יום חמישי, 21 במאי 2009

ליום ירושלים

בס"ד
חורבן בית שני

מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא ושונאו - בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא (בעל הסעודה) ומצאו (לבר קמצא) יושב. אמר לו: הרי שונא אתה לי, ומה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי - הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. - אתן לך דמי חצי סעודתך... - לא! - אתן לך דמי כל סעודתך - לא! תפסו בידו, העמידו והוציאו. אמר בר קמצא:
הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו - מכלל שנוח להם - אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים... אמר לו (הקיסר): מי יאמר?... אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו:
הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר קמצא מום בניב שפתים, ויש אומרים - בדוקין שבעין, מקום שלנו הרי הוא מום, ולהם אינו מום. אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם ר' זכריה בן אבקילס: יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח. אמרו להרוג את בר קמצא, שלא ילך ויספר למלך; אמר להם ר' זכריה:
יאמרו, מטיל מום בקדשים - יהרג:
(אמר ר' יוחנן: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו):
עלה עליהם נירון קיסר. כשהגיע (לירושלים) זרק חץ למזרח - וחזר ונפל בירושלים, למערב - חזר ונפל בירושלים, וכן לארבע רוחות העולם:
אמר נירון קיסר לתינוק: פסוק לי פסוקך; אמר לו: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כה). אמר נירון קיסר: הקב"ה מבקש להחריב ביתו ואומר לקנח את ידו בי... ברח והלך ונתגיר, ויצא ממנו רבי מאיר:
עלה עליהם אספסינוס קיסר, בא וצר על ירושלים שלש שנים.

היו שם שלשה עשירים:
נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו; בן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב - יוצא כשהוא שבע; בן ציצית הכסת- שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, ויש אומרים, על שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי:
אחד אמר: אני אפרנס (כל בני העיר) בחטים ושעורים, ואחד אמר ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר - בעצים. ושבחו חכמים את בעל העצים, שהיה רב חסדא אומר: אוצר אחד של חטים, טעון ששים אוצרות של עצים כנגדו. פתחו את אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים ואחת שנה:
היו שם בריונים, אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום אתם (עם הרומיים); לא הניחום, ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עמהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידינו כלום. עמדו (הבריונים) ושרפו אותם האוצרות של חטים ושעורים, וגבר הרעב בעיר:

מרתא בת ביתוס, העשירה שבירושלים היתה. שגרה שליח (לשוק) ואמרה לו: לך והבא לי סולת. עד שהלך נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו:
לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגליה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ (דברים כח). ויש אומרים: גרוגרת של רבי צדוק מצאה (ואכלה) ונאנסה ומתה. ובשעת מיתתה הוציאה כל כספה וזהבה וזרקתם לשוק, אמרה: אלו - למה לי? וזה שנאמר (יחזקאל ז): כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וגו':

גרוגרת של רבי צדוק מהי? רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית שלא תחרב ירושלים. (הכחיש) וכל מה שאכל היה נראה מבחוץ. כשבא להברות עצמו (- לעשות הפסק בין תענית לתענית) הביאו לו גרוגרות והיה מוצץ מימיהן וזורק:
יצא רבן יוחנן בן זכאי לטיֵּל בשוק, ראה את אנשי ירושלים ששולקים תבן ושותין מימיו. אמר: בני אדם ששולקין תבן ושותים מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסינוס? אין תקנה אלא שאצא מן העיר:

אבא סקרא בן בטיח, ראש בריוני ירושלים - בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה. שלח לו רבן יוחנן בן זכאי: בוא אצלי בצנעה. בא. אמר לו רבן יוחנן: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את כל העולם ברעב? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם

דבר, יהרגוני. אמר לו רבן יוחנן: ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר שתהא הצלה מועטת. אמר לו אבא סקרא: עשינו בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא אם כן הוא מת. אמר רבן יוחנן הוציאוני בדמות מת. אמר בן בטיח: עשה עצמך חולה ויבואו הכל לבקרך, והבא דבר של סירחון והנח אצלך, ויהיו אומרים: מת רבן יוחנן. ויכנסו תלמידיך (וישאו את ארונך) ובני אדם אחרים לא ישאוהו, כדי שלא ירגישו בגופך שהוא קל, שהרי הכל יודעים שהחי קל מן המת:
עשה רבן יוחנן כך, שלח וקרא לתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע, אמר להם: בני! עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואשכב בתוכו. אחז רבי אליעזר מראשו ורבי יהושע מרגליו. היו מוליכים אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: מי הוא זה? אמרו להם: מת הוא. וכי אין אתם יודעים שאין מלינים את המת בירושלים? בקשו (הבריונים) לדקור בגופו של המת, אמר להם (אבא סקרא): יאמרו, רבם דקרו! בקשו לדחפו אמר להם: יאמרו: רבם דחפו! - פתחו לו השער ויצא:
היו מוליכים אותו עד שהגיעו אצל אספסינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו:
שלום עליך המלך! שלום עליך המלך! אמר לו אספסינוס: חיָּב אתה שתי מיתות, אחת, שאתה קורא לי מלך, ואני איני מלך; ועוד, אם מלך אני, עד עכשָׁו למה לא באת אצלי?:
אמר לו רבן יוחנן: שאמרת, לא מלך אני, באמת מלך אתה, שאילמלא היית מלך לא נמסרה ירושלים בידך, שנאמר (ישעיה י): וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל. ואין אדיר אלא מלך; ושאמרת, אם מלך אני, מפני מה לא באת אצלי עד עכשָׁו? - בריונים שבנו לא הניחוני. אמר לו אספסינוס: אילו חבית של דבש, ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברים את החבית בשביל הדרקון ('כדי שילך לו הדרקון. כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה')? שתק רבן יוחנן. קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא: מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל (ישעיה מד); היה צריך לומר לו: נוטלין צבת ומסלקין את הדרקון והורגין אותו, ואת החבית מניחין ('כך היינו מצפים אולי נוכל להם, ולהוציאם ממנה, ותהיה העיר קיימת, ונשלים עמך'):
בתוך כך בא שליח מרומי ואמר לאספסינוס: עמוד, שמת הקיסר ונמנו גדולי רומי להושיבך בראש. היה אספסינוס נעול נעל אחת, בא לנעול את השניה - ולא נכנסה רגלו. בא לחלוץ את הראשונה - ולא יצאה רגלו. אמר אספסינוס: זוהי מהי? אמר רבן יוחנן: אל תצטער, שמועה טובה באה לך. שנאמר (משלי טו): שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם, ומה תקנתך? יביאו אדם שאין דעתך נוחה הימנו ויעבירוהו לפניך, שנאמר (משלי יז): וְרוּח נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם, עשה כך ונכנסה רגלו:

אמר לו: ומאחר שחכמים אתם כל כך - עד עכשָׁו מפני מה לא באתם אלי? אמר לו: ולא אמרתי לך? אמר לו: אף אני אמרתי לך. אמר לו אספסינוס לרבן יוחנן: אני הולך מכאן ואשלח אדם אחר (במקומי); אלא בקש ממני דבר ואתן לך. אמר לו רבן יוחנן:
תן לי יבנה וחכמיה ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק:
קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא: מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל (ישעיה מד), היה צריך לומר לו שיניח את ירושלים פעם זו. ורבן יוחנן סבר, שמא זו לא יעשה לו אספסינוס, ולא תהא אפילו הצלה מועטת:
(יש אומרים: כך השיב ר' יוחנן בן זכאי לאספסינוס:) מבקש אני שתניח למדינה זו. אמר לו: כלום לכך המליכוני בני רומי שאניח למדינה זו? שאל דבר אחר ואעשנו. אמר לו: הנח לשער המערבי, הפונה ללוד, וכל מי שיצא עד ארבע שעות ינצל. משנכבשה העיר אמר אספסינוס לרבן יוחנן בן זכאי: אם יש לך אוהב או קרוב בעיר, שלח והוציאהו עד שלא יכנסו אוכלוסין שלי. שלח את ר' אליעזר ור' יהושע להוציא את ר' צדוק. הלכו ומצאוהו בפתח השער. כשבא, עמד ר' יוחנן בן זכאי לפניו, אמר לו אספסינוס: לפני זקן כושל זה אתה עומד? אמר לו: חייך, אילו היה בעיר עוד אחד כמותו, ואוכלסין שלך מרובים כפלים - לא היית יכול לכבשה. אמר לו: במה כחו? אמר לו: שאוכל גמזוז אחד ושונה עליו מאה פרקים. אמר לו: ולמה כחש כל כך? אמר לו: מחמת צומות ותעניות. שלח והביא רופאים והיו מאכילין אותו קמעא קמעא ומשקין אותו קמעא קמעא, עד שחזר עליו גופו. אמר לו אלעזר בנו: אבא, תן להם שכרם בעולם הזה, שלא תהא להם עמך זכות בעולם הבא - נתן להם חשבון אצבעות וקנה משקל:
כשכבש את העיר, חלק ארבע חומותיה לארבעה דוכסין, ועלה השער המערבי לפנגר. וגזרו מן השמים לא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב. הללו החריבו שלהם והוא לא החריב את שלו. שלח אספסינוס והביאו. אמר לו: למה לא החרבת את שלך? אמר לו:



חייך, לשבחה של מלכות עשיתי, שאילו החרבתיו לא היו יודעין מה החרבת. עכשָׁו יראו הבריות ויאמרו: ראו כחו של אספסינוס מה החריב! אמר לו: יפה עשית, אלא בשביל שעברת על מצוָתי - עלה לראש הגג והפל עצמך, אם תחיה - תחיה, ואם תמות - תמות. עלה והפיל עצמו ומת. ופגעה בו קללה של רבן יוחנן בן זכאי:

2 תגובות:

Abe Bird אמר/ה...

קמצא הם האשכנזים של היום ובר קמצא הם הספרדים (או מה שאתם מכנים יהודים ערבים).

רק רציתי לעדכן אתכם.

Unknown אמר/ה...

למה מחקתם את ההודעה על מוני שלמה יקים (יקימוב) הכוזרי-בולגרי?
הוא נפגע מכם?