מחלוקת בציון פרק שני,פרק שלישי,פרק רביעי

פרק שני

ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918

מצב הקהילות לפני הציונות

לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן, יהודים שחיו באדמות האיסלאם חזרו לפלסטין
במיוחד לירושלים. קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה פלסטינית, יהודית בדתה וערבית/איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר נפילת המדינה הערבית/איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של האימפרייה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין שם הם השתלבו עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם"1 שלחו תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה במוסדות דת ותרבות ולעניים.2 למרות הגירת כמה יהודים אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב.3 כפי שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עם שנת 1875 ל-60 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי) מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה ורשויות העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה יהודית המספרת כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין שהסולטאן החדש יהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה את רוח האחווה והידידות שהושגה ביחסים בין יהודי פלסטין ושלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו צורפות, נגרות, ייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם, פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח, פרופסור איברהים סאלם יהודה מומחה לענייני ערבים ובלשן מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, ויצחק חזקיאל יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח, ויהודא בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו בירושלים, וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את עניינם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.
יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, חברון, טבריה וצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכיל הגדול ביותר בניהם היה יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים בעל הכבוד הרב ביותר אחרי התלמוד), וישראל נג'רה. וכך יהודי פלסטין פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.
אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון שהקים קהילה בדלנית (1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להחלשותה הכלכלית של קהילת יהודי פלסטין.4 האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו במזרח אירופה עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם, מעבר לכך, הם סירבו להשתמש בערבית או תורכית כאמצעי תיקשורת.
בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי כל ישראל חברים מקים בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה, וכשהלימוד בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה.5 נוסף על כך בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין (ראה דיון בפרק רביעי).
היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. היהודים לקחו חלק במועצה המקומית עם המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על הר הבית בתקופת התורכים."6 רגיל היה לאשה יהודייה להכנס לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצריה להשאיל איזה חפץ קטן, וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתים ידידותיים. ילדי היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881)7 כמה אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים הייתה הרמוניה ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או אליאנס).
אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, אומר בספרו בעברית לחיות עם יהודים, כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, לאחר מכן קולונל י.ר.אלישר מניו-יורק השיב את הטובה על ידי שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין בניהם לבין המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר המוסלמים היו שולחים מגשים עם לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו יחסים מצויינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד ההגירה בממשלה. יחסים חמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של מדינת ישראל. אלישר זוכר למרות שהוא סבל מעוני ומרעב, כאשר הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.
כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה. אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין והמזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה.8

הבדלנות האשכנזית

בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו לעצמם ביל"ויים,9 או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את "הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904 גלים נוספים הגיעו במה שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות. העלייה הראשונה חבים את מוצאם לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף המאה. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית בדלנית בשם הישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן. ההבדל בין שתי הקהילות – לפי דעתם – לא היה רק זמני, אלא איכותי מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי שיסייע לבניית היישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית, בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לעבודות צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים לעומת זאת, בנו את ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק בהקשר לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, אלא גם ליהודים ילידי המקום ואפילו משתרעת אל אשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש בכך שהוא לעיתים קרובות קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו משולובת עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות ששיגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועדיין הינם יהודים שאינם שומרים ואינם מאמינים.10
הספרדים קיבלו את ההלם הפיננסי הראשון כאשר האשכנזים הדתיים פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) וההלם השני כאשר הציונים הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק לידיהם את השליטה הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להעלמות הכלכלית, פוליטית, ארגונית ותרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב האחרים שהצטרפו.
במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.
אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפזור של יהודי ערב בידיהם של הציונים ותומכיהם.
היחסים בין הציונים ובין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים הגדולות בסוריה, לבנון ופלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם, ראה את התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל" (1891). "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת...אז (העם הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית, לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.
היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים כ"כנופייה של רוצחים פרימיטיבים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים, ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את עצמם כמבשרי ההמצאה במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה עם אחיהם המוסלמים והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו לפני שהם באו. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים ותיארו אותם באופן חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאיים). תדמיתם של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם) והתרשמו מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים – סובלנות שנדרשה לשבח.11

