים ברורים בהם נקבע כי המשולש אמור להישאר בבעלות שליט ירדן, דרשה הציונות את המשולש. למרות תחנוני המלך מאיימת עליו הציונות במלחמה במידה שיסרב, וברון השודדים, אליו פונה עבדאללה לעזרה, משיב לו במברק מתאריך 29.3.1949:
מברק מטרומן להוד מלכותו
מר טרומן מודה להוד מלכותך על התקשרותו עמנו. מייעץ הפעם לקבל את דרישת היהודים. מר טרומן מבטיח להוד מלכותך למנוע תביעות נוספות של היהודים בעתיד.
המלך נאלץ, כמובן, למסור חלק זה משללו לציונות.
תקרית זו מאפיינת את כל יחסי הציונות-הבורגנות הערבית מאז 1948. הן משתפות פעולה לדיכוי ההמונים. אולם הציונות נאבקת על הבכורה בסדר האימפריאליסטי. אין היא כלי רק כנגד ההמונים אלא מכשיר לחץ של הבורגנות האמריקנית על הבורגנות הערבית. בכל פעם שתדרוש הבורגנות הערבית מהאימפריאליזם דרישות מעבר למה שנכונה הבורגנות האמריקנית לתת – מפעיל עליה השוט הציוני.
6. הביורוקרטיה הסובייטית
יש להשיב על עוד שאלה: מדוע תמכה הביורוקרטיה הסובייטית בציונות? את התשובה יש לחפש באופי המעמדי של הביורוקרטיה. ב-1948 כבר הקיף האימפריאליזם האמריקני את ברה"מ בבסיסים צבאיים. השאלה שעמדה בפני הביורוקרטיה היא כיצד לפרוץ את המצור הצבאי בלי להסתכן במהפכות פרולטריות.
נראה היה לה כי ניתן יהיה לנצל את הסכסוך הזמני בין האימפריאליזם הבריטי לבין הציונות, על מנת לחדור למזה"ת ולמנוע הקמת מצור צבאי כנגדה באזור זה. די לעקוב אחרי תמיכתה, מאוחר יותר, בנאצריזם, בקאסם בעיראק ובבעת' בסוריה כדי לעמוד על מטרתה.
ברור שעל מנת להסתיר ממעמד הפועלים את מטרותיה, חייבת הביורוקרטיה הסובייטית להציג את מלחמת 1948 כמלחמת "שחרור לאומי" של העם היהודי, כשם שהיא מציגה את המשטרים הבונפרטיסטים "הדרך העל-קפיטליסטית לסוציאליזם".
אולם ככל צעדיה של הביורוקרטיה, בתמיכתה באויבי מעמד הפועלים אין היא מסייעת רק להביס את מעמד הפועלים מחוץ לברה"מ, אלא להחמיר יותר את הסכנה שברה"מ תהפוך למושבה אימפריאליסטית. בתמיכתה בציונות לא רק עזרה לציונות להיהפך למעוז האימפריאליזם כנגד ההמונים במזה"ת, אלא גם לבסיס האנטי-סובייטי החזק ביותר באזור.
דרך אחת לפני מעמד הפועלים כדי להגן על עצמו מפני האימפריאליזם: מהפכה פרולטרית. דרך אחת לפני מעמד הפועלים כדי להגן על שארית הישגי אוקטובר: מהפכה פוליטית של מעמד הפועלים בברה"מ, אשר תשליך את הפרזיטים שהשתלטו על ברה"מ למקום אליו משליכים את כל אויבי מעמד הפועלים.
מסקנות
נוכל עתה לסכם את משמעות מלחמת 1948 ולקחיה לגבי מעמד הפועלים:
· מלחמת 1948 אינה סתם מלחמה של בורגנות אחת בשניה אלא מלחמה אימפריאליסטית מצד כל הבורגנויות אשר נטלו חלק במלחמה, כנגד ההמונים באזור, ערבים ויהודים.
· מלחמה זו היא חלק מהמפלה שספגו ההמונים לאחר המלחמה האימפריאליסטית ה-2, במסגרת הסדר האימפריאליסטי החדש.
· למפלה זו, כלשאר המפלות של מעמד הפועלים, אחראית גם הביורוקרטיה הסובייטית. כל צעד פוליטי שהיא עושה כדי להגן על עצמה בדרך של הכשלת המהפכה הפרולטרית, רק מקדם את כוח האימפריאליזם ומעמיד בסכנה חמורה יותר את הישגי אוקטובר.
· ההסכם בין עבדאללה לבין בן-גוריון מבליט היטב את קשריה של הבורגנות הערבית עם הציונות כנגד ההמונים, כשם ששבירת ההסכם בין הציונות ועבדאללה מבליט את מטרות הציונות. הסכסוך בין הבורגנות הערבית ובין הציונות הוא בשאלה מי משרת טוב יותר את האינטרסים האימפריאליסטים באזור.
· אין הבורגנות הערבית מסוגלת לבצע את תפקידי המהפכה הבורגנית-דמוקרטית באזור. תפקידים אלה נופלים על שכמו של מעמד הפועלים.
· לא הבורגנות הערבית בכללותה, גם לא הבורגנות הפלסטינית – יכולות להגשים את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, אלא רק המהפכה הפרולטרית.
· כוחה של הציונות נובע מהיעדר כלי ארגון עצמאיים למעמד הפועלים, איגודים מקצועיים ומפלגת פועלים.
הערות
[1] מאמר זה התפרסם בביטאון התיאורטי של ברית הפועלים אבנגרד, גיליון מס' 9, אפריל-מאי 1973.
[2] טרומן: שנות ניסיון ומשפט, עמ' 140.
[3] שם, עמ' 149.
[4] בן-גוריון: בהילחם ישראל.
[5] יש להעיר כי הטבלאות, שמקורן בספרו של נדב ספרן העימות הישראלי-הערבי, משקפות את המצב בחודשי המלחמה האחרונים. לרשות הציונות פחות כלי נשק מהמצוין בטבלה, אותם היא השלימה בעיקר בעזרת הביורוקרטיה הסובייטית.
[6] ספרן, עמ' 194.
[7] מקור: ע. אל-תל.
[8] ספרן, עמ' 195.
[9] ע. אל-תל וגלאב פחה
[10] על פי ספרן.
[11] עמ' 323.
[12] עמ' 142.
[13] מקדונלד: שליחותי בישראל, עמ' 59.
[14] שם, עמ' 86.
[15] אל-תל, עמ' 294.
[16] עמ' 131.
[17] מקדונלד, עמי 115.
[18] י. כהן, עמ' 260.
[19] עמ' 197.
[20] תל, עמ' 363.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה