מחלוקת בציון הקדמה ופרק ראשון

מחלוקת בציון - ביבליוגרפיה

ביבליוגרפיה


מקורות של מסמכים עבריים המוזכרים בהערות:

פרוטוקול הכנסת
ארכיוני מדינת ישראל
ארכיוני מפלגת העבודה (מפ"י) של ישראל
ועד הפועל הציוני
ארכיוני כוחות הביטחון של ישראל
תיקים של משרד הקליטה
ארכיוני מרכז הציונות
היומן של דוד בן-גוריון.

ספרים עבריים:

אחד העם, כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, תל-אביב, 1947; ראה מאמר "אמת מארץ ישראל", 1891.
בן-גוריון, דוד, נצח ישראל, עיינות, תל-אביב, 1964.
בן-מנחם, יצחק, אדם ולוחם, הוצאת עמיחי, 1975.
בן-שמחון, גבריאל, מלך מרוקאי, מחזה , הוצאת עדי, תל-אביב, 1980.
ברנשטיין, דבורה, הסוציולוגיה קוטלת את העלייה (הסוציולוגיה של ההגירה), מחברות למחקר ולביקורת, חוברת מס' 5, חיפה, 1980.
ביטון, ארז, מנחה מרוקאית, שירה, הוצאת טרקלין, תל-אביב, 1979.
בלס, שמעון, המעברה, רומן, הוצאת עם - עובד ספריה לעם, תל-אביב, 1964.
שוראקי, א., קורות היהודים בצפון אפריקה, תל-אביב, 1975.
כהן, ח. י., הפעילות הציונית בעיראק, הספרייה הציונית, ירושלים, 1969.
- הגורמים לעלייה מארצות אסיה ואפריקה במאה העשרים, ירושלים, 1970.
- מקורות לתולדות היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו. ירושלים, 1972.
דרויאן, ניצה, צמיחתה והתפתחותה של העדה התימנית בארץ ישראל בשנים 1882-1914, יד בן צבי, 1980.
איילון, עמוס, "שבועיים בישראל השנייה" בעולים בישראל, הוצאת הארץ, תל-אביב, 1951.
אלישר, אליהו, לחיות עם פלסטינים, מועצת הקהילה הספרדית, ירושלים, 1975.
- לחיות עם יהודים, מרכוס ושות', ירושלים, 1980.
גלוסקא, זכריה, למען יהודי תימן, הוצאה לאור על ידי י. ב. גלוסקא, 1974.
חפר, עליזה, האוכלוסייה והבנייה בישראל 1948-1973, משרד השיכון, ירושלים, 1975.
ישראל, שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973, 1980, 1986 בין היתר.
ישראל, בנק ישראל, שינויים במסחר הקשורים לשיעורי השכר מ-1957/8 עד 1963/4.
ישראל, לשכת ראש הממשלה, 1968.
ישראל, תעשייה עבר ועתיד, משרד המסחר והתעשייה, ירושלים.
ישראל, דו"ח של הועדה הבין מרכזית לחקר מצב המעברות, ארכיוני המדינה, אגף מס' 95, c/6161 תיק מס' 242105, 1954.
הסוכנות היהודית, דפי עלייה, B1950, אגף הקליטה, 1950.
קורן, יצחק, קיבוץ גלויות בהתהוותו, עם עובד, 1964.
מנחם, נחום, מתחים ואפליה עדתית בישראל, רובין, רמת-גן, ישראל , 1983.
מיכאל, סמי, שווים ושווים יותר, רומן, הוצאת בוסתן, 1976.
נמיר, מ., מול פני המעברות, אות-פז, תל-אביב, 1972.
ניני, יהודה, "הרהורים על חורבן בית המקדש השלישי", שדמות, (הוצאת הקיבוץ), אביב 1971.
- עליות יהודי תימן לארץ ישראל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, 1976.
- יחסן של שיבת ציון והתנועה הציונית לעלייה מתימן, ירושלים, 1977.
- עולי תימן 1882-1914, קתדרה, אוקטובר 1977.
יוחנן, פרס, יחסי עדות בישראל, 1977.
סבירסקי, ד"ר שלמה, לא נחשלים אלא מנוחשלים, מחברות למחקר ולביקורת, חיפה, 1981.
סבירסקי, ד"ר שלמה וד. ברנשטיין, מי עבד, במה, עבור מי, ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית, מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, חיפה, 1980.
סבירסקי, ד"ר שלמה ומ. שושן, עיירות הפיתוח לקראת מחר שונה, יתד, חיפה 1985.
שגב, תום, 1949 הישראלים הראשונים, הוצאת דומינו, ירושלים, 1984.
שטל, א., מתחים בין עדתיים בישראל, משרד החינוך, ירושלים, 1980.

כתבי-עת עבריים המוזכרים בהערות:

המזרח החדש, 1950-1981.
מגמות, מס' 20 (1974) ויולי (1957) (ד"ר משה סמילנסקי).
מולד, גיליון מס' 12.
פעמים, גיליון מס' 1 (1979) ומס' 8 (1981)
שבט ועם, גיליונות: 1954, 1958, 1959, 1960, 1970.

עיתונים ישראלים המוזכרים בהערות:

על המשמר
הארץ
חדשות
העולם הזה
מעריב
ידיעות אחרונות
זו הדרך

ספרים, כתבי עת ומסמכים בערבית:

אבו מאזן, M.A., מולאהאזאת האול היג'ראת יהוד אל עיראק (הערות על הגירת יהודי עיראק), אל-תליעה, קהיר, יולי 1976.
אל-ראווי, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האנטי-ציונית), מרכז ללימודי הפלסטינים, אוניברסיטת בגדאד, 1978.
אל-עאזמי, וואליד מוחמד סעיד, אינתיפאדת ראשיד עלי אל-גיילאני, בגדאד, 1986.
אל-קאשתיני, חאליד, אל-ג'ודהר אל-תאריקייה לי-איל-עונסורייה אל-סאהיונייה (השורשים ההיסטוריים של הגזענות הציונית), ביירות, 1981.
עבד אל-ראחמין, "עאודאת אל-יהוד אל-מסאללה ווא איל-הולול" (חזרת היהודים – הבעיה והפתרונות) בשועון פילסטינייה מס' 59, 1986.
בר מאשי, י., אל-חורוג' מן אל-עיראק (היציאה מעיראק), הוצאה לאור על ידי מועצת הקהילה הספרדית, ירושלים 1975.
פאהמי, סומון אל-אפעה אל סאהיונייה (הרעל של הנחש הציוני), בגדאד, 1952.
הגניזה של קהיר, אוסף של אלפי מסמכים יהודים, נתגלו בבית כנסת בקהיר בסוף המאה ה-19.
מועלם, עיזאת ששון, עלה דיפאף אל-פוראת (על גדות הפרת), דאר אל-מאשריק, שאפה עמר, ישראל, 1980.
מוחמד איבן אישק, סיראת ראסול אללה (ביוגרפיה של שליח אל) בסיראת איבן הישאם (המאה ה-8).
מוהאריב, א., "אל-היג'רה אל-יאמאנייה ווא-איל אמאל אל עיברי" (ההגירה התימנית ועבודה עברית) בשועון פילסטינייה, אוגוסט 1973.
קוג'מן, י., אל-מוסיקה אל-פאנייה אל-מועאסירה פי אל-עיראק (אומנות המוסיקה בת זמננו בעיראק), הצגה, לונדון, 1978.
שגב, תום, 1949 – אל-איסראיליון אל-אוואאיל (1949 – הישראלים הראשונים), תרגום מעברית, המכון ללימודים פלסטינים, ביירות, 1986.
סעד, אל-היג'רה אל-יאמאנייה אילה פילסטין (הגירת התימנים לפלסטין). המכון ללימודים פלסטינים, ביירות, 1969.
סארטר, ג'ין פול, זמנים מודרניים, מהדורה מיוחדת על היהודים הספרדים בישראל, תורגם לערבית על ידי פואד ג'אדיד בשם איסראיל אל-ת'אנייה (ישראל השנייה), פרסומים של פלסטין הכבושה, 1981.
תיקרית, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האני-ציונית), המרכז ללימודים פלסטינים, אוניברסיטת בגדאד, 1978.
יאסין, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האנטי-ציונית), שועון פילסטינייה, מס' 15, נובמבר 1972.
זילחה, י., אל-סאהיונייה עאדואת אל-ערב ווא אל-יהוד (ציונות היא אויב הערבים והיהודים), בגדאד, 1946.

ספרים, כתבי-עת ומסמכים באנגלית:

עבד אל-מוחסין, ק., הקריירה הפוליטית של מוחמד ג'עפאר, אבו אלתימאן 1908-1937, בית הספר ללימודי אפריקה (סואס), אוניברסיטת לונדון 1983.
אדלר, מרכוס, מסעות בנימין מטודלה, לונדון 1907.
עמיקם, מיכאל, מכתבים, מדינאי חדש, 21 במרץ 1980 ו-25 ביולי 1980.
ברון, סאלו ו.,היסטוריה חברתית ודתית של היהודים, ניו-יורק, 1952 ו-1957.
בטטו, ה., המעמד החברתי הישן והתנועה המהפכנית בעיראק, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1978.
ביין, אלכס, החזרה לארץ, היסטוריה של הישוב היהודי בישראל, אגף הנוער והחלוץ של אירגון הציונות, ירושלים, 1952.
בן-יוסף, א., מכתב, הגרדיאן, ה-4 ביוני 1979.
ברגר, א., מי שיודע יותר טוב חייב לומר את זה, המועצה האמריקנית ליהדות, ניו-יורק, 1955.
ברנר, לני, ציונות בעידן דיקטטורים, כרום הלמ, לונדון, 1983.
מסמכים ממשרד החוץ הבריטי: כלולים בהערות.
שוראקי, א., היסטוריה של יהודי צפון אפריקה, פילדלפיה, 1968.
כהן, א., ישראל והעולם הערבי, דפוסת וו.ה. אלן, לונדון, 1970.
כהן, ח. י., הפרהוד נגד היהודים בגדאד ב-1941, לימודי המזרח התיכון, כרך 3, אוקטובר 1966.
כהן, ח. י., יהודי המזרח התיכון, 1860-1972, דפוסת אוניברסיטת ישראל, ירושלים, 1973.
דייויס, אורי, ישראל: אוטופיה תאגידית, זד, לונדון, 1977 (פרק 3).
אליהו, עזרא בן-חכם, "היהודים הספרדים של ישראל", מזרח תיכון בינלאומי, מרץ 1978.
אסקנדראני, י. ג'.,"יהדות מצרים – מדוע דעכה", חמסין 5, 1978, הוצאת פלוטו.
עזרא, חביבה , מכתב ל-outwrite, יולי, 1983.
פישל, וו. ג'., יהודים בחיים הכלכליים והפולטים באסלאם של ימי הביניים, לונדון, 1937.
גאון, נ., ג'רוזלם פוסט, 9 באוקטובר 1980.
גלעדי, ג. מכתב בגרדיאן, 5 באוגוסט 1985.
גויטיין, ש. ד., יהודים וערבים, ספרי שוקן, ניו-יורק, 1976.
הילל, שלמה, מבצע בבל, פונטנה 1989
הירסט, דייויד, "יהודים מאוכזבים נוהרים חזרה למרוקו", גרדיאן, 2 באוקטובר 1979.
הירסט, דוד, הרובה וענף עץ הזית, פוטורה, 1978
חודר , א., יהודים רוסים, יהודים שחורים, ויהודים לא יהודים, איסראקה, מס' 5. ינואר 1973. ספרי אגיתפרופ, לונדון.
הרלד טריביון אינטרנשיונל, "עלייה באלימות בבחירות בישראל באשמת עוינות אתנית", 19 ביוני 1981.
כדורי, נעים, מכתב בטריביון (לונדון), 21 באוגוסט 1981, 14 במאי 1982, ו-17 באוגוסט 1984.
כדורי, אלי, גרסת צ'אטם האוז ולימודי מזרח תיכון אחרים, ויידנפלד וניקולסון, לונדון, 1970.
כדורי, אלי, "יהודי בגדאד ב-1910", לימודי המזרח התיכון, כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971.
קמחי, ג'ון ודוד, הדרכים הנסתרות, דפוסת היפריון 1976.
לייבור ריביו, כיצד הציונים נלחמו בשלום, לונדון, יולי 1982. אנטישמיות ציונית, 1978.
לנדאו, מ. י., יהודים במצרים של המאה התשע-עשרה, דפוסת אוניברסיטת ניו-יורק, 1969.
לנדסהוט, ז., "קהילות יהודיות במזרח התיכון", ג'ואיש כרוניכל, 1950. לונדון.
ברנרד, לואיס, יהודי האסלאם, ,RKPלונדון.
ליסק, מ., ניידות חברתית בחברה הישראלית, הוצאת האוניברסיטה, ירושלים, 1969.
נח, מ., מסעות באירופה ואפריקה, ניו-יורק. 1819.
קירוס, פ.ט.ב., דה, יהודי ספרד, תורגם מהספרדית על ידי ג'. א. פלמר, מדריד, 1972.
רג'ואן, נ., יהודי עיראק, ויידנפילד וניקולסון, לונדון, 1985.
רות', ססיל, מראה ממעוף ציפור של ההיסטוריה היהודית, סינסנטי, 1935.
ששון, דוד ס. היסטוריה של היהודים בבגדאד, לצ'וורת', 1949.
- "ההיסטוריה של יהודי בסרה", jewish quartely review, סידרה חדשה, כרך 17, דפים 407-469.
שכטמן, י. ב., על כנפי נשרים, ניו-יורק 1961.
שאמה, א., הגירה ללא השתלבות, שנקמן, קמברידג', מסצ'., 1977.
שפירו, ר. "הציונות והנושאים המזרחים שלה" חמסין 5, הוצאת פלוטו.
שמש, כ., "המקור וההתפתחות של תנועת הפנתרים השחורים בישראל" בישראל והפלסטינים, איתאקה, לונדון, 1975.
- מסמכים מישראל, 1967-73, איתאקה, לונדון, 1975.
שיבלאק עבאס, הפיתיון של ציון. המקרה של יהודי עיראק, ספרי אלסאקי, לונדון, 1986.
סמוחה, סמי, ישראל, פלורליזם וקונפליקט, R.K.P 1978.
טווינה, א. ח. עורך פזורה ושחרור, כרך 5: חינוך יהודי בבגדאד,ועדת בית כנסת גאולה, רמלה 1975.
ווקר, כריסטופר, הטיימס, 17 ביוני 1980, 5 ביוני 1981 ו-22 באפריל 1983.
וולפסון, מריון, נביאים בבל, פבר & פבר, לונדון, 1980.
ירובל, ג'. ואחרים, מכתבים בטריביון (לונדון) מה-30 בנובמבר 1979 ו-17 באוגוסט 1984.






















1. מחלוקת בציון - פתח-דבר - בתרגומה של תמר בורסוק

פתח דבר

אני ישראלי ספרדי שמשפחתו חיה במזרח התיכון מזמן קדום. בנעורי השתייכתי לפלג ה"חלוצי" ביותר של הקהילה היהודית וגרתי בקיבוצים שונים שהיו בסיס הכוח של מפלגת העבודה הישראלית. אם כי סבלתי מאפליה גזעית שלפעמים, הטו אותי להאמין שאנחנו בונים בהדרגה חברה צודקת ואכפתית המבוססת על אחוות רעים אנושית ויהודית. אפילו הזנחתי את שפת הערבית והתרבות המזרח תיכונית שלי למען ה"איחוד" ובתשוקה להיות "מקובל" או "נכלל". טעיתי.
הספקות הראשונות שלי החלו בשנת 1948 כשהייתי עד לגירוש המסיבי של פלסטינים, גברים, נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק במאבק. כמו כן ראיתי את אחרוני תושבי דיר-יאזין, יוצאים בתהלוכה לאורך רחוב יפו בירושלים, לפני שהם נורו.
ההלם הבא התרחש בתחילת שנת 1950 כאשר ישראל צמצמה מאות אלפי ספרדים מהמדינות השכנות לעוני מוחלט בתנאים נוראים של מחנה, בשעה שהעולים האשכנזים מאירופה קיבלו הסדרי מחייה נוחים ותעסוקה.
כסטודנט ללימודי ערב באוניברסיטה העברית בירושלים, מינו אותי ככתב מיוחד בעיתון היומי העברי "על המשמר" והשבועון הערבי "אל-מירסאד". עבודה זו אפשרה לי לדבר עם פלסטינים רבים, אזרחי ישראל, אשר נהרסו בידי החוקים שהחרימו את רוב רכושם ושמו אותם תחת שליטה צבאית.
מחקר נמשך מאז, ואוסף רב של מסמכים הניעו אותי לכדי המסקנה שהספרדים היהודים והפלסטינים חולקים לא רק את אותה שפה, תרבות ורקע, אלא גם את הגורל שלא היטיב עימם על ידי ההתיישבות הציונית בפלסטין.
הפרופגנדה הישראלית מדברת וכותבת בסגנון עיקש ומעייף על רכישת מוצרי הצריכה של הספרדים והאשכנזים (והפלסטינים) בישראל אך שוכחת לציין שהאשכנזים מהגטאות המזרח אירופאיות מוכות העוני הסתדרו הרבה יותר טוב במונחים יחסיים והפער החומרי בין המקומיים שקודם היה להם מספיק כדי לנהל חיים טובים ובין המתיישבים שהגיעו, הולך ומתרחב באופן תמידי. לעולם אין ההרהורים חיוביים על העולם שאיבדנו.
מחקר זה יראה שהיחס המועדף שמקבלים עתה העולים הרוסים (1990) בדיור ובתעסוקה ברמה החומרית, וההתקבלות המיידית של השקפותיהם והערכים שלהם במישור התרבותי איננו דבר חדש: הוא היה ממוסד מאז תחילת הפעילות הציונית בפלסטין ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ותמיד על חשבון הספרדים והפלסטינים. ומשלימים אותו הם ההשמצה וההשפלה הסיסטמאתית של האנשים המקומיים, וספר זה מנסה לספק עדות לכך.
גדעון נ. גלעדי
לונדון, 1990







2. מחלוקת הציון - הקדמה

הקדמה

את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות. הראשונה זו הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, וגם ממרכז וממערב אירופה ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני השולט, הרוב המדהים של הקבינט, הפרלמנט, ראשי השירות האזרחי והדרגים העליונים של איגודי הסחר, ההון הפרטי והציבורי, הסוכנות היהודית, הממסד הצבאי, האליטה התרבותית, מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, התקשורת וכו'. כחברה, ניתן לראות קהילה זו מתנשאת, מאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית שלה על העם הערבי הפלסטיני והקהילה הערבית האסלאמית, כולל כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים" המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי תושבי האזור. הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאסלאם או "הספרדים", המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של פלסטין. בנפרד מהדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי בתרבות ובשפה, עקרונות המוסר, מודלים ספרותיים, מסורות, מולדת והיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם שאמור היה אחר כך להפוך לדאר אל-איסלם 1 במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שיחרר אותם מהעול של האימפריה הססנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו עם ערבים משחר ההיסטוריה, ועברו תהליך של ערביזציה.
קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב מסוחרים, אנשי מקצוע וסיטונאים בעלי עוצמה ורובד רחב של בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר של פועלים זולים. לאחר מכן גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.
אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים והדיכוי הציוני אבל העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת העובדות של המקרה יפגום במוניטין שלה בחוגים ליברליים הומניסטים במערב ויבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטי-שמיות" ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".
המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב והאשכנזים. קנאים ערביים אומרים "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על פעולות מודיעין כדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמא בלבנון ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן נותנות הרבה תשומת לב למה שקורה בחברה הישראלית. יתכן שהדבר נבע מחוסר ההכרה שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים", אלא מהעולם האסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים להביא רק אמון לעם הפלסטיני ולאומה הערבית.
עיקר הנושא במחקר זה הוא ההפליה הגזעית שהספרדים סבלו ממנה בתעסוקה שלהם, בדיור, חינוך, ייצוג בכנסת, בריאות ושירותי רווחה וכו', אשר הובילו להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.
אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה בעבר, ועדיין חיה, בעולם האסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות "האומה הערבית" או "האומה האסלאמית".2 הם גם משתמשים במונח "מזרחי" כדי לרמוז על "עליונותם" "המערבית", אף על פי שרובם במקורם הם ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב", למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות אסלאמיות שאינן ערביות, כמו איראן, תורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, אסלאם והבלקן כ"יהודי האסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האסלאמי הראשון במדינה ופרסום "חוזה האומה"3 על ידי הנביא עצמו ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה היו נחשבות כחלק מן האומה האסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם "ספרדים", קרי, יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין, קהילת היהודים מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, ייצגה את הקהילה החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו לה מגעים עם אירופאים בימי הביניים.
הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות העולם הם בשיעור של 20 אחוז מכלל היהודים.4 בפלסטין, בהתאם למסמכים שהשתמש בהם אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם ייצגו את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל למרות הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוז עם סוף המנדט הבריטי ב- 1948. 5 בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב ואסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בשנות ה- 70. 6 סטטיסטיקה זו תואמת עם זו שפורסמה בכתב העת של סארטר זמנים מודרניים.7
מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה 70 אחוז מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים. תחילה, קצב ההתרבות הטבעית שלהם הוא פי שניים וחצי גדול יותר מאשר אצל האשכנזים, ושנית, שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן, מקורות בסוכנות היהודית והעיתונות הישראלית העריכו שמספרם לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר ערפאת העריך ש- 800,000 מהם נמצאים רק באמריקה - בהשוואה לאוכלוסייה של 3,5 מיליון יהודים ישראליים.8
ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון כמו 70 אחוז יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת. הם חילקו את יהודים כך:
1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוז מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם יחד.
2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואסלאם של אסיה) וילדיהם – 21.3 אחוזים.
3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם – 22 אחוזים.
4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים, ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) – 38.2 אחוזים.9
הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-70, אחוז התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9 אחוז ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של שתי הקהילות.10 אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא 17 אחוז, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן, ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.
מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים למבנה חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי המקום והוא מתמצה על ידי דיכוי התרבות הערבית ועקירת השפה הערבית הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג, כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוז מהם דוחים נשואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת, ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת – כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האסלאמיות. למרות העובדה שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית (ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית. לסיכום נקודה זו. מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלי זכויות וחובות שווים, על ידי כך מתאפשר קיום כבוד וסובלנות הדדיים. מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האסלאמי.
לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי. הצבע הקיים במעמד הקפיטליסט הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה. צירוף של פערים אתני וכלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.
מחקר זה מחולק לעשרה פרקים, הראשון מורכב מתקציר היחסים הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה,11 מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. שיתוף הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו הצבאי מודגש. גם הזכרנו את השפעת הציוויליזציה והדת האסלאמית על היהדות והספרות העברית בארצות האסלאם. אנחנו מנסים להפריך את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים שהיו לא יותר מאשר רציחת אופי הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים הקנאים קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין והמתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, וכיצד השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף לכך, עניין הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו איתם המתיישבים, נחשב. הפרק השלישי מסכם את היווסדותה של אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי וכיצד אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח את סיבות כשלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק הרביעי התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב וההשתתפות בתנועות שחרור נבחנים. המרכיבים שהובילו להגירה המונית מנותחים. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל. אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת הישות הציונית. אזכור נעשה בהקשר הזה על השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו הברחה, טרור, שוחד, רמאות והתחזות וכדומה. תארנו את התנאים הזוועתיים במחנות העקורים שבעאדן, מארסיי ומרוקו. פרק חמישי, אחד הפרקים הגדולים, מעלה את התנאים הטרגיים של העולים במחנות, "עיירות פיתוח", מושבים וב"חגורה שחורה" – שהיא שכונות העוני של הערים – הישראליים שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים" וכוח אדם לצבא. הפרק השישי מתקל את היעדרות הייצוג עבור היהודים הספרדים בפרלמנט, הקבינט, בדרגים של הממשלה והאגוד המקצועי, בממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר שמעט חברי הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים אשכנזים ואינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השמיני בוחן את נקודות הראות הגזעניות העוינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה שפלה של פרימיטיבים פראיים". השקפות אלה מוצאות את מקורן בשנאה העיוורת לכל דבר ערבי או אסלמי. הוא גם דן על השקפותיהם של השמאל הקיצוני והקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית. פרק תשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה בישראל, שהתבססה על ניצול עולים אלה ועיקול של נכסים פלסטינים. הוא גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים והיהודים ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, פרק עשירי מפרט את ההתקוממויות העממיות והתנגשויות הדמים בין היהודים ילידי המקום וכוחות הדיכוי הישראלי, והופעתם של קבוצות תודעה המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה בזכויותיהם, בעיקר של הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית. הם קוראים למאבק משותף במטרה משותפת.
נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל היינו תלויים בעיקר במסמכים ציוניים, בספרים ציוניים בעברית, כתבי-עת ישראליים אוזכרו או בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ואחרון אחרון חביב השתמשנו בניסיון האישי ושל חברים וקרובים.


הערות:
1. השימוש במונח בדרך כלל הוא לגבי אותן ארצות שבהן האסלאם היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האסלאם".
2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת המאמינים.
3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.
4. סמוחה, 1978, 281.
5. אלישר, 1980, 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית 1981), אלבז, 192.
6. אלישר, 1980, 460.
7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.
8. הארץ, 3 ביולי 1987.
9.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, 65.
10.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980, 595.
11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל אל-כיתאב, ("אנשי הספר") קרי, היהודים, נוצרים וצאבאים, ומאוחר יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.











פרק ראשון

הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים


במאבק הפוליטי בין ציונות לערבים, הציונים ניצלו את הסכסוך של הנביא עם כמה מן השבטים היהודים של מדינה ובאותה מידה כמה מן התלונות של היהודים בחלקים מסוימים של העולם הערבי. לכן אנחנו חייבים להתחיל את המחקר הזה בסקירה קצרה על ההיסטוריה של היהודים בתוך הקהילה האסלאמית.
הרמוניה ויחסי שכנות טובה שררו בקשרים שבין המוסלמים והיהודים (והנוצרים) בעולם האסלאמי מאז כיבושי האסלאם. אם היו התמרמרויות של קנאים, הם התרחשו רק בשולי העולם הערבי. בלתי אפשרי להעריך את סובלנות האסלאם כלפי "אנשי הספר" (היהודים והנוצרים) אלא אם כן אדם משווה את גורל היהודים תחת חסות האסלאם לזה של יהודי אשכנז תחת המדינות הנוצריות מימי הביניים ועד נפילת גרמניה הנאצית. למרות גאוות יהודי אשכנז על היותם אירופאים, אירופה הנוצרית התמודדה איתם בגסות, דיכאה אותם, גירשה אותם ממדינה אחת לשנייה, ולבסוף בנתה מחנות מוות עבורם. איבה זו לא הייתה רק דתית אלא גזענית, כי הנאצים הרגו אפילו יהודים שחבקו את הנצרות.

הנביא מוחמד והיהודים

למרות הכוונות הנסתרות הדתיות שלו, הסכסוך בין יהודי מדינה והנביא היה פוליטי וכלכלי, והיה מקומי יותר מאשר כללי; הוא היה מעורב רק ביהודי מדינה. הוא היה בעל אופי ארעי והסתיים עם תבוסת השבט היהודי בני קוריט'ה והגלייתם של השבטים היהודים של בני נצ'יר ואל-קינוקאע ממדינה. המנהיגות היהודית במדינה הייתה די עשירה, היו בבעלותה אדמות הולמים לחיטה, שעורה, ירקות ושזיפי תמרים. בנוסף, הייתה לה השפעה פוליטית רבה במאזן הכוחות בין שני השבטים המסוכסכים של מדינה, אוס וח'זרג'. מאחר שרוב היהודים נלחמו לצידם, האוס הביסו בעבר את הח'זרג'. וכך, כאשר הנביא הגיע למדינה מוקף במהגרים עניים (יתומים ואלמנות), המנהיגות היהודית חששה לעושרה וכוחה. זה היה בסיס הסכסוך שהסתיים בניצחונו של הנביא.
בשנת 628 הנביא כבש את חייבר, עשה שלום עם היהודים שם והציע להם הגנה. לאחר מכן לא ארעה מחלוקת בניהם. הוא הציע ביטחון גם ליהודי ואדי אל-קורה וטיימה. הם הצטרפו לקהילה האסלאמית עם זכויות וחובות שוות בהתאם לחוזה האומה, עאהד אל-אומה. ההיסטוריון אל-מאקדיסי שביקר באזור הזה במאה העשירית אומר לנו שרוב התושבים שלו היו עדיין יהודים.
באוקטובר שנת 630 התקדמו המוסלמים לעבר טאבוק כדי להתעמת עם הביזנטיים. איך שכוחות הכיבוש המוסלמי עברו בוואדי אל-קורה, קיבלו את פניהם היהודים בשמחה וסיפקו להם מים ואספקה. כתוצאה מכך הנביא הביע את תודתו אליהם והציע להם פריבילגיות מיוחדות, כולל קצבה שנתית. כשהגיע הנביא לטבוק הוא הסדיר הסכמים שונים עם התושבים היהודים והנוצרים של אל-ג'אוף, שכמה מהם אימצו את האסלאם. הנביא הציע ביטחון ליוהנה, המלך הנוצרי של איילאה, ולשלשה כפרים יהודים, אל-ג'רבה, אדהרו (במזרח ירדן) ומקנה לחוף ים סוף. אחרי זה הוא שלח מכתבים לתימן ועומן בהם הוא מעניק ביטחון ליהודים ויעץ לשליחים שלו לא לכפות אסלאם עליהם
עקרונית לא הייתה מחלוקת דתית, כי הקוראן מכיר בקדושת התורה ושוויון בין המוסלמים לעם הספר הואיל וכולם מאמינים בשם, עושים עבודה טובה ומקבלים את שכרם ממנו. הוא מכיר בזכות הקהילות המוגנות לביטחון: "אכן! המאמינים (במה שהתגלה לך, מוחמד), והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמין באללה וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוקיהם ולא עלינו הפחד ולא עליהם היגון" (סורה II, 62 ו-V,69 ). פסוק זה נתגלה פעמיים במונחים זהים כמעט בגלל חשיבותו במטרת הסובלנות כלפי הדתות הגלויות ובדחיית הקנאות העיוורת. בגלל סיבה זו הנביא והח'ליפים לא הכריחו את היהודים והנוצרים לאמץ את האסלאם.
נכון שמרבית היהודים בתחומי האסלאם לא אימצו את האסלאם, אך הם הכירו כביכול בשליחותו של הנביא. מבין המשכילים שתמכו בשליחות זו היה אבו עיסה אל-אספהאני, שהיה ידוע בעברית כיצחק בן יעקב. הוא חי בתקופת הח'ליף עאבד אל-מאלכ אבן מרואן. אבו עיסא אמר שמוחמד וישו היו הנביאים האמיתיים והוא דחק ביהודים ללמוד את הקוראן ואת ספרי הבשורה. רבי שמעון בר יוחאי שחי בסוף תקופת כליפות בית אומייה אמר "מוחמד הוא הנביא האמיתי של אלוקים. הוא נשלח מתוך רחמים בשביל הערבים."אותה עמדה נקטו פילוסופים יהודים כמו איבן קמונה ונתנאל איבן אל- פיומי.
הקראים (שדחו את התלמוד) כתבו את כל המדרשים שלהם בערבית, רעיונותיהם והבעותיהם הושפעו על ידי האסלאם. כל הפילוסופיה היהודית שנכתבה בעולם האסלאמי הייתה בערבית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה האסלאמית.
קבריהם של קדושים ונביאים יהודים עדיין מקודשים גם למוסלמים וגם ליהודי ערב. במרוקו זה דבר רגיל למצוא יהודים ילידי המקום מבקרים את קבריהם של צדיקים מוסלמים ומבקשים מהם חסדים, וההיפך. בעיראק אוניות עוצרות מתוך כבוד ליד קברו של עזרא בדרום.
היה זה הנביא בעצמו שהניח את אבני היסוד ביחסים הפוליטיים והכלכליים ב"חוזה האומה", שהפך לחוק בסיסי בכל מדינות האסלאם. בהתאם ל"ביוגרפיה של הנביא" של איבן הישאם,1 שם הוא מצטט את הטקסט של החוזה מתוך ה"ביוגרפיה של הנביא" של מוחמד איבן אישאק, היהודים המוסלמים ומאמיניהם מהווים קהילה אחת, כל חלק באשר הוא, יהיה חופשי לעסוק בדתו ויהנה מהגנה על חייו ורכושו. הפושעים הוצאו מן הכלל.
וכך, המדינה האסלאמית, שהבסיס שלה, מיום היווצרותה, לא היה דתי טהור אלא גם פוליטי, חבקה את המאמינים באל אחד. הוא הציע להם ביטחון פיסי וכלכלי ובאותה מידה חופש הדת, סוג של סובלנות שלא התרחש בארצות אירופה הנוצרית עד המאה התשע עשרה. הקטוליזם בימי הביניים האמין שגיהינום הוא גורלם של אלה שלא גדלו בכנסייה, ומסיבה זו המדינות הנוצריות לא העניקו זכויות אזרחיות לאנשי דתות אחרות. בחלקים מסוימים באירופה מצב עניינים זה נמשך עד המאה הנוכחית.
יש לציין שחוזה האומה אינו מאלץ את הטמעת השבטים המוסלמים והיהודים, אלא מאפשר לכל שבט לשמר את מהותו, מנהיגותו, ארגוניו וניהוליו. בדרך זו בוזרה המדינה האסלאמית עד 1918, כשהיא מציעה אוטונומיה לכל הקהילות שלה, אך מבפנים התאחדה נגד פשע, רצח ושוד ונגד עויינות אנטי-אסלאמית מבחוץ. בעת שהיהודים לא היו מחויבים להצטרף למלחמות הקודש (ג'יהאד), האסלאם כן הטיל את הג'יזייה, מס קהילתי, כדי לכסות חלק מההוצאות של הביטחון. יהודי ערב סרבו לסתור מס זה הואיל והוא סיפק להם זכויות וביטחון.
הקוראן אומר שהיהודים הפרו את החוזה. מוסלמים אחדים סוברים שחוזה זה היה חוזה האומה, אחרים אמרו שהיה זה חוזה שסוכם בין אלוקים ויהודי העבר. כבר ראינו קודם שכל ההסכמים שהושלמו בין הנביא לבין יהודי הערים השונות היו מבוססים על עקרונות חוזה האומה, ואין מקורות מוסלמים הטוענים שהיהודים (מחוץ לאל-מדינה) הפרו אותו. זה חל גם על יהודי עיראק, סוריה, פלסטין, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כל יהודי האזורים האלה קידמו בברכה את המהפכה האסלאמית אשר שחררה אותם מהדיכוי של הסאסאנים והביזנטים ושל הויזיגוטים של ספרד.
היהודים וכיבושי האסלאם

בעיראק הקהילה היהודית הגדולה ייצגה את המרכז הרוחני של כל יהודי העולם במשך מאות שנים עד לנפילתה של בגדאד לידי חולאגו2 ב-1258. קהילה זו סייעה לצבאות הכיבוש האסלאמי. לאחר הכיבוש, השלטון האסלאמי ביטל את כל ההיטלים שנכפו על היהודים בידי הסאסאנים. שמו של ראש הגולה באותו זמן היה אל-בוסתנאי. יאזדאגריד ה-III, המלך הסאסאני, הוסר מתפקידו ודנו אותו למוות, אך הוא ניצל על ידי לוחמים מוסלמים ונשמר. הנכדים שלו נותרו בשלטון עד שהתפקיד בוטל לבסוף ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כתוצאה מן הכיבושים, בתי מדרש כמו סורא ופומבדיטה נפתחו מחדש. סורא שוכנת לצפון בבל ופומבדיטה לדרום-מערב של בגדאד בת-זמננו, קרוב לנהר הפרת. הם היוו את המרכזים הדתיים והחינוכיים החשובים ביותר עבור יהודי העולם. מעמד הגאון, המנהיג הרוחני של יהדות העולם, גם כן התחזק. הוא הפעיל את סמכותו על יהדות העולם באמצעות הרספונסה" שבאמצעותה הקהילה היהודית הייתה שולחת אליו שאלות אודות בעיות דתיות, חברתיות וחינוכיות שונות והוא היה כותב תגובה ארוכה שבעצמה הפכה לספרות שלמה. הרספונסה בדרך כלל נכתבה בערבית לאחר כניסת האסלאם. ראש הגולה היה ראש מינהל אוטונומי שהוענק ליהודים בעיראק, ובעולם האסלאמי בכלל. סמכותו גברה לאחר שבגדאד הפכה לעיר הבירה של האימפריה האסלאמית, ושתי המדרשות הועברו לבגדאד, עיר הבירה של הדת היהודית בעולם האסלאמי.
למעשה מוזר שאף מילה לא יצאה מתוך מרכז רוחני אדיר זה אודות הסכסוך בין הנביא ובין יהודי מדינה. כל החומר שהגיע אלינו על כך בא ממקורות אסלאמיים. קרוב לוודאי שמשכילים יהודים בסהר הפורה לא נתנו לכך חשיבות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, הגניזה, מחסן חבוי, נתגלה בבית כנסת בפוסטאט (קהיר) שהכילה אלפי מסמכים יהודים, בעיקר בערבית. מהם התגלו כמה סיפורים אודות הנביא, כולל "חוזה ההגנה של הנביא" שבו הנביא אמר שהיהודים הם קרובים שלו הואיל והוא היה החתן שלהם. הנביא כן נשא אישה יהודייה יפיפייה מחייבר בשם ספייה. לפיכך, בהתאם לסיפור, "היהודים נלחמים לצד הנביא".
מסמכי הגניזה הראו שיהודי סוריה ופלסטין קידמו בשמחה את הכובשים המוסלמים. בחומס שבסוריה הם סייעו לצבא האסלאמי בגלוי ולאחר שחרור ירושלים 70 משפחות יהודיות הועברו אליה מטבריה, שאז הייתה המרכז של יהודי פלסטין. בפעם הראשונה במשך חמש מאות שנה, היו יהודים בירושלים. אותם מקורות אומרים, שעומר איבן אל-כיתאב, הח'ליף השני, ביקר בירושלים בליווי כמה רבנים. מעמד היהודים בפלסטין השתפר מיד לאחר הכיבוש. רבי יהודאי סיפר "כאשר הישמעאלים (קרי, המוסלמים) באו, הם הרשו ליהודים ללמוד תורה."4 האיש הקדוש המקובל היהודי, רבי שמעון בר-יוחאי בנסתרות שלו העיר "עומר איבן אל-חתאב אהב את היהודים. המלאך מטטרון הבטיח לו 'אל תרא, בן אדם, כי ריבונו של עולם ייסד את מדינת ישמעאל (קרי, של אסלאם), כדי לעזור לך נגד החוטאים'".5 אותם מקורות מצטטים פרקי דה רבי אליעזר "שמעון בר יוחאי מאשר את הדמיון באמונת היהודים והמוסלמים באלוקים ומתוך שבעים בני האדם שאלוקים ברא, הוא שם את שמו על שניים מהם והם בני ישראל וישמעאל" (קרי שני השמות מסתיימים באל). ישנם סיפורים אחרים המשבחים את עומר איבן אל-חתאב למרות העובדה שמקורות לא יהודיים מוסרים לנו שהוא הגלה את יהודי חייבאר. כבר הזכרנו קודם שיהודים נותרו בחייבאר עד המאה העשירית. בכל מקרה, עומר איבן אל חטאב הושיב כמה מיהודי חייבאר בכופא, כדי לקדם את התפתחות המסחר בעיר צבאית חדשה זו.6
בספרד היהודים סבלו כאלה מצוקות תחת שלטון הויזיגוטים שהם היגרו לצפון אפריקה. לכן הם שיתפו פעולה עם טאריק איבן זיאד.7 הסופר הספרדי פ.ט.ב דה קירוס ( עמוד 12), מעיר שטאריק איבן זיאד היה מוסלמי ממוצא יהודי, ויהודים רבים חזרו לספרד לאחר הכיבוש המוסלמי. שיתוף הפעולה בין יהודי ערב והמוסלמים הגיע לשיאו באנדלוסיה שם היו היהודים בולטים במשרדי הציבור הגבוהים ביותר, בשירה, פילוסופיה ומסחר. הם שילמו את המחיר על כך לאחר נפילת השלטון המוסלמי בספרד כשדיכוי המדינה , הכנסייה ועינויים גרמו להם לעזוב סופית עם אחיהם המוסלמים בשנת 1492 ולתפוס מחסה באימפריה המוסלמית העותומאנית (במיוחד הבלקן) וצפון אפריקה.
במאה הראשונה שלאחר מוחמד, כאשר צפון סוריה הייתה חשופה להתקפות על ידי הצי הביזנטיני, הח'ליפים העבירו יהודים רבים מפלסטין לסוריה והושיבו אותם שם תלוי בנאמנותם של היהודים נגד אויביהם הביזנטיים.
כאשר העיר קיירואן נוסדה בטוניסיה בשנת 670 לספירה, שליט מצרים קיבל הוראה לשלוח אלף משפחות יהודיות ונוצריות בתקווה להמריץ את התפתחותה הכלכלית שלה.
כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים בשנת 1099, תושביה היהודים והמוסלמים נטבחו. מקורות הגניזה אומרים שסאלאדין היה מלווה בפמליה של יועצים יהודים כשהוא כבש את ירושלים ושהוא הורה לבנות מחדש את בית הכנסת של העיר על חשבונו. הם גם טוענים שריצ'רד לב הארי ביקש ממוסא איבן מיימון (מיימונידס), שהיה רופאו האישי של סאלאדין, ללכת איתו לאנגליה כרופאו. מיימונידס דחה את הצעתו.
בתקופת העותומנים, הרשויות היו מעבירים יהודים, במיוחד אלה שגלו מספרד, לערים הנוצריות של הבלקן בזמן שהם כבשו אותם, בתקווה להשתמש ביהודים בממשל שלהם.
בצורה זו, חיברו יהודי ערב באופן פוליטי את גורלם עם האסלאם, וכך הם שגשגו, דעכו ונעלמו יחד – כפי שהיה במקרה של ספרד.
בנוסף לרדיפות, לפני האסלאם, היהודים סבלו משסעים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. לאחר הכיבוש, המדינה האסלאמית איחדה כלכלית ותרבותית את כל הארצות האלה ובכך אפשרה לקהילות היהודיות שלהם להתאחד ולהרכיב קהילה אחת, זו של יהודי האסלאם, שעתה נקראים בשם " ספרדים ".

אוטונומיה יהודית

ליהודים בתחומי האסלאם הוענקה אוטונומיה בדת, בקהילה, בענייני תרבות וחוק ובאותה מידה בקביעת מיסים וגבייתם. ראש הגולה בבגדאד ייצג את עמו בבית המשפט, מינה נושאי משרה ציבורית, קבע מיסים ומינה שופטים. הוא הוציא לפועל את פסקי הדין של בתי המשפט נגד עוברי החוק והפושעים, קיבל שכר שבועי מתוך גביית המיסים על השווקים נוסף לכך מהקהילות היהודיות בתוך ומחוץ לעיראק. כשאימאם עלי איבן אבי טאליב קיבל את פניו של הגאון, הרב יצחק, ב-655, מנהיג רוחני שני זה היה בראש תהלוכה של 90,000 יהודים שבאו לקדם את פניו של האימאם.8 הכהונה גאון התקיימה משנת 589 עד 1038 כאשר ראש הגולה הפך אותה לחלק ממשרדו. עלייתו ונפילתו של מרכז רוחני יהודי זה התרחשו בו זמנית עם עלייתה ונפילתה של הח'ליפות העבאסית.
בשנת 1168, בנימין מטודלה ביקר בבגדאד והעיד שהאוכלוסייה היהודית בבגדאד הגיעה ל-40,000 ושהם ניהלו חיים שופעים ובטוחים תחת שלטונו של הח'ליף הגדול, אל-מוסטנג'יד. המוסלמים קראו לראש הגולה דניאל "אדונינו בן המלך דוד". הוא מונה על ידי הח'ליף כראש לכל הקהילות היהודיות.9 החליף העבאסי הפלה לטובה את ראש הגולה מעל נכבדים נוצרים, וסידר משרד מיוחד בשבילו בתוך חצר ארמונו. בספרו מסעות רבי בנימין (1173), נוסע ספרדי זה תאר כיצד הח'ליף היה מקבל את פני ראש הגולה " תהלוכת ראש הגולה הייתה מתפתלת בדרכה לאורך רחובותיה החגיגיים של בגדאד. מנהיג הקהילה לבש מלבושים רקומים במשי, עם טרבוש לבן משובץ באבני חן. הייתה לו פמליה של פרשים ובחזית התהלוכה היה כרוז שצעק " פנו את הדרך לאדון, בן דוד." כשהתהלוכה הגיעה לחצר הארמון, הח'ליף היה עומד כדי לקבל את פני ראש הגולה, והיה מושיב אותו על כס מול כיסאו של הח'ליף. הנסיכים נותרו בעמידה לאות כבוד."
כל מחוז אסלאמי היה לו ראש לענייני קהילה יהודית, הנגיד, או נסיך, כמו שכל קהילה יהודית הונהגה על ידי מוקאדם. בתקופת הצלבנים יהודי ערב אספו תרומות כדי לסייע לפליטים מפלסטין וסוריה אשר איבדו הכל. קרנות צדקה של יהודים בעולם האסלאמי אורגנו לרוחב כל האימפריה, לאורך שורות מוסדות הצדקה האסלאמיים.

השתתפות בממשלה

היהודים היו פעילים במערכת הממשלתית האסלאמית, במיוחד במשרדים אוצר, מסחר ודיפלומטיה, ובספרד, גם במנהיגות הצבאית. אחד היתרונות של העוצמה והשלטון האסלאמי היה שהכובשים האסלאמיים לא השמידו תרבויות ולא את מערכת המינהל והחברה בארצות שהם כבשו, אלא קלטו אותם ועיצבו אותם בתיאום עם התרבות והממסדים של עצמם. כך התרבות האסלאמית שגשגה. הח'ליפים הרשו לנוצרים וליהודים להמשיך בעבודתם והשתמשו בשפתם כמו יוונית, ורק בהדרגה עברה הביורוקרטיה תהליך של עבאסיזציה. סובלנות כזאת לא הייתה בכל אופן דתית בטהרתה, אלא ייצגה חזון פוליטי דגול, הואיל והשליטים המוסלמים עדיין היוו מיעוט בשלב זה.
בספרו, יהודים בחיי הכלכלה והפוליטיקה של האסלאם בימי הביניים,10 פישל כותב שח'ליף אחד במאה העשירית החליף את שריו חמש עשרה פעמים אבל שמר על אותם גזברים יהודים לאורך כל שלטונו. בזמן ההוא, מרבית הבנקאים בסוריה ובמצרים היו יהודי ערב. אחד השרים היהודים החשובים ביותר היה חסדאי איבן שפרוט שעבד באנדלוסיה כרופא ומפקח כללי של המכס בשירות עבד אל-רחמן ה-III (912-916) ואל-חכאם ה-II (961-976). הוא גם ניהל משאי מתן דיפלומטים חשאיים עבור הח'ליף, אחרי זה הפך למנהל המכס בקורדובה, שר החוץ ויועץ מיוחד לח'ליף. המשורר האנדלוסי היהודי, איבן-נגרילה ( או שמואל הנגיד ) (993-1056), גם כן היה מפורסם. הוא התחיל כמשגיח על דוכן תבלינים במאלאגה באנדלוסיה ונהג לכתוב את המכתבים של משרתת השר בשבילה. השר התרשם מאוד מהסגנון שלו ומינה אותו למזכירו. לפני מותו הוא המליץ שאיבן נגרילה ירש את מקומו, וכך איבן נגרילה משל על גראנאדה והוביל את צבאותיה במספר מלחמות. מאוחר יותר הוא כונה בעברית נגיד, זאת אומרת "נסיך", ועבד כראש המוסד לחינוך היהודי בגלל הידע הדתי והחילוני שלו. הוא היה אחד מהמשוררים היהודים הדגולים ביותר באנדלוסיה. הוא ניהל התכתבויות חשובות עם האישים המובילים בעיראק, סוריה, מצרים ומרוקו.
היהודים יכלו להפעיל את השפעתם על הממשלה על ידי הרופאים שלהם שעבדו בארמונות הח'ליפים, אשל השרים והסולטאנים. השלטון העותומאני היה נדיב ליהודים ילידי המקום, העניק להם תפקידים דיפלומטיים מחמת ידיעתם את השפות האירופאיות. הממשלה העותומאנית בטחה ביהודים ואכלסה אותם בקונסטנטינופול, סלוניקי, קפריסין ורודוס מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים.
ב-1733 היהודים הגנו על בגדאד נגד המצור האיראני. ב-1775 הם הגנו על בסרה כשהיא הייתה מכותרת במשך 13 חודשים. הבנקאי, יעקוב איבן הרון גבאי, סייע לממשלה העותומאנית לממן את מלחמת ההגנה שלה, ומאוחר יותר הפך לראש (נשיא) הקהילה היהודית של בסרה.
ב-1900, הממשלה העותומאנית שינתה את מס הג'יזייה ל"פטור משירות צבאי", אך זה בוטל ב-1909 ושירות צבאי נכפה על היהודים. במלחמת העולם הראשונה אלפי יהודים ילידי המקום נפלו עם אחיהם המוסלמים. הרשויות העותומאניות חיזקו את האוטונומיה היהודית בקונסטנטינופול תחת חסותו של הרב הראשי. סגנים יהודים מונו לפרלמנט (1876-1908) ולבתי המשפט. ליהודים הוענקה הזכות לפתוח בתי ספר צרפתיים אליאנס איזרעילית בכל חלקי האימפריה כדי ללמד תוכנית לימודים מודרנית ושפות זרות, שסייעו ליהודים לרכוש עבודה בממשלה ולקחת חלק בהתפתחויות הכלכליות.

בשירות הכלכלה האסלאמית

היהודים סיפקו שירותים חשובים מאוד עבור הכלכלה. הנביא והמוסלמים הראשונים חיו ממסחר, ולכן הוא היה אחד המקצועות ה"מכובדים". המדינה האסלאמית עודדה סחר במילים ובמעשה, על ידי ביטול הביקורת השרירותית, שליטה על הארגונים ועל הביטחון ומאבק פעיל נגד פשע – במיוחד על ידי התאחדות פוליטית וכלכלית של כל המחוזות האסלאמיים.
האחדות של האימפריה האסלאמית בשיאה סייעה ליהודים לקחת חלק פעיל במהפכה המסחרית הבורגנית שפרחה בתחומי האסלאם. וכך הם סייעו בחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה האסלאמית והציביליזציה האסלאמית, והקרוונים שלהם מאנדלוסיה להודו נשאו את היבוא והיצוא של העולם המוסלמי כשהעושר של המדינה ורמת החיים בכך עולים. מסמכי הגניזה מציינים שהפעילות המסחרית של הספרדים הסתייעה בבטיחות בדרכים, בחופש התנועה ובחיזוק הקשרים הדתיים, התרבותיים והמשפחתיים בין היהודים ממחוזות שונים. בכל עיר מוסלמית לסוחרים היהודים היה סוכן, אחראי לביטחונם של הקרוונים שלהם, אשר ייצג את האינטרסים שלהם ברשויות המקומיות והיה עוסק בעצמו בקבלת, אחסון ושיווק המוצרים שלהם. מבין תפקידיו העיקריים, הוא גם חלפן כספים ואחראי על הדואר. ביטחון רחב-אימפריה זה הוביל להתפתחות של בנקים מסחריים בו סוחר יכול היה לרשום צ'ק בבגדאד ולקבל את כספו באזורים המרוחקים ביותר של המערב הערבי. הוא גם עזר להפצת הלימוד, ואינטלקטואלים נהגו לעבור מאזור אחד לשני בחיפוש אחד לימודים. היהודים אימצו נוהג זה גם כן, דבר שגרם לבתי המדרש בבגדאד לפרוח. הצלחה כלכלית זו הדגישה את הפער הכלכלי ההולך ומעמיק בין המזרח למערב, כי לראשון הייתה כלכלה תעשייתית בורגנית בשעה שזו של אירופה הייתה פיאודלית-חקלאית.
את תוצאות העושר הכלכלי ניתן לראות בדיווח של הנוסע היהודי מנחם חיים מוולטרה. כשהוא ביקר בדמשק ב-1481, הוא מצא 400 משפחות יהודיות, כולם היו סוחרים עשירים ומכובדים וראש הקהילה היה רופא.11 חמישים שנה מאוחר יותר, עובדיה ברטינורו ביקר בדמשק וכתב על הבתים והגנים המקסימים של היהודים שם.12 בנימין מטודלה שהוזכר קודם תיאר את בית הכנסת הגדול של בגדאד כך: " בבית הכנסת ישנם עמודים של שיש מגוון משובצים בזהב ובכסף, ועליהם כתובים באותיות זהב פסוקים מספר תהילים. בקדמת הארון (שבו שמור ספר התורה) עשר מדרגות משיש, שעליהם כיסאו של ראש הגולה ומושבים עבור הנסיכים של בית דוד (כלומר, בניו)."13
בתקופת העידן העותומאנית, הספרדים הפכו לבעלי שם במסחר שלהם בין אירופה, האימפריה העותומאנית, הודו וסין. הם בלטו בייצור הבד, גביית מיסים ומיסי יבוא, בנקאות וחימוש. בנקים יהודים סייעו לממן את מערכת המדינה, ובאותה מידה לספק לצבא נשק.
במשך התקופה העותומאנית חוג'ה יעקב ואדון עבד אללה הפכו לידועי שם בבסרה כשני הבנקאים הראשיים ויועצי הממשלה. ששון איבן סאלי, ראש משפחת ששון לאחרונה מהודו, שגשג בבגדאד כמו הבנקאים יצחק ומנחם עיני.
פעילות יהודית זו צריכה להיות מודגשת, הואיל וכמה מנהיגים ערביים, כמו נורי סאעיד, לא היו מודעים לחשיבותם של היהודים בכלכלה הערבית כאשר הם שיתפו פעולה עם הציונים להעביר אותם לישראל לאחר 1948 (ראה פרק רביעי).