הניצול של העובדים התימנים

הספרדים, אחר כך, קיבלו הלם שלישי, כאשר מדיניות הציונים החלה להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים לעובדים הערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה לא רק בהקשר ליהודי פלסטינה, אלא גם לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת 1967 הצריכה את הפולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת עזה באותה מידה.
מתחילת הקמתה עמדה הציונות בפני פרדוקס: קודם, עיקרון שיפור רמת החיים שלה. הרצל ( מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה וסובסידיות מחוץ לארץ.
שנית, עקרון ה"עבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם של "זרים" כלומר הפלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה." העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה אל העובדים הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של הערבים. וכך מצד אחד האגרונום האשכנזי יכל להמשיך ולעשות רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו הרבה יוזמה.
כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי. מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו באמצעות עבודות יד וצורפות-זהב, עובדי מתכת, יצרני נשק וכו'.
לאחר הקמת חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882 פשטו ידיעות אל התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי והמשיח היהודי המיוחל היגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהייה במרכז ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם היגיעו לירושלים הם היו מופתעים שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא באו לקבל את פניהם הואיל ועתה הם יצטרכו לחלק את הכספים שלהם עם יותר אנשים. הם סבלו רעב חמור ומחלות, ואחת המשפחות נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל שייך, שלח מכתב בו הוא הזהיר את התימנים שהם ימצאו לא עזרה ולא מרפא בירושלים ותימן הייתה פי אלף יותר טובה מפלסטינה. לכך הייתה השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.
בשנת 1882 הרב התימני יוסף בן שלמה מסעוד שם מודעה בעיתון חבצלת בו הוא מתאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם.12 העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה, מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים ומתים מרעב ומחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו לעזור להם באוכל ומלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו" (1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי ידידות בין התימנים והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.
בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים – סאלים חאמדי ויוסף נדף – לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות גם כלכליות וגם דתיות. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא איפשר את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור מאין שהם באו. לרב הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו לקהילה הספרדית בפלסטינה.
כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים לא-תברואים ותזונה דלה, המחלות התפשטו בין העולים. קצב תמותת התינוקות גבר, במשפחות אחדות, איבדו את כל ילדיהם. אולם הקהילה הציונית האשכנזית, היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים, לקחו אותם בחשבון כחלק מהישוב הישן ההולך ופוחת.
בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות, חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. אחרי זה סיכסוך בין התימנים לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סאמועיל.
התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית באמצעות אדמות חקלאיות קטנות. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, אחרי זה בהר-טוב, אולם כל נסיונותינם כשלו. אנו נראה שלפני 1948, כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל שכל הכספים מהיהודים הוצאו על הקמת יישובים אשכנזים ציונים שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו אשכנזים "טהורים" עם חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים שכירים זולים. למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1000 בין 1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24,000. 13
הפרק השני של ההיסטוריה העצובה של התימנים – עלייתם והעסקתם (ליתר דיוק ניצולם) בפלסטינה – התרחש במהלך 1910-14 והיה מתואם בין גורמים רבים על ידי תנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים התימנים היגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908 ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, הצהיר על הנחיצות ליצירת כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערביים ביישובים היהודיים. ת'ון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר את התימנים והאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם" בהתאם לדבריו, הייתה כמו של האיכרים הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהן ובנותיהן בבתיהם של בעלי המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם הם יכולים לישון על הריצפה בשדות! ת'ון חילק את העובדים לשניים – האשכנזים מרוסיה היו ה"עלית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי רוסיה בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים הם אינם יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את העובדות האלה בספרו, החזרה לאדמה (עמודים 97-101), ציין הלאה שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים בישוב ישמרו באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.
באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון הצבי שבו הוא הזכיר שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שיוויון ברוסיה, הם דיכאו את זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה עברית".
מפלגת הפועל הצעיר (מאוחר יותר נקראה מפ"י ואחרי זה מפלגת העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביאה את התימנים לעבוד ביישובים האשכנזים. בועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית זו העבירה החלטה המצהירה על הצורך בניצול יהודי ארצות האיסלאם על ידי מעבידיהם היהודים כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי, הפלסטינים).14 בהחלטה גם דובר על הצורך במאמצי תעמולה פעילים כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל הצורך של "כיבוש העבודה".15 בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי, מה שהוביל את אחד ממנהיגי הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ', להתריע "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשרים." הוא הוסיף, "למרות כל זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים דומים..."16
כך הציונים פתרו את הבעייה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת." (כלומר לפטר אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של ת'ון, ארגון הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שיגור לתימן חבר (סוציאליסט!) מפלגת הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא התשמש בשם אליעזר בן יוסף, והמציא שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים מזוייפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת ויתר על כן הבטיח להם חיי מותרות בארץ זבת חלב ודבש – אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר 1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם. אולם באפריל 1912 ארגון הציונות שלח לו מברק בדרישה ממנו לחדול מכיוון שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק את המשלוח, אך התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא רשות ממנו.17 בספרו השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים לעזוב את רכושם, נוחיותם ותנאיהם הכלכליים והחברתיים ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה, לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות, כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים איפשר לשלוש משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, חדרה, זיכרון יעקב ופתח תקווה בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.19 קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואים אלה. בתיזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת "האמונה הרווחת במהלך אותם הימים הייתה ילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם הוא מגיע לפלסטינה מתחת לגיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."
יתר כל כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים מכות עליהם והיו פונים אליהם ב"חמור" או "בן חמור",20 "ערבי מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער עליהם והכה בהם בצורה באכזריות, קשר אותם לזנב החמור שלו, ורכב חזרה ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקוב האכזרי, היה עילה לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימניה, הכה אותה בצלעות ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה השומר של היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שהם היו ישנים. המקרה נלקח לדיון על ידי המינהלה האשכנזית של היישוב, אבל צדק ציוני נדחה מהקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית הסתייג מזה והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן, וקרא לריסון דחפים ברברים אלה.
כצנלסון התריע נגד דחיפת התימנים בכוח להאמין שאין תקווה לצדק בקהילה הציונית.21 הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה, ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר להם, בכל אופן, להשאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים הזולה והמיומנת. בשנת 1913 30 משפחות נוספות חזרו לתימן ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה בקושי עודדו את קרוביהם לעלות.
אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות והמנטליות השונה שלהם".22 השקפה זו נותרה מחופרת עמוקות והינה הגורם העיקרי במסע להביא פנימה את יהודי רוסיה היום, כדי שהם יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).
חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב "נראה שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שיש לו השלכות על התנאים פה".23 כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא עוול, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת".24 ואז התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפלייה, אי-הצדק והזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית מגנים את מדיניות האפלייה המכוונת נגדם, ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית, בין היתר, הצהירה "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים...כולם מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו רק על פי עצתכם."25
עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-14, דיווח לנו שהשכר שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהוויחו הפועלים הערביים. אותו עיתון פירסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים " כלבים גויים".
בחוסר יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור עליהם לגור ביישוב, הם בנו את מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה, לדוגמא, עדיין קיים. עם שנת 1918 היו 5,000 תימנים, 10 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפלסטינה.26 מיכאל אלבז, אינטלקטואל ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול והדיכוי של העולים התימנים לחקלאים היהודים העשירים במקום ליישובים הסוציאליסטים. למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, והם עשו הכל כדי להגביל את בעלותם על הקרקע והם כוננו במכוון את רמת החיים הנמוכה שלהם.27
בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביבות הקבר להנציח את יום השנה למותו של ברל כצנלסון, האינטלקטואל הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח "אם היינו צריכם ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, סטתה מלהזכיר "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעה למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין."28 "חברה" זו לא עשתה שום איזכור על כיצד חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל התימנים.
במהלך תקופה זו (1881-1918) מצביהם של כל הספרדים בפלסטינה התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר למצוא נשים אשכנזיות כמשרתות. באופן זה הפכו את יהודי ערב למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים הערבים המוסלמים והנוצרים. אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 כאשר פשעי הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.

הערות
1.בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותם אדמות שדת האיסלאם היא המכרעת בהם פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".
2. שבט ועם, 1954.
3. סמוחה, 1978, 281.
4. אלישר, שבט ועם, 1970.
5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.
6.שבט ועם, 1970, 34.
7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה"
8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור של ה"פאשה" המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים ובקר. כל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים האלה נהרס והתפזרו סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.
9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה', (בית יעקב לכו ונלכה לאור השם).
10. גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט "הדתי", מלבד נתורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות היו שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים..."
11. קתדרה, נובמבר 1976.
12. ניני, 1977.
13. סמוחה, 281.
14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.
15. כיבוש העבודה – המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים משוק העבודה.
16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.
17. נחום מנחם, 108.
18. מסע לתימן, 1952.
19. ניני, 1977, 78.
20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.
21. ניני, קתדרה, 1977.
22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.
23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.
24. שם.
25. שם.
26. נ. מנחם, 109-110.
27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.
28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 – הארץ, 20 במאי 1986.

פרק שלישי
תחת אוטונומיה ציונית
1918-1948


לאחר שהבריטים השיגו שליטה על פלסטינה במלחמת העולם הראשונה, הם סייעו לארגון הציונות ליצור אוטונומיה ולשלוט על היהודים נתיני פלסטינה. במקביל המנדט הבריטי, שהיה לו אהדה מועטת כלפי מנהיגי יהודי פלסטינה, וראה אותם כחלק מן המערכת העותומאנית האויבת, מנע מהם את הכניסה לממשלה, והחליש את השפעת הרב הראשי שלהם על ידי מינוי רב ראשי אשכנזי וכן גם וועדה רבנית המורכבת ממספר שווה של אשכנזים ויהודים בני המקום. מדיניות זו הובילה ל:
1. שיתוף פעולה קרוב יותר בין השלטון הזר והמתיישבים.
2. מימוש הצהרת בלפור וגיבוש סופי של ארץ "מולדת" עבור יהודי אשכנז על חשבונה של האוכלוסייה הפלסטינית, נוצרים, מוסלמים ויהודים. את הנתינים היהודים שמו תחת חסותם של הציונים הואיל ולא הייתה להם נציגות בממסד הציונות העולמי. בעליל שליטת הציונים האשכנזים לא התחילה בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל אלא היא החלה עם המנדט הבריטי. ראוי להזכיר שאת הממסדים הדתיים של האשכנזים האנטי-ציונים השאירו מחוץ לאוטונומיה זו.
מוסדות האוטונומיה החשובים ביותר היו:
1. ארגון הציונות העולמי. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית כדי לייצג את ציונות העולם בפלסטינה ולכונן את הזרוע המבצעת שלה תחת סעיף IV של המנדט אשר קרא לממשלת פלסטינה להכיר ב"סוכנות יהודית" וגם בגוף נבחר כדי לשתף פעולה במינהל הכלכלי והחברתי של פלסטינה, ובין היתר, לסלול את הדרך להגדרה עצמית.
2. הוועד הלאומי, שדומה לקבינט.
3. הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה הייתה לקנות אדמות ערביות וליישב עליהם ציונים, בתנאי שהאדמות לעולם לא יהיו למכירה או שיעבדו בהם לא יהודים.
4. האספה המכוננת.
5. קרן היסוד שמימנה וציידה את ההתיישבויות במכונות חקלאיות ובמשק החי וכו'.
6. ההגנה, הצבא החשאי שנוהל על ידי הסוכנות היהודית. הבריטים העמידו פנים שהם אינם יודעים דבר על הצבא הזה. במלחמת העולם השנייה ההגנה הקימה יחידות קומנדו מיוחדות, הנקראות פלמ"ח, המורכבות בעיקר ממתנחלים שמאלנים וחברי קיבוץ, בעיקר מאלה שהשתייכו למפלגת אחדות העבודה, מפ"ם ועירונים אחדים. נוסף על כך ההגנה הקימה את ש"י, או שירות הביון, אשר לאחר הקמת המדינה הפך להיות ש"ב שירות בטחון פנימי, ואת המוסד המתמחה בביון חוץ ובמבצעי ריגול.
7. ההסתדרות (איגוד מקצועי כללי) וכל מרכיביה; ארגוני היישובים (הקיבוצים והמושבים), ארגוני שיווק ובנקאות, קופת חולים ובתי הספר הסוציאליים, מפעלים וכו. ההסתדרות היא אימפריה והתפקידים הכלכליים החשובים ביותר שלה נמצאים בידיהם של הציונים האשכנזים ה"סוציאליסטים".
בתקופת המנדט הבריטי מנגנון שלטוני זה כונה בשם מוסדות היישוב, או המדינה בדרך. ב-1948 בדיוק אותו מנגנון קיבל את השם "מדינת ישראל", וראש הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון הפך להיות ראש ממשלה. ההגנה הפכה להיות צבא הגנה לישראל. הוועד הלאומי הפך להיות ממשלת ישראל והאספה המכוננת הפכה להיות הכנסת, קרי, הפרלמנט, וכך הלאה.
נוסף על הקמת מנגנון שלטוני זה, המנדט הבריטי מינה כמה יהודים בריטים לתפקידים גבוהים בממשלה בפלסטינה, כמו נורמן בנטוויץ' לפרקליט המדינה ומחוקק ראשי לחוקי פלסטינה, ראלף הארי מנהל משרד המסחר והתעשייה, מקס נורוק למזכיר הראשי במזכירות הראשית, אלברט מ.היאמסון כמנהל משרד העלייה, וכו'. ואל לנו להעלים עין אף מהעובדה שהממשלה הבריטית מינתה את הבריטי הציוני, הרברט סמואל, לנציב העליון1 .
מנגנון זה קיבל סיוע כספי ופוליטי מארגון הציונות העולמי, ואפשר לו לשלוט ביהודים הספרדים בפלסטינה ולהפוך אותם לאזרחים מסוג ב', (כפי שהיא עשתה לערבים ב-1948) כשהוא משתמשת בשיטות הבאות.

רשימות מפלגתיות

אלה נכפו בשנת 1944 בניגוד להצבעה אישית. תחת שיטה זו, הבוחר מצביע למפלגה זו או זו, אחרי זה מנהיגי המפלגה ממנים את "ציריהם". מצד שני, כל המפלגות בפלסטינה, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן אשכנזיות, בדרך כלל נוסדו, ועדיין קיימות, בחוץ לארץ. הן ממומנות על ידי ציונות העולם ואף הקבצה ספרדית לא הצליחה לרכוש מספיק כוח פרלמנטארי לייצג את האינטרסים שלהם, או כוח מספרי. כתוצאה מכך הספרדים החרימו את הבחירות של 1945 (ראה פרק שישי). בנוסף לכך, כל העיתונים וזרועות הפרופגנדה נשארו תחת שליטה אשכנזית והמנגנון השלטוני הודף ברציפות כל ניסיון של התארגנות פוליטית על ידי הספרדים. אלה שנאבקים עבור קהילתם הנמצאת תחת דיכוי מואשמים בבגידה, כיתתיות, סתגלנות וניצול מצבה הקשה של קהילתם ואיבדו את עבודתם. למרות הגדילה הרבה בעלייה האשכנזית בתקופת המנדט, הספרדים היוו שליש מהקהילה היהודית בפלסטינה בשנת 1948.מצד שני, אם ניקח את הסוכנות היהודית שתפסה כוח רב יותר, נציין שמנהיגיה נתמנו על ידי ארגון הציונות העולמי שאינה כוללת אף ספרדי בגופיה העליונים.
אפילו הבחירות לרשויות המקומיות נערכו לאורך שורות הרשימות המפלגתיות עם תוצאות של התעלמות מהאינטרסים של הנתינים היהודים במשכנות העוני, במיוחד לגבי החינוך, תעסוקה, דיור, עבריינות וכו'. בירושלים בשנת 1938, לדוגמא, "מועצת הקהילה הספרדית" זכתה בארבעה מתוך כלל ארבעים המושבים על אף העובדה שרוב היהודים בירושלים היו ספרדים. מסיבה זו מנהיגי מועצת הקהילה הספרדית החרימו את הבחירות ודרשו בחירות אישיות לאורך המודל הבריטי כך שספרדי יוכל להצביע לנציגות שלו ישירות. האשכנזים, מצד שני, התנגדו להצעה זו ומצב זה המשיך עד 1945 כאשר שני הצדדים הגיעו לפשרה. שיטת הרשימות המפלגתיות תישאר בתנאי שהמועמדים של האשכנזים ושל הנתינים היהודים יתחלפו לסירוגין, מה שהוביל את הספרדים להישג מדהים של רוב – 19 מתוך 30 מושבים. הפאניקה התחילה להתפשט בין דרגי המתיישבים האשכנזים והמועצה הלאומית (קרי, "הממשלה" האשכנזית) החליטה לבטל את הבחירות כאשר אחת מן המפלגות שלהם (הפועל המזרחי הדתי) זייפה את התוצאות. אחרי זה הם ביטלו את עקרון ההתחלפות, ועל ידי אמצעים של תכסיסים ותחבולות שונים הם הצליחו לרסק את האחדות של היהודים הספרדים ולבטל את הרשות המקומית ב-1948. דוד בן גוריון לאחר מכן מינה מתנגד מוצהר של ספרדים, דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים (ראה פרק שביעי).

מימון ויישובים

על התרומות מיהדות העולם השתלטו כליל והסבו אותם לטובת ההתנחלות האשכנזית ציונית. כבר הזכרנו את הנקודה הזאת בפרק הקודם, אך השינויים במהלך תקופת המנדט היו איכותיים ולא כמותיים והובילו להעמקת הפער בחינוך ובכלכלה בין האשכנזים לבין הספרדים. כשקודם לכן הם היו מיעוט קטן בקהילות היהודיות, הציונים עתה החלו להתקדם, במיוחד לאחר שגרמניה הנאצית התחילה לדכא את היהודים. בתוך גרמניה הנאצית המפלגה הציונית הייתה התנועה הפוליטית היחידה, מלבד הסוציאליסטים הלאומיים, שהותר לה לבצע פעילות פוליטית. הציונים הרכיבו יחסי מסחר עם גרמניה הנאצית וכך הוציאו חלק מן ההון היהודי בצורה של סחורות.2 באותו זמן, לספרדים היה אסור לאסוף תרומות עבור הקהילה שלהם בפלסטין. בהון שהצטבר בבנקים של הציונים השתמשו לשיגור עולים אשכנזים לפלסטינה וליישב אותם שם. עולים אלה הקימו רבים מן הקיבוצים והמושבים שהפכו להיות עמוד התווך של ההתנחלות הציונית. הם גם עשו רכישות נשק, הקימו את הפלמ"ח או יחידות המתקפה של ההגנה והקימו יחידות נחת (פל"ים). הם חילקו כספים למפלגות האשכנזיות תחת המסווה של "חינוך ציוני" והוציאו לאור עיתונים ציונים וספרים וכו'. האינטרסים של היהודים המקומיים בערים נתקלו בהתעלמות במידה נרחבת עד כדי כך שהסביבה שלהם הפכה להיות למשכנות מצוקה מצערות. מרבית הספרדים שבאו לישראל לאחר 1948 לא הבינו שהפער התרבותי והכלכלי לא קרה רק אחרי 1948 אלא התבצר מאז תחילת ההתנחלות הציונית. כמה מיהודי ערב ניסו ליישב אחדים מן העניים באזורים הכפריים כדי שיחיו מהאדמה כמו שכניהם הפלסטינים, אבל המנהיגות הציונית התעקשה שהחקלאות תישאר בידיהם של המתיישבים האשכנזים והיהודים המקומיים יהיו פועלים שכירים. מתוך שמונים היישובים שהוקמו לפני 1926, אף לא אחד היה עבור היהודים המקומיים, מלבד הר-טוב, שנוסדה בשנת 1895 ומומנה על ידי הספרדים מבולגריה; הממסד הציוני סירב מאז והלאה להרחיב את כל סיוע כספי לכפר זה. אלישר3 ציין שכל ניסיונות הספרדים בתחום הזה נכשלו. המודעה שהציב המשרד של היישוב החקלאי הציוני מדריכה ביותר בנושא הזה. לגבי יהודי תימן נאמר " אנו שמחים להודיעכם שיש לנו כמה עבודות בתחומים הובלת-מים, כביסה ועבודות בית אחרות."4
בקונגרס הציוני החמישה-עשר בשנת 1927, אליהו אלישר העלה את הנושא הזה. ראש המשלחת האמריקאית, סטיבן וייס, הביע את התעניינותו בכך לחמתו של חיים וייצמן, יושב ראש פדראציית הציונות העולמית. כשהוא פונה אל אלישר, הוא יעץ לו לא לעורר תרעומת מסוכנת בתוך קבוצות היהודים השונות. לאחר מכן הוא פקד עליו "חזור לעירך, ואני אבהיר את הבעיה."5 אם למנהיג של היהודים ספרדים התייחסו בזילות רבה כזו, אנחנו יכולים לשער בדיוק כיצד התייחסו לשאר הקהילה או לפלסטינים. אלישר קבע למרות שחיים וייצמן עודד את הספרדים להרכיב ארגון עולמי משלהם, הוא ניצל את המנהיגים שלהם כדי לאבטח את העמדה שלו ועשה מאומה כדי לפתור את הבעיה האתנית שהחלה לצאת מכלל שליטה. וייצמן הביע מטרד בכל פעם שהנושא עלה. בחגיגות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925 נוכח החאג' אמין אל-חוסייני, הנחשב אז ללאומני מתון. וייצמן נתבקש לקדם את פני החאג' וללחוץ את ידו – הוא סירב. ב-24 ביוני 1919, מוסא קאסים פאשה, ראש עירית ירושלים, קיבל בברכה את המנהיג הציוני מנחם אושיסקין, כשהוא הגיע לירושלים. אושיסקין התחיל למתוח ביקורת על העירייה ולהפחיד את הערבים בדיבורים של "כוח היהודים ונשקם". (לפרטים על השיחה ראה נחום מנחם, 349-354.)