תהליך הערביזציה של היהודים תחת האסלאם

בעוד שיהודי הסהר הפורה וצפון אפריקה דיברו שפות שונות לפני הכיבוש האסלאמי, בעיקר ארמית ויוונית, הם עברו תהליך של ערביזיציה יחד עם שאר האוכלוסייה לאחר הכיבוש. הם השתמשו בערבית בדיבור, בכתיבה ואפילו בענייני דת. בדרך כלל הם כתבו ערבית באותיות עבריות. הם אימצו את תרבות אסלאמית באזור שידע את הציביליזציות הבבלית, הפרסית, ההלניסטית והרומאית בין היתר. השפעת האסלאם על היהדות הייתה ניכרת בפילוסופיה, בלשנות, רפואה ומתמטיקה, אסטרולוגיה, מיתולוגיה עממית ולימודים דתיים.
יהודי המזרח התיכון גם דחו באופן מוחלט את ההלניזם ואת הפילוסופיה ההלניסטית. רבים מהם מתו על קידוש השם בהתנגדם להלניזם. לאחר הכיבוש האסלאמי, על כל פנים, הם התחילו ללמוד את התרבות החדשה בנחישות עם מורים מוסלמים. את הסיבה לשינוי בעמדה זו ניתן לזקוף רק לטובת הסובלנות של האסלאם, שהובילה יהודים ונוצרים רבים לאמץ אותה.
החלוץ מבין המשכילים היהודים בתחום זה היה סעדיה גאון או סעיד יוסף אל-פיומי (882-942). הוא נולד במצרים, היגר לעיראק והפך להיות ראש האקדמיה של סורה. סעדיה כתב מספר ספרים בערבית, כמו "ספר התשובות לענן" (שהקים את כת הקראים), ספר הגילוי, ספר הירושות, וספר העדות והשטרות. הוא תרגם את התנ"ך לערבית נוסף לכך כתב פרשנות נרחבת, וחיבר מילון ערבי-עברי הנקרא האגרון. אך ספרו המפורסם ביותר הוא ספר אמונות ודעות שבו הוא מונה את סגולות השכל ביחס לזיכרון וחיזוי, איך לשלוט על חיות, כוחו של הטבע, בניית בניינים, עשיית בגדים, הכנת אוכל, ארגון מחנות צבאיים, שלטון פוליטי וארגון, תרבות ואסטרולוגיה. סעדיה התנגד להיפותזה שרנסנס מדעי יוביל לאי אמונה באל. הפילוסופיה שלו התיישבה עם הקוראן, מותאזילה (רציונליזם) והפילוסופיה ההלניסטית.14
שרירא גאון, ראש האקדמיה בפומבדיטה משנת 968-998, כתב את אגרת רב שרירא הנרחבת, אודות ההיסטוריה של ההלכה ( חוק ) היהודית לאחר התנ"ך. אותו ירש בנו, רבי האי גאון, שכתב מספר ספרים בערבית, המקח והממכר, ספר השבועות, ספר האחלמה וספר הדינים. רבי האי האמין לא באגדות ולא בניסים, וגם לא בשדים, והיה תחת ההשפעה של הפילוסופיה הרציונאלית שפותחה על ידי הפילוסופים של האסלאם. במאלאגה, אנדלוסיה, אחד הפילוסופים והמשוררים היהודים הניכר ביותר היה סולימאן איבן גבירול (1022-1070). הוא חיבר ספר פתגמים הנקרא מבחר הפנינים, ועבודות פילוסופיות בשם תיקון מידות הנפש, ומקור חיים. הוא היה מושפע מאל-מותאנאבי ואבו אל-עלע אל-מערי.
שמואל בן-חופני חי בתחילת המאה האחת-עשרה והפך להיות ראש האקדמיה של סורא. כל היצירות שלו היו בערבית, כולל מבוא לתלמוד, ספר הבגרות, ספר הגירושין וגילוי המקרא. הוא האמין בשכל, דחה תוספות חיצוניות אי רציונאליות, וביצע מחקר בתחומים שונים כמו מסחר, ירושות ונהרות, וכן בדת. פרופסור אסף, באחת ההרצאות שלו באוניברסיטת ירושלים אמר, יצירותיו של בן חפני היו רבות ומגוונות יותר מכל משכיל יהודי אחר.
מיימונידס ( מוסא איבן מיימון ) (1135-1204) היה המבריק ביותר מבין הפילוסופים של יהודי ערב. הוא נולד בקורדובה אך היגר למצרים שם הוא הפך להיות הרופא של סאלאדין. עבודותיו ברפואה תורגמו ונלמדו עד סוף המאה השש עשרה. הוא כתב את עבודתו הפילוסופית החשובה ביותר, מורה נבוכים, שבה היה מושפע מאריסטו ואיבן סינה (אביסה), בערבית. וכך הוא יצר את היסודות השכליים של היהדות. אחת מההוראות שלו הייתה שיהודי צריך לקבל את המוות מאשר לאמץ את הנצרות, אבל הוא יכול לאמץ את האסלאם במקום למות.
איבן קאמונה (במאה השלוש-עשרה) גם כן היה פילוסוף מצוין שחיבר עיונים על האסלאם, נצרות ויהדות, כפי שהיו אבו אבאראקאת איבן מלכה (במאה השתיים-עשרה), איבן גבירול אל-אנדלוסי, ובחיי בן פקודה שכתב את חובות הלבבות בערבית. ספר זה מייצג את את היצירה הראשונה על סגפנות אסלאמית שנכנסה ליהדות (1070). אברהם בן מיימון (בנו של מיימונידס), ראש הקהילה היהודית במצרים, חיבר יצירה חשובה הנקראת המספיק לעובדי השם, אשר תורגם לאנגלית על ידי פרופסור שמואל רוזנבלט בשם הדרכים הנעלות אל השלמות.15 המחבר הבחין שהסופים (סגפנים/מיסטיקנים) מוסלמים שימרו את רעיונותיו של הנביא יותר טוב מהיהודים עצמם. ואז הוא ניסה להכניס כמה נוהגים מוסלמיים לתוך עבודת האל היהודית, כמו נפילת אפיים, אך הוא נכשל. בכל אופן, ביום כיפור יהודי עיראק כן נופלים אפיים בתפילה. כך אנחנו רואים שהסופיזם, כמערכת פילוסופית ואתית מקיפה, השפיעה על פילוסופים ומשוררים יהודים, כפי שהמדעים ותהליכי החשיבה ההלניסטים חלחלו אל תוך חיי הרוח היהודיים דרך המורים המוסלמים אשר פיתחו חשיבה מדעית מתודית. פרופסור גויטיין, מנהל המחלקה ללימודי מזרחנות באוניברסיטת ירושלים, מציין ש"עוון" ההומוסקסואליות אצל הסופים "חלחל לעיתים לתוך חוגים יהודיים מזרחיים."16 זו אחת ההערות האנטי-ספרדית והאנטי-ערבית שמישהו יכול לשמוע מפרופסורים ציונים.
פיוט עברי לא היה קיים לפני האסלאם, חוץ מהתנ"ך וקצת פיוט דתי ללא חריזה בפלסטין. לכן פיוט בעל חריזה שחובר בימי הביניים היה חלק מהפיוט הערבי בתוכנו ובסגנונו. כל מי שלמד את השירה העברית והערבית של התקופה הזו אינו יכול שלא לראות שהעברית חיקתה את הערבית. משוררים יהודים דיברו ערבית, למדו ערבית, התרבות שלהם הייתה ערבית, הם כתבו חרוזים בערבית, והעריצו שירה ערבית במידה כזו שהם רצו לשבות את יופייה בעברית. הם התחילו לבנות חרוזים בעברית תנ"כית, מתרגמים מילה במילה מונחים והבעות ערביים רבים. הם השאילו את הרטוריקה וסגנונות הערבית כמו דימוי, השאלה, רמיזה, היקש וכו'. הם השתמשו גם במשקלים ובחומר הנושא של השירה הערבית, כמו השירה הנפלאה של גאזאלי, בהלל ובשירה ערבית. כשרגשות המשורר קלחו ממנו, הוא לעיתים קרובות היה מוסיף פסוקים בערבית. היו מספר רב של משוררים יהודי ערב, המפורסמים ביותר היו סולימן איבן גבירול, מוסא איבן עזרא, יהודה הלוי, שמואל איבן נגרילה, איברהים איבן עזרא, ויהודה אלחריזי, אשר השתמש בסגנון שנקבע על ידי המחבר הערבי הדגול, המקאמאט של אל-חרירי, בספרו תחכמוני.
המשורר דונאש היה הראשון שהציג את המשקלים הפיוטיים לתוך החריזה העברית במאה העשירית. יהודה הלוי (אבו אלחסן), נולד ב-1086, חי בטולדו ונחשב בין גדולי המשוררים של אנדלוסיה חרז גם בעברית וגם בערבית. היה רופא ופילוסוף. ספרו החשוב ביותר על פילוסופית הדת הוא ספר הכוזרי שנכתב בערבית בצורה של שאלות ותשובות. מן המשוררים שאימצו את האסלאם, הידוע ביותר הוא איברהים איבן סהל אל-אישבילי (נפטר ב-1260) אשר למד את הקוראן וחיבר אוסף מפורסם של שירים.
בחצי האי ערב בתקופה הפרה-אסלאמית, היהודים תמיד השתמשו בערבית כשפתם העיקרית, ודקלמו שירה כמו אחיהם הערבים. בהקשר זה עלינו להזכיר את אל-סמוואל איבן עדיעה (נפטר בשנת 560) שהיה בעל ארמון, אל-אבלאק. כאן הוא שימש דוגמא לכוונה טובה; הוא העדיף את מותו של בנו, כאשר הוא נלכד בשבי על ידי אויביו של אומרו אל-קייס מאשר לבגוד באמון שרכש לו אומרו אל-קאייס כשהוא ביקר בסוריה. פסוק הפתיחה של אחד השירים המפורסמים שלו מתחיל:
" אם כבודו של אדם אינו מטמא על ידי שפלות הבאה עליו אזי כל מלבוש שהוא לובש יפה עליו."
לפני עליית האסלאם, משכילים יהודים לא למדו בלשנות. אולם כשהם התחילו ללמוד ערבית לאחר עליית האסלאם הם למדו דקדוק ורטוריקה. אחר כך הם התחילו ללמוד בלשנות ביחס לעברית, כשהם מיישמים את השיטות שהם למדו ממוריהם, המדקדקנים הערביים. דאוד איבן איברהים אל-פסי חיבר מילון של עברית תנכית במאה העשירית. במאה השלוש עשרה, תנחום ירושלמי גם כן כתב מילון עברי על מקורות העברית שלאחר התנ"ך. איבן ג'ינה גילה שהמילים העבריות (כמו בערבית) נגזרו משורשים של שלוש אותיות. לאורך המאות העשירית עד השלוש עשרה, מדקדקנים בעברית יחד עם עמיתיהם המוסלמים המשיכו ללמוד את הדקדוק של הערבית, העברית והארמית, בהתחשב בכך ששלשת השפות האלו היו במקורן שפה אחת.
בעידן האומיה אנשי רוח מוסלמים, יהודים ונוצרים נטלו על עצמם מאמץ מרחיק לכת: את התרגום של קובץ הידע ההלניסטי מיוונית וסורית. מבין המתרגמים היה יהודי שחי בבסרה בזמנו של עומר ה-II בשם מאסארג'אווי שתרגם ספרי רפואה מסורית, אם כי המתרגם המפורסם ביותר היה הנוצרי הומאין איבן אישאק (809-877).
במאה השלוש-עשרה קבוצה גדולה של מלומדים יהודי ספרד, בעיקר אלה שהתיישבו בפרובנס, נטלו על עצמם את התרגום של הפילוסופיה והמדעים האסלאמיים מערבית לעברית, ואחר כך ללטינית ובכך אפשרו למורשת התרבותית האסלאמית לפעפע בכל רחבי אירופה שם היא הפכה לחלק מהבסיס של הציביליזציה המערבית. המצטיינים מבין מתרגמים אלה היו משפחת תבון וקימחי.
לפני שנעבור לתרבות העממית יהיה זה הולם לתת תיאור קצר על תכנית הלימודים במוסדות החינוך היהודיים בעולם האסלאמי של המאה השתיים-עשרה המבוססת על הספר רפואת נפשות של יוסף איבן יהודה עקנין. נוסף לתורה ולתלמוד, יהודי ערב למדו שירה, פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה, לוגיקה, אופטיקה, אסטרולוגיה, מדעי הטבע, מוזיקה, דת ופילוסופיה מופשטת ומכונאות. במאה השלוש-עשרה יהודה אבן שמואל איבן עבאס אמר שהחלק הראשון של תוכנית הלימודים הנזכרת ברפואת נפשות כללה תרגום של התורה לערבית, את החלקים ההיסטוריים של התנ"ך, חוקי הדקדוק העברי, תלמוד ואתיקה. בחלקה השני של תוכנית הלימודים, התלמידים היו לומדים רפואה, אריתמטיקה ומוזיקה. בחלקה השלישי היו לומדים אריסטו ואביסה (איבן רושד), ואחר כך בסוף מדעי הטבע ופילוסופיה מופשטת.17 נראה, שחוץ מהנושאים היהודים, תוכנית לימודים זו הייתה מבוססת על תוכנית בתי הספר האסלאמיים.
התרבות העממית, הכוונה כאן לסיפורים ומיתוסים עממים, בעולם האסלאמי הייתה משותפת לקהילות המוסלמית, הנוצרית והיהודית. מתוך ארבע מאות הסיפורים באלף לילה ולילה, ארבעים וחמישה מהם סיפורים יהודים. במאה האחת-עשרה, ניסים בן יעקב איבן שאהין ערך אוסף של סיפורים יהודים-ערבים שבדרך כלל נכתבו בערבית מדוברת ונתן להם אופי עברי. בחתונות ובמסיבות, זמרים יהודים היו שרים פיוט ערבי שבחלקו היה מורכב מחרוזים שהוחלפו לסירוגין בעברית ובערבית. כיום, בחתונות בישראל, הזמרים השמיטו את החרוזים של הערבית הקלאסית, הואיל והדור החדש אינו מבין את השפה בגלל הדיכוי התרבות שלו, אבל המוזיקה של יהודי ערב היא ערבית לחלוטין, אפילו בבתי הכנסת. בעולם האסלאמי לא היה הבדל בין אמנויות יהודית וערבית כמו בצורפות, כתיבה תמה או בכל מלאכות היד האחרות. במרץ 1987 בתיאטרון הקולנוע הלאומי של לונדון הוקרן סרט ציוני על האמנות העממית התימנית, שהציונים מתארים כ"תימנית-יהודית", והכירו בכך שאמנות זו נעלמה בקרב יהודי תימן מאז הגירתם לישראל.
כך, המורשת התרבותית היהודית מאז הכיבוש הערבי הייתה חלק אינטגראלי מהציביליזציה האסלאמית, ונכתבה בעיקר בערבית תחת הגמוניה אסלאמית. התרבות האשכנזית, מצד שני, לא באה לידי ביטוי עד המאה השמונה עשרה בגרמניה ומאוחר יותר במזרח אירופה. בשעה שיהודי ערב ייצגו את הרוב ביהדות העולם בתקופה האסלאמית, הם עתה 20 אחוז, אבל 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

סובלנות אסלאמית

אינטראקציה תרבותית זו בין המוסלמים הכובשים והיהודים והנוצרים התקיימה באטמוספרה של סובלנות ושכנות טובה. מקורות יהודים מספרים שעבד אל-מליק איבן מרואן (685-705) מינה יהודי לנקות את הר הבית בירושלים, וגם לעשות פנסים ולהדליק אותם. יהודי ירושלים באותה עת האמינו שזו הייתה תחילת הגאולה. קודם לאותה תקופה, מעאויה (661-680) בנה בית כנסת בירושלים.
יהודי ערב לא התעמתו עם האופציה של המרת דת או מוות, כמו יהודי אירופה הנוצרית, כי הקוראן מייעץ "אין כפייה בדת" וגם "לכם יש את הדת שלכם ולי יש את שלי". חוץ מזה, הגישה של האסלאם כלפי היהודים אינה יכולה להיות בעלת אופי של שנאה, פחד וגזענות כפי שהתקיימה ועדיין רווחת באירופה. בדעתם של הנוצרים האירופאים היהודים, השטן וכל הלא-נוצרים היו בחלקם אספקטים של אנטי-כרייסט. זה היה פחד אמיתי, והוא סיפק את הבסיס לאנטישמיות והגזענות בת זמננו. אולם, אם יהודי חובק את האסלאם, כל ההבדלים נמוגים והוא הופך להיות כמו כל מוסלמי אחר. באופן, האסלאם קלט את אנשי הסהר הפורה, אפריקה ואסיה.
בדרך כלל, האסלאם לא הציב מעצורים על היהודים והנוצרים לגבי סוג העבודה שלהם ומקום מגוריהם. כל האזרחים היו חופשיים לגור היכן שחשקה נפשם ולעבוד בכל מלאכה שבחרו. האסלאם לא העניק זכויות-יתר למעמד מסוים של אנשים, כפי שקרה באירופה הפיאודלית, או בתוך המערכת המסורתית של הכיתות בהודו.
באירופה בימי הביניים הכנסייה הייתה מסלקת כל מי שחרג נגד הנצרות. האסלאם, מצד שני, מאפשר חרטה לאלו מאנשי הספר אשר ביצעו פשע כמו השמצה נגד האסלאם והנביא, וכן מאפשרת להם להגן על הדת שלהם בעל פה ובכתב.
היהודים קיבלו בחפץ לב את מס הג'יזייה, הואיל והוא סיפק להם את הזכות לחסות אסלאמית. כאשר הכליף העבאסי, אל-מועאתאדיד (892-902), חפץ לבטל את הג'יזייה, הגזבר היהודי שלו התנגד לו.18
לנדסהוט כותב19 מתקופת האומייה (661-750) והעבאס (750-1258) אין דיווחים על תלונות של יהודים על דיכוי או התעללות.
המדינה האסלאמית פתחה את כל מקורות התמיכה שלה בפני היהודים והנוצרים, אפילו בעלות על קרקעות, שהייתה אסורה ליהודים באירופה. החל'יפים הפאטימים של צפון אפריקה ומצרים (909-1171), תרמו תמיכה כספית לאקדמיה היהודית בירושלים. בשנת 1020 הח'ליף אל-חאכים, הציל את חייהם של 200 יהודים מידי מוסלמים פנאטיים שרצו להרוג אותם. היסטוריונים מאמינים שהרודנות של החליף ב"עם הספר" מאוחר הייתה כתוצאה ממחלת נפש.
השר, אל-חאקאני, כתב לח'ליף העבאסי, אל- מועתאדיד, שהוא מעסיק יהודים ונוצרים במנגנון המדינה, והנאמנות שלהם לח'ליף העבאסי הייתה יותר גדולה מהמוסלמים עצמם. הגזמה זו מראה עד כמה בטחו בעם הספר. שני בנקאים יהודים מפורסמים של אז, הרון איבן עומראן ויוסוף איבן פינחס, סיפקו הלוואות כדי לצייד את צבאות האסלאם.
פקודת סולטאן שהוציא הסולטאן העותומאני, מוחמד ה- III במרץ 1602 קבעה שהגנת הדימים (האזרחים הלא-מוסלמים) היא חובתם של כל המוסלמים, מלכיהם ומושליהם. הגאון הנאמר לעיל, האי, כתב במאה האחת-עשרה שבתי המשפט האסלאמי לא היו מקבלים את עדותו של יהודי או נוצרי אלא אם כן הוא היה "בן-פלוגתא" כלומר ממלא את חובותיו הדתיות.20
גישתם של הכמרים המוסלמים וקהל המשתייכים לדת כלפי יהודי ערב הייתה מתונה וחיובית, כפי שמסופר בספר ההכנות של אל-באקילאני בבגדאד במאה העשירית. בחוגים האינטלקטואלי, הסופי והבורגני, בכולם הייתה אמפתיה ליהודים. סעד אל-אנדלוסי, לדוגמא, מהלל את יהודי ערב בלימודיהם השקדנים את החוק האלוהי ואת חייהם של הנביאים. איבן סאעד מונה בספרו סוגי האומות את שמות האומות שסייעו להפצת הידע בעולם: ההודים, האיראנים, הכשדים, היוונים, הביזנטיים, המצרים, ערבים ויהודים. איבן סעד טען שהיהדות היא ערש הנבואה ושמרבית הנביאים היו יהודים. אחרי זה הסופר דן על ההיסטוריה של משכילים יהודים בעולם האסלאמי, תחום שגם ראשיד אל-דין (1247-1318) ואיבן חאלדון (1332-1406) סיקרו. ישנו גם לימוד עוין יחיד ונדיר של איבן חאזם (994-1064) שנבע משנאתו ליהודי, איבן נגרילה, שהגיע לפסגת הפירמידה הממשלתית באנדלוסיה.
כאשר הסולטאן העותומאני, סולימאן אל-קאנוני החליט לבנות את מסגד סולימאניה, תוכניתו נתקלה בקשיים מידי יהודי שסירב למכור חלק מאדמתו. יועצי הסולטאן הציעו לו להחרים את האדמה או לקנות אותה בכפייה. הסולטאן בכל אופן, דחה הצעה זו על יסוד שהיא סותרת את החוקי האסלאם.
ישנם סיפורים דומים על הח'ליף השני, עומר איבן אל-כתאב, והרביעי עלי איבן אבי טאליב, האימאם הראשון של השיעים. נסיך אטאבג במאה השתיים-עשרה, עימאם אל-דין זאנגי, שמשל על עיראק וצפון סוריה אמר אפילו אם מבצע העבירה הוא יהודי או הנאשם הוא בנו של הנסיך עצמו, הצדק חייב להיעשות.
בדיוק כפי שהיהדות הספרדית הושפעה על ידי הסובלנות בתחומי האסלאם, כך שקולה מנגד האשכנזית שהושפעה מהפנאטיות ששררה באירופה של ימי הביניים. את זה ראו אלה שנתקלו בפנאטיות הדתית האשכנזית בישראל כמו הרב כהנא האמריקאי והרב לווינגר, חברי כנופיית טרור שביצעו פעולות איבה נגד ראשי העיריות בגדה המערבית, וחברי גוש אמונים ומתיישבים אחרים בגדה המערבית וברצועת עזה. אפילו ישראלים אשכנזים, אלה שהזניחו את דתם והפכו לחילוניים, או באופן ספציפי יותר לאתיאיסטים, הושפעו בדרך כלל מהפנאטיות הלאומנית האירופאית כמו אריאל שרון, רפאל איתן, מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון ויגאל ידין. מנהיגים אשכנזים, באם הם ממפלגת העבודה מהשמאל או מהליכוד בימין, הושפעו.
בכל אופן, ישנו דמיון בין המוסלמים הסונים ובין הכוהנים היהודים. שניהם מאמינים שכוהנים לא צריכים לפעול כמגשרים בין האל-כל-יכול לבין האדם, וכך גם המקרה בקטוליזם. לא היו קיימים ביהדות ובאסלאם טקסים פולחניים, ולא היו כל עיסוקים שמותר היה לכוהן למלא ושהיו אסורים על שאר המאמינים. הכוהנים המוסלמים והיהודים שניהם רוכשים את מעמדם על ידי לימוד מעמיק של הדת והתקבלות חברתית. תעודת הסמיכה של הרב דומה לאיג'אזה המוענקת לכומר המוסלמי על ידי המורה שלו. ישנו גם דמיון בין חוק השריעה המוסלמי ובין ההלכה היהודית – משמעות שתי המילים היא "דרכים". בשתי הדתות הבסיס הוא התורה או הקוראן והחאדית' (מסורות). התלמוד, שחובר בעיראק (בשנת 500 לספירה) הוא האקוויוולנט היהודי של הסונה (מנהגי הנביא) או חאדית' של מוסלמים.
תורת המשפט היהודי הייתה מושפעת בחלוקת משנה, גיבוש ומנוח על ידי האסלאם. ישנו דמיון בין הפאטואה האסלאמית (פסק דין דתי) וספרות הרספונסה שהתעוררה בעיראק תחת השלטון האסלאמי ושתועדה על ידי ראשי הקהילה היהודית העיראקית. האסלאם השפיע גם על חוקי הנישואים היהודים, בניית מקומות לעבודת השם, תמלילים של התפילות, דת ופילוסופיה, ואיסורי אכילה (איסור החזיר, למשל). עלינו לציין שהאסלאם הסוני מותיר למוסלמים לאכול בשר כשר. המוסלמים לא החשיבו את הדת היהודית כמסוכנת לאסלאם, הואיל והיהודים לא היוו מעמד פוליטי. הם היו מיעוט קטן, לעומת זאת הנצרות הייתה דת עם מעמד רב עוצמה אשר נלחם נגד מדינות ערביות ומוסלמיות מאז ומתמיד מכיבושי האסלאם. הנצרות סילקה את האסלאם מאנדלוסיה, דרום איטליה ומרוב הבלקן ולבסוף פירקה את האימפריה האסלאמית האחרונה ב-1918. 21 כל זה מראה שלעוינות הנוכחית בין יהודים וערבים אין לה שורשים בהיסטוריה של האסלאם, אלא היא התעוררה כתוצאה מציונות.
האנאליזה אינה מתכוונת שלא היו מעולם תלונות, מעשי אלימות או איסורים שרירותיים על היהודים, לדוגמא, בלבוש, או בבניית בתי כנסת ובתים. היסטוריונים ציונים מפיצים את הפרטים של המאורעות האלה, למרות שהם היו יוצאי דופן בעולם האסלאמי. במרכז האזורים הסוניים, הקהילה היהודית שגשגה. כל התקנות המפלות של המוסלמים היו לעיתים קרובות תיאורטיות ולא מומשו. הקונפליקטים בין הפלגים המוסלמיים היו הרבה יותר גרועים מאשר בין יהודים ומוסלמים.