בשנת 1925 ילידים יהודים עשו ניסיון לחכור חתיכת אדמה ממשלתית באזור יריחו וליישב שם 500 משפחות. הממשלה הבריטית הסכימה, אך הממסד הציוני תחת הנהגתו של מנחם אושיסקין סיכלה את התוכנית באמתלה שהחכרות אדמות ממשלתיות הינם הזכות של ארגון הציונות בלבד. התפקיד של היהודים הספרדים היה להיות כזה של משרתים, פועלים שכירים ביישובים ובמחצבות, מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים, לא כזה של חקלאים המתמזגים עם העם הפלסטיני הערבי על יד יריחו. הטרגדיה התימנית התנהלה לאורך כל המנדט (ועדיין מתנהלת), ה"הומניסט" הציוני משה סמילנסקי פרסם מאמר בהארץ (6 בינואר 1927) שבו הוא כתב שהשאלה התימנית הייתה כתם על מצפונו של ארגון הציונות, וש-300 משפחות תימניות עדיין חיים בתנאים קשים בסמוך להתנחלויות האשכנזים. למרות שהם הכילו חקלאים מיומנים, ארגון הציונות נתן להם הבטחה אחר הבטחה, אבל לא סיוע קונקרטי. בסופו של דבר ספרדים אחדים הצליחו להקים את כפר חיטין על יד טבריה בשנת 1944 בסיוע הספרדים בחוץ לארץ. חיטין סבלה ממחסור במים ומימון ודיור מצומצמים. האדמות החקלאיות שהם קיבלו היו גרועות, ומרבית התושבים חיו, לא מהאדמה, אלא מעבודתם מחוץ ליישוב.
באותו זמן שארגון הציונות סירב לסייע לספרדים, הוא היה שולח את השליחים שלו למדינות ערביות ואסלאמיות כדי לנצל את הרגשות הדתיים של היהודים ולאסוף תרומות עבור המתנחלים האשכנזים שלו. יהודים אלה שתרמו, חשבו שזה בשביל "ארץ הקודש". בין 1920-1925, לדוגמא, 4,060 דינרים (שווים בערכם לאותו סכום בסטרלינג) נאספו מיהודי עיראק עבור קרן היסוד בנוסף לתרומה של חזקיאל ששון, שר האוצר של עיראק. במשך 1920-1922 סך של 32,187 דינרים נתרמו לקרן הקיימת, וב-1921 חזקיאל ששון תרם 36,500 דינרים. ב-1920 אלי כדורי משנחאי נתן 10,000 דינרים כדי להקים ספרייה לאומית בהר הצופים בירושלים. נוסף על תרומת סכום להקמת בתי הספר כדורי הערבי וכדורי הציוני אשר בבית הספר השני כל התלמידים היו אשכנזים. התרומות מעיראק היו, יחסית, כפולות מאלה של יהודי פולין. ב-1920-1923 ארגון הציונות השתמש בתרומות של העיראקים לקניית 76,000 דונמים במארג' איבן עמיר (עמק יזרעאל) בין עפולה לבית-שאן, שם הם הקימו מספר ישובים הנחשבים בין העשירים ביותר מבין הקיבוצים, כמו גבע, עין חרוד, תל-יוסף, בית השיטה וכפר יחזקאל. ב-1923 הציונים הצליחו להשיג שליטה על מרבית השטחים הסמוכים לדרך חיפה-דמשק ולדרך חיפה-נצרת. מסמכי הציונות מראים שהתרומות מיהודי מצרים לפי הערך עלו על אלה שנתרמו מיהודי מזרח ומערב אירופה. ב-1921 בלבד הציונים הצליחו לאסוף 67,800 לירות איטלקיות מטריפולי (לוב). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון, ארגון הציונות הקים ארגון נוער יהודי כמו הצופים ואת איגוד הספורטאים (מכבי החלוץ), ושלחה את הילדים החוצה לאסוף תרומות עבור קרן הקיימת. ב-8 ביולי 1926 הם שלחו 1,200 קופסאות התרמה החוצה וציוותה על הקהילה לאסוף 200$ בשנה. בשנות העשרים התרומות מיהודי סוריה ולבנון הגיעו ל-6,000$6 שהוצאו על רכישות אדמה. ארגון הציונות דרש מיהודי מרקש להגדיל את התרומות שלהם, והשליח הציוני, תורטוס, כתב במאמר " אנחנו לא רק רוצים זהב אמריקאי אלא גם זהב מרקשי." הערה זו עוררה תרעומת חזקה מיהודי מרוקו שהתחילו להרגיש שהציונים רצו לנצל אותם כלכלית.7 בינתיים, הנתינים היהודים בפלסטינה היו כותבים לקרוביהם בארצות ערב ומזהירים אותם לא לתת לציונים האשכנזים ותארו לפרטים את היחסנות והאפליה של האשכנזים, אבל ארגון הציונות היה חזק יותר. כיצד יכלו הכותבים לקוות לגבור על ההגמוניה הציונית כאשר מנגנון הביטחון והממשלות של מדינות ערב ואסלאם נכשלו במניעת זרימת ההון לתוך היישובים הציוניים? בזמן שילדים היו מתים בעולם האסלאמי, שנה אחרי שנה, מעוני וממחלות, הכספים מערב שימשו לבניית קיבוצים שחבריהם וילדיהם ניהלו את הממסד הציוני הצבאי, הכלכלי והפוליטי בתוך הישות הציונית. חלק מיהדות ערב היה עשיר, ומצב היהודים באופן כללי היה טוב יותר מאשר מצבם של המוסלמים. רוב היהודים בעולם האסלאמי באופן כללי, ובפלסטינה במיוחד, היו עניים וכספים אלה היו צריכים לשמש לשיפור מצבם של כל האזרחים בעולם הערבי, ולא למתנחלים ציונים. הציונים ממשיכים להפעיל שיטות ערמומיות נגד העולם הערבי: ישנו חרם ערבי על מוצרים ישראליים, אפילו כך מוצרים ישראליים מגיעים לארצות ערב כשמקום המוצא מוסתר.
אף על פי שהישובים בעמק יזרעאל נבנו בכספי יהודי עיראק, לעיראקים שייך רק השם של הישוב האשכנזי "כפר יחזקאל" הנקרא על שמו של השר העיראקי היהודי שהוזכר לעיל). לדוגמא, "נעים", שגדל בעיראק וגם בפלסטינה, היה מופתע בגלל שהוא לא שמע על כך. "בתחילת שנות הארבעים", נעים אמר, "הלכתי לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל ללמוד חקלאות. היו שם רק 150 אשכנזים בקיבוץ כולל נשים וילדים. אחוז הנמצאים בעמדות גבוהות בממסד הציוני היה גדול מאוד, כמו בשאר הקיבוצים." לאחר מכן הוא התחיל לקרוא בשמות החברים ובתפקידיהם בממסד הציוני:
יהודית שמחוני: ראש ארגון הנשים בהסתדרות. בנה חי בקיבוץ הסמוך והיה מפקד בכיר בצבא בתקופת מלחמת סיני בשנת 1956.
יוסף אפרתי: אחד מראשי לשכת החקלאות של ארגון הציונות ושר אחרי קום המדינה.
יוסף גוריון: מנכ"ל תנובה חברת השיווק של ההסתדרות.
משה הופמן: חבר ראשי של חבר הקבוצות, ארגון מתאם פעולות ראשי של קיבוצי מפא"י.
שאול רוזנפלד: מנהיג גדודי הנוער החמוש (גד"נע).
נחמן רזניק: (כיום נחמן רז): חבר ראשי בארגון הנוער העובד בהסתדרות. בשנות השמונים הוא היה יושב ראש הוועדה לחינוך ולתרבות בכנסת.
מיכה: בנו של אפרתי המוזכר לעיל – בשנות השמונים הפך להיות אחד מראשי ליגת הקיבוצים ובנק ישראל.
מאז שנות הארבעים, מספר החברים שהגיע לצמרת הוכפל באמצעות הפועלים הספרדים והערבים הזולים. "הלכתי לקיבוץ ההוא," נעים המשיך, "כדי ללמוד חקלאות שימושית, אבל הם התחילו להשתמש בי לעבודות מפרכות ולא מקצועיות. אמרתי להם "אני רוצה ללמוד על מיכון חקלאי." כשהתלוננתי, נחום רזניק שהיה אחראי על הקבוצה שלי אמר "אתה רוצה רק לנסוע בטרקטור", ואז "אתה תעבוד בשביל האוכל" (כלומר – אתה לא עובד בחינם). כמובן שלא קיבלנו שום שכר מהקיבוץ, אבל לחברי הקיבוץ שילמו, עם חינוך עבורם ועבור ילדיהם, עם דירות נוחות, וכך הלאה. אותנו הם אכסנו מעל הרפת וכאשר החרקים נשכו אותנו הם נתנו לנו אוהל לגור בו – שלושה מאיתנו באוהל אחד קטן. בדרך זו הקיבוץ ניצל קבוצות רבות של נוער שבאו מן הערים לתקופה מוגבלת של שנתיים." שאלתי את נעים האם בסופו של דבר הוא למד משהו על מכונאות חקלאית. "שום דבר", הוא ענה. "לאחר שנתיים בסוף הם אמרו לי "תראה, אנחנו לא נלמד אותך את זה." הם לא נתנו לי שום נימוקים אבל ידיד אמר לי "המוצא שלך הוא הנימוק." חבר הקיבוץ, נחום רזניק, שכנחום רז הפך להיות ראש הוועדה לענייני חינוך ותרבות בכנסת הישראלית אמר "היחס שלהם היה גועלי", אבל הוא לא עזר לי. כשהם נתנו לי את ה"לא" הסופי, חליתי קשה מאוד במשך כמה שבועות ואחרי זה עזבתי. הגב שלי עדיין עושה לי בעיות. קראתי לאחרונה, שאחד מן הילדים שלהם, אמנון ידין, שהפך להיות אחד מראשי ארגון הקיבוצים ואשר הוציא מיליונים על קניית מניות לקיבוצים "הסוציאליים" ביצע התאבדות כאשר הבורסה קרסה ושהקיבוצים הפסידו סכומי כסף ענקיים. הם בונים על החול. כילדי העולם הערבי, אנו יודעים שחולות ערב הם הפכפכים."

סבלים ספרדים
האפליה נגד המהגרים מארצות ערב ואסלאם הייתה נפוצה. מלבד כמה אלפי ספרדים, התנועה הציונית לא הטרידה את עצמה עם הבאת יהודי ערב עד שהתברר כי מרבית יהודי אירופה נטבחו בידיהם של הנאצים. כבר הזכרנו את 2,000 היהודים שהובאו פנימה מתימן ב-1911-1912 כדי לשבור את כוח העבודה הערבי בישובים. בתקופת המנדט הבריטי כמה אלפי יהודים הובאו פנימה מכורדיסטן ואיראן כדי לעבוד במחצבות ולעשות עבודות שוליים אחרות. נוסף על כך, מספר מצומצם מיהודי ערב היגר לפלסטינה במהלך התקופה הזאת. הם הפכו להיות 10 אחוזים מכלל העולים והם באו מתוך סיבות דתיות. עלינו לציין שאלפים מיהודי ערב היגרו לפלסטינה במהלך עידן הח'ליפות האסלאמית והאימפריה העותומאנית ואף אחד לא התנגד להם – בדיוק בגלל שהם באו בגלל מתוך סיבות דתיות.8 בעת שהאוטונומיה הציונית בתקופת המנדט קלטה 382,000 מיהודי אשכנז,9 הם התעלמו לחלוטין מן המהגרים הספרדים דתיים. אלה הצטרפו מאוחר יותר אל מה שידוע כ"החגורה השחורה", משכנות העוני מסביב לערים הגדולות, אשר רק העמיקו את הפער בין האשכנזים ובין קהילת הילידים היהודים. מבין היהודים שהיגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כמה ספרדים מסלוניקה(קהילה שמקורה באנדלוסיה הערבית). הם היו סוחרים מיומנים ומלחים ושאפו להשתמש בכישרונותיהם בפלסטינה. מאוריס רפאל ומשפחת צרפתי עשו ניסיון להקים חברה להנדסה ימית, אבל הממסד הציוני החליט שהתפקיד שיהודים אלה צריכים למלא הוא לא של סוחרים, אלא של עובדי נמל בלתי מקצועיים. היא הפכה אותם לעובדי מספנה וסבלים והקהילה האשכנזית כינתה אותם "חוראנים", כלומר "אספסוף" בעברית. סלוניקי הזכיר כוונה של "סבל" 10 ו"כורדי" הזכיר כוונה של "עובד-מחצבה". "תמניה" הזכירה כוונה של "משרתת" ו"שוורצה" (שחור) באידיש הזכיר כוונה של "יהודי ספרדי" או "ערבי". אחד ממנהיגי התימנים בוועידה הציונית השמונה עשר ב-1933 הצהיר שאחיו נחשבים לאזרחים ממדרגה שנייה, כמי שאינם בני גזע הארים בגרמניה.11
חינוך
את הנתינים היהודים שמו ללעג. לאחר הקמת האוטונומיה הציונית, החינוך בקהילה היהודית בפלסטינה נפל תחת הסמכות של הממסד הציוני השולט. כל החוגים הפילנתרופים היהודים אשר ניהלו ומימנו תוכניות חינוך בארצות ערב לפני מלחמת העולם הראשונה הפסיקו את הפעילויות שלהם בפלסטינה. חוגים אלה אמרו לממסד הציוני, מאחר שהם היו צריכים לסייע בחינוך בארצות ערב הואיל והיהודים שם לא קיבלו שום מימון מיהדות העולם, הרשויות הציוניות צריכות להשתמש בחלק מכספי היהודים לממן בתי ספר יהודים בפלסטינה. הממסד הציוני השולט בפלסטינה החליט לא לשים לב לנתינים היהודים ויותר מכך למנוע מהם לקבל חינוך על ידי כפיית תשלומים לבית הספר. מאחר שמרבית יהודי פלסטין היו עניים, הם נאלצו לעזוב את בית הספר. נוסף על כך ילדים רבים נאלצו לצאת לעבודה לסייע כדי למשפחותיהם הגדולות, והצטרפו לצבא הגדול של מוכרי עיתונים, מוכרי גפרורים ומצחצחי נעליים, או צבא המשרתות בבתי האשכנזים. הבערות שררה ברחובות "החגורה השחורה" והיא הולידה עוני, פשע, הוללות ושימוש בסמים. הפרופסור הציוני ר.באקי הודה במחקר שהוא עשה ב-1943 ש-67 אחוז מהנתינים היהודים לא הרוויחו אפילו 2£ בחודש, השכר של הספרדי היהודי היה נחות מהשכר של האשכנזי ושמרבית יהודי ערב היו עובדים שוליים. 12
באופן טבעי הם לא יכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד של ילדיהם ולאחר שלוש שנים 25 אחוזים מן הילדים כבר נשרו בעיר הגדולה. 11 אחוז בלבד מן הספרדים סיימו את החינוך היסודי שלהם. כתוצאה מכך יותר מ-95 אחוזים מן הסטודנטים באוניברסיטה היו אשכנזים. חברי קהילה רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים שהיו דומים יותר למחנות כלא.
ב-21 בנובמבר 1945, כתב העת הד המזרח שלח דו"ח מפורט לוועדת החקירות הבריטית שחקרה את החינוך היהודי בפלסטינה. המנשר כלל את העובדות שנאמרו לעיל, וכתב העת דרש את השתתפות הספרדים בוועדות החינוך בממשלה.13 מצד שני, בארצות ערב, הילדים היהודים היו לומדים בחינם בבתי הספר באליאנס, בקהילתיים או בממשלתיים. כשיהודים אלה הגיעו לישראל לאחר 1948, עליונות החינוך שלהם הייתה ניכרת.14
לאחר מאבק עצום על ידי מנהיגי הספרדים, הסוכנות היהודית החליטה ב-1948 להקים לשכה לענייני ספרדים, שבראשה (כמובן) עמד יהודי אשכנזי, י. זרובבל. במאמר בעל הכותרת "הבחנות על בעיות פוליטיות וחברתיות בהקשר לקהילות מזרחיות" 15 הפרופסור האשכנזי אייזנשטדט דרש את הקמתם של ארגונים שיאפשרו לספרדים להטמיע את הערכים האשכנזיים, בתנאי שהם ייהנו מאוטונומיה בארגונים אלה. הפרופסור הזהיר נגד השמדת רוח הביטחון העצמי והיוזמה בחברה הספרדית. סוציולוג זה מאוניברסיטת ירושלים לא ראה את הסתירה בהשקפתו. כיצד הילידים היהודים יכולים לאושש את ביטחונם העצמי ואת רוח יוזמתם כשאומרים להם לנטוש את התרבות שלהם? התוצאה עבור הספרדים הייתה כפירה במוסכמות (ראה פרק שביעי).
נעים נשאל איך הוא התקבל לאוניברסיטה. הוא ענה " כשהתברר לי שהקיבוץ לא יאפשר לי ללמוד חקלאות, עזבתי. התחלתי לעבוד כפועל מגדל בקר, זאת הייתה עבודה קשה ממש, להתחיל בשתיים לפנות בוקר ולסיים בערב. לאחר שנה מצאתי איזה עבודה קלה במקום אחר והתחלתי ללמוד יום ולילה להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה."
חולשתם של יהודי פלסטינה
כיצד קהילת הילידים היהודים התמודדה עם האתגר הזה?
האם הם נאבקו, צייתו או נכנעו?
עקב העובדה שההתנגשות התרחשה בין שני כוחות שווים, התגובה של רובם הייתה תערובת של מחלוקת ושל הסתגלות. העימות הסתיים עם ניצחונה של הציונות ב-1948, כפי שקרה לעם הפלסטיני הערבי על אף הסיוע שהם קיבלו מאומות העולם הערבי והאסלאמי. הפלסטינים היו מאוחדים, והמוסלמים והנוצרים נלחמו כאחד. היה להם בסיס כלכלי מוצק באדמה ובחקלאות, בורגנות לאומית מפותחת ושפה ותרבות משותפים. הם חיו על אדמה זו, לא מאות אלא אלפי שנים. ב-1918 הם היוו את הרוב המכריע – מעל 95 אחוזים. למרות העובדות האלה, הציונים ניצחו ב-1948, הרסו מאות כפרים ערביים הביסו את רוב התושבים הערבים והכריחו אותם לברוח. אם העם הפלסטיני נכשל, אז כיצד יכולה הקהילה הספרדית הקטנה והחלשה לנצח?
המתיישבים האשכנזים אימצו את המדיניות של הפרד ומשול כלפי מועצת הקהילה הספרדית של ירושלים. כתוצאה בכך, מספר מנהיגים של הארגון התפצלו לכיוון אחר והרכיבו קבוצות כיתתיות המבוססות על שורשיהם הערביים. אפילו מנהיגים אלה שנשארו בארגון היו מחולקים לשתי קבוצות. האחת, בראשה