העת החדשה

מרוקו
למרות שההרמוניה הכללית של היהודים באסלאם מיוסדת היטב, בתי ספר ישראלים ממשיכים להסית תלמידים נגד העולם הערבי ואסלאמי. מורים ציונים טוענים שהיהודים בארצות ערב סבלו מדיכוי, עוני ומחלות מידבקות, והושבתם בגטאות מיוחדים הייתה מחייבת ושהילדים שלהם קופחו מחינוך כללי. מחמת דיכוי פוליטי לא הייתה להם הזדמנות להיות פעילים כלכלית; הכריחו אותם ללכת יחפים וכל פעם שהם פגשו מוסלמי הם היו צריכים לזוז הצידה ולהשתחוות אליו והמוסלמים חשפו אותם ללעג ומכות.22 ציונים המתארים את מצב יהודי ערב בעולם האסלאמי בדרך זו הם כולם מתיישבים אשכנזים שהיגרו מאירופה ואמריקה. לא מאפשרים לספרדים לדבר על עצמם מאחר ואין להם גישה אל התקשורת.
במאמר בעיתון ידיעות אחרונות (23 ביולי 1976), העיתונאי הפרוגרסיבי, ברוך נאדל, השיב על טענות מופרכות אלו. "כל קהילה יהודית במרוקו", הוא כתב, "הייתה לה מנהיגות יהודית משל עצמה שהייתה מורכבת מהאליטה התרבותית והמבצעת שלה. לעיתים קרובות ביצעו היהודים שירותים עבור המדינה, כמו יועצים, רופאים, מתורגמנים, לבלרים, דיפלומטים ובנקאים. במרוקו היהודים עבדו במינהל הצי של המדינה, ויצרו משוררים מצוינים. המוסלמים עבדו במוסדות יהודיים וההיפך. טבח יהודים כמעט ולא היה מוכר. היהודים היו אחראים על המטבעה. מיסטרה מוסא היה מפורסם כרופאו הפרטי של המלך, וירש את מקומו יוסף ואלנסה. שמואל חלש היה חתום על הסדר האמנה הראשון בין מרוקו לבין מדינה נוצרית – הולנד – ומונה לשגריר מרוקו באמסטרדם (1619). חלש היה שר החוץ והיה יועץ פרטי לארבעה סולטאנים. סולטאן ראשיד מינה יהודי כיועצו וכשר האוצר. סולטאן סידי איבן עבד אללה העדיף את השתתפותם של היהודים בכל הפעילות המסחרית ובכל משאי המתן עם אירופה."
משנת 1610 עד שנת 1828 היהודים שירתו כשגרירים בבירות אירופה השונות. מתקופת מולאי עבד אל-רחמן (1822-1859) היהודים במרוקו הפכו להיות פעילים יותר בכלכלה ובתחום הדיפלומטיה. המשפחות אל-טראס, איבן חיימול ואיבן סור הפכו להיות מפורסמים מאוד. כמה מהמדינות המערביות העניקו אזרחות לחלק מן היהודים בתקווה לרכוש כניסה לתוך העניינים הפנימיים של מדינות מוסלמיות. מדיניות זו הובילה ללוחמניות נגד היהודים,
כמו הטבח של ב-30 במרץ 1912 בפז כששישים יהודים נהרגו וחמישים אחרים נפצעו.23
ב-23 ביולי 1986 ה-Financial Times כתב "הקהילה היהודית במרוקו מילאה תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה במשך מאות שנים. עד היום, בנו הבכור של המלך חסן, סידי מוחמד, הולך לבקר בבית הכנסת ברבאט בחג ערב יום הכיפור. החסות המסורתית שהעניק המלך לנושא היהודים אומצה עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר סולטאן מוחמד ה-V, אביו של המלך חסן, אמר למושל הכללי הצרפתי שהוא לעולם לא ירשה לרשויות הקולוניאליות של וישי לכפות על היהודים לענוד את המגן דוד הצהוב אבל סיפק רשימות מפקד". העיתון הוסיף "הקהילה היהודית התדלדלה מ-300,000 כשמרוקו הפכה לעצמאית ב-1957, לסביבות 10,000, אבל רבים מאנשיה עדיין ממלאים תפקידים בולטים. ראש הקהילה, מר דוד עמר, פעם צעיר אנאלפביתי מעיירה קטנה שנקראת בראשיד, היום מנהל את Omnium Nord Africain, אחת החברות הגדולות ביותר של הממלכה, אשר בבעלותו המשותפת יחד עם המונרך. מר עמר, כמו יהודים אחרים ממרוקו הבולטים כיום בעסקים בצרפת, קנדה וארצות הברית, מילא תפקיד רחב יותר. הוא שוגר לארצות הברית לפעול בקרב שדולת אנשי קונגרס יהודים וקבוצות אחרות כדי לנסות להפחית את התנגדות היהודים למכירות כלי הנשק של ארצות הברית לארצות ערב."
לפרסום עובדות אלה הייתה משמעות רבה ליהודי מרוקו אשר סבלו הכי הרבה מהפלייה תחת השלטון הציוני אשכנזי.
תוניס
השגריר האמריקאי, מ. נח, כתב בשנת 1814 "עם כל הדיכוי שלכאורה, היהודים הם האנשים המובילים; בברבריה הם המכונאים הראשיים, הם בראשות בית המכס, הם ניהלו את משק ההכנסות; את היצוא של חפצים שונים, ואת המונופול על סחורות שונות הם השיגו על ידי רכישה; הם שולטים על המטבעה ומווסתים את מטבע הכסף; הם שומרים על התכשיטים וחפצי הערך של המושל, והם היועצים, המזכירים והמתורגמנים שלו; המעט הידוע באמנות, מדע ורפואה מוגבל היה ליהודים...הם תמיד בנוכחות המושל, לכל שר יש שניים שלשה סוכנים יהודים..."24 בשנת 1855 מוחמד פאשה ביטל את כל המגבלות האפשריות שנכפו על היהודים והעניק להם שוויון מוחלט.
אלג'יריה
אם כי היהודים במדינות המערביות והסוציאליסטיות נהנו משוויון מוחלט, הם לא נהנו מאוטונומיה כפי שהאסלאם העניק להם, כמו שהזכרנו קודם. בתוככי אוטונומיה זו, יהודי אלג'יר שימרו את זהותם מזמן כיבושי האסלאם ועד שנוסד שלטון ההתנחלות הצרפתי בין השנים 1834-1851. השפה והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, בניגוד לבקשות המנהיגים שלהם. רק יהודי קונסטנטין והאואזיס הדרומי נותרו נאמנים ליהדותם. מספר משפחות היגרו לטוניס במטרה שלא לאבד את זהותם. צעירים שנשארו מאחור החלו להתבייש ברקע שלהם. דבר כזה לא קרה תחת השלטון האסלאמי.25 בזמנים של תסיסה, יהודי אלג'יריה היו נמלטים למסגדים להתגונן. בשנת 1902, העם האלג'ירי דחה הסתה אנטי-יהודית והמסיתים הובסו.26
ההתנחלות הצרפתית הצליחה לבסוף להפריד את יהודי אלג'יר ממולדתם ומעמם וכאשר היא הנחילה עצמאות על אלג'ריה ויהודי אלג'יריה בחרו לעזוב לצרפת. הם לא היגרו לישראל, בכל אופן, מתוך סלידה לא להיות "אזרחים סוג ג'". במשך מלחמת העולם השנייה, הנאצים ידעו שהערבים לא יסבלו השמדה המונית של שכניהם, ויהודי צפון אפריקה היו כמעט היהודים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בלי ששלחו אותם לתאי הגזים. הילדים שלהם בישראל תולים על קירותיהם את תמונותיו של המלך חסן השני של מרוקו ואביו לאות הוקרה.
עיראק
ברוך נאדל כתב במאמר שהוזכר קודם "כשקהילה זו חיה בעיראק, שיעור הרופאים היה פי ארבע גבוה יותר מבין היהודים האשכנזים בפלסטין מלפני 1948. 36 אחוז מיהודי עיראק היו מעורבים במקצועות חופשיים. הם היו חלק מההנהלה הכלכלית הממשלתית, מנהלי רכבות ובנקאים, סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. היו גם העניים, אבל הם היו שיעור קטן יותר מאשר העניים האשכנזים בפולין. רמת החינוך הכללית בבתי ספר עיראקיים הייתה מצוינת, כשהיהודים לומדים אנגלית וצרפתית בחטיבות הביניים, כמו בתי הספר הצרפתים אליאנס. היהודים הצטיינו בשירה מודרנית וברומן ערבי." ערבית הייתה שפת ההוראה. בתי הספר לימדו תכנית לימודים לאומית עיראקית, אבל בשעורי החינוך הדתי, התלמידים קראו את התורה ותירגמו אותה לערבית.
בספרו יהודי המזרח התיכון,27 חיים י. כהן כותב שמספר בתי הספר היהודיים בבגדאד גדל משמונה ב-1920 לעשרים עם שנת 1948. ראש ארגון העיראקים בישראל מוסיף שהקהילה נטשה שלושים ושבעה מוסדות חינוך רק בבגדאד.28 נוסף לבתי ספר רגילים, ליהודים היו מוסדות מיוחדים לעיוורים וליתומים, קונסרבטוריון ובתי ספר מקצועיים, למרות שמרבית התלמידים היהודים היו רשומים בבתי ספר ממשלתיים בחינם (בתיכון). לאחר שסיימו את החינוך בבית ספר תיכון, התלמידים היהודים היו נרשמים במוסדות החינוך הגבוה יותר של המדינה, או באוניברסיטאות אירופאיות או ערביות). יצחקי אמר שמחצית הסטודנטים שלמדו בחוץ לארץ על מלגות ממשלת עיראק היו יהודים. במחצית הראשונה של המאה הזאת, 1,000 סטודנטים עיראקים יהודים סיימו השכלה גבוהה, למדו בעיקר משפטים ורפואה, אחריהם פרמקולוגיה, הנדסה וכלכלה. אחדים מספר למדו במכללה להכשרת מורים.29
כפי שכבר הוזכר, יהודי עיראק נהנו מאוטונומיה שהתגלמה בציבור בשני אסיפות: הציבור החילוני והציבור הרוחני שויסת את החיים הדתיים. הראשון דאג לענייני חינוך, בריאות, צדקה וממון. מינהל הקהילה גבה מיסים שונים, כמו מס על בשר, כדי לממן את פעילותה. היהודים היו פעילים בתחומי ספרות ועיתונאות, אנטי-ציונות, מוזיקה, אומנות ובכל מישורי החיים התרבותיים של עיראק יחד עם אחיהם המוסלמים והנוצרים (ראה פרק רביעי). דו"ח שוחט (1910) שהוגש לשגריר הבריטי בבגדאד קבע שליהודים יש מונופול על המסחר הפנימי, המוסלמים והנוצרים אינם יכולים להתחרות איתם.30 הוא חילק את הקהילה היהודית כדלקמן:
5% סוחרים ובנקאים עשירים
30% מעמד ביניים – סוחרים קטנים
60% עניים (קרי, בעלי-מלאכה)
5% קבצנים
בעקבות ההתפתחויות הכלכליות ובחינוך שהתרחשו תחת המנדט הבריטי, מספר הסוחרים האמידים בשנת 1938-1939 בלשכת המסחר של בגדאד הגיע ל-39, יותר מאוחר הוא עלה ל-43% מהסך הכל, מתוכם היו 10 חברי לשכה יהודים. יתרה מזאת היהודים היו מועסקים על ידי ממשלת המנדט בכל משרדיה, במיוחד במשרד האוצר. הם היו הרוב במנהלת הרכבות, נמל בסרה וחברת הנפט העיראקית. הידוע ביותר מכל אלה היה ששון חזקיאל, שר האוצר הראשון בממשלה העיראקית הראשונה (1921). הסיבה העיקרית להתקדמות זו הייתה רמת החינוך היהודית, ידיעתם את השפות הזרות, קשרי משפחה במדינות אחרות, העובדה שהם היו מרוכזים באזורי המטרופולין כמו בגדאד, בסרה ומוסול, האנרגיה וההתלהבות שלהם, כישוריהם המסחריים המסורתיים, ואחרון אך לא פחות, יחסי האחווה ששררו ביניהם ובין הקהילה המוסלמית בשתי הרמות הרשמית והעממית. המצב הוביל להתפתחות מעמד חדש של סוחרים מוסלמים ומשכילים אשר התחילו בשנות השלושים להתחרות עם היהודים בכל המישורים. תחרות זו הייתה אחת הסיבות לכיתתיות ולהגירה לאחר מכן בנוסף לעוד גורמים משמעותיים: הציונות, תעמולה נאצית והתערבות מערבית (ראה פרק רביעי). הופעת תחרות זו לא ציינה שנפח הסחר היהודי ירד, אדרבה, במשך שנות השלושים והארבעים, מספר הסוחרים היהודים גדל.31 הם המשיכו להוות נוכחות רבה באופן יחסי בפעילויות המסחר, עד שהם נעקרו ב-1950-1 (ראה פרק רביעי וחמישי).

תעמולה אנטי-ערבית

למרות הראיות של העובדות ההיסטוריות, התעמולה הציונית בתקשורת הפנימית והחוץ המשיכה להזין את האגדה שהמוסלמים דיכאו את היהודים בעולם האסלאמי. המטרות של ניסיון מוזר זה הם כדלקמן:
1. העם הישראלי הוא עם מפולג. מאחורי המסך של "אחדות לאומית יהודית", משכנות העוני ומה שמכנים "עיירות הפיתוח" הם במצב תמידי של תסיסה מתוקף התנאים המחפירים המתעוררים מניצול עדתי. הממסד השולט כיוון את ההתמרמרויות האלה נגד הערבים והעם האסלאמי, ואמר לספרדים "אתם צריכים להיות אסירי תודה. הצלנו אתכם מהדיכוי האסלאמי." כמה מן הספרדים האמינו לפיקציה זו, מספר ספרדים מאמינים לפיקציה זו, כי הם נולדו בפלסטין ולא חיו במדינה ערבית אחרת.
2. מאמץ בלתי מוצלח לשבש את זרם המחשבה הפרוגרסיבית אשר קוראת למאמץ משותף בין העם הפלסטיני והילידים היהודים נגד הציונות
3. להסית את כל הישראלים ולהכין אותם למלחמות של התפשטות.
4. בזמן בו ספרדים רבים נכספים לחזור לארצות מוצאם, הציונים מנסים לשכנע אותם ברעיון של "אין חזרה לארצות ערביות או אסלאמיות". יתר על כן, החוק הישראלי אוסר נסיעות לארצות ערביות, חוץ ממצרים וחוץ מלמטרות ריגול וטרור. כאשר ישראל קשרה קשר עם עיראק תחת נורי סעיד על הגירת היהודים, לדוגמא, הם ניסו לבטל את אזרחותם העיראקית לפני שהם עזבו כדי למנוע מהם לחזור אי פעם לארץ מולדתם.
5. להצדיק את הפשעים שהציונים ביצעו נגד יהודים אלה במהלך ההגירה ו"הקליטה" (ראה פרק רביעי וחמשי).
6. להביא הוכחה לשמו הרע של העם הערבי והעולם האסלאמי בעיני העולם המערבי. בהקשר זה, היסטוריונים ציוניים ועיתונאים פעלו בנמרצות.
7. מטרת הפלסטינים איננה רק מטרה פוליטית, לאומנית, זו היא מטרה של אנשים שאיבדו הכל, בתיהם ואדמתם, אכן הכל עד לבגדיהם. כך מנסה הממסד הציוני להצדיק את השדידה שלו מן הפלסטינים על ידי המצאת סיפורים על עושק היהודים בארצות ערב. הקפאת הנכסים של יהודי עיראק שעזבו את ארצם התרחשה רק על ידי הקשר החשאי של ישראל, כי הקליקה של נורי סעיד שמשל בעיראק באותו זמן הייתה פרו-מערבית ולא יכלה להקפיא את הנכסים של היהודים ללא הסכמת המערב. הקפאת הנכסים סיפקה לישראל תירוץ לחתור אל מדיניותה ארוכת הימים של החרמת רכוש וקרקע ערביים.



הערות
1. איבן הישאם, סורה, 119-123.
2. נכדו של ג'ינג'יס חאן.
3. מונח לטיני בדרך כלל בשימוש לתיאור סוגה ספרותית שמשמעותה "שאלות ותשובות".
4. רג'ואן (Rejwan), 121.
5. ברון (Baron), 93.
6. רג'ואן, 81-84.
7. עבד משוחרר ברברי של מוסא איבן נוסאייר*, מושל צפון אפריקה תחת האומייה. נחיתתו הראשונה בספרד הייתה על יד איפוא שהסלע הגדול היה ומאז הנציח את שמו, ג'אבל (הר של) טאריק (גיבראלטאר). היטי, ההיסטוריה של הערבים, 493.
8. מכתב לשרירא גאון.
9. אדלר, 39-42.
10. לונדון, 1937.
11. האנציקלופדיה היהודית, ניו - יורק 1925, כרך 4, 417-418.
12. ראה שם.
13. מסעות בנימין מטודלה.
14. אנציקלופדיה בריטניקה.
15. בלטימור, 1927 ו-1938.
16. יהודים וערבים, 153-154.
17. רג'ואן, 144.
18. רג'ואן, 88-89.
19.
20. ששון, דאוד, 7-15.
21. לוויס, 79-86.
22. ראה קירשנבאום, ש., ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, משתמשים בו בבתי הספר התיכוניים.
23. שוראקי, 173.
24. מ. נח, 306.
25. זמנים מודרנים של סרטר, ריצ'אר עיון, 67-71.
26. שוראקי, 125-153.
27. כהן, חיים (Cohen, H.J.), יהודי המזרח התיכון, 1860-1972,1973,123.
28. טווינה, – (Twena, A.H.), (עריכה), פזורה ושחרור, כרך 5, חינוך יהודי בבגדאד, וועדת בית הכנסת גאולה, רמלה, 1975, 173.
29.כהן, אין להשיגו עוד מהוצאת הספרים, ציטוט, 124-125.
30. אלי כדורי "יהודי בגדאד בשנת 1910", לימודי המזרח התיכון, כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971, 355-361.
31. שיבלאק, 23-36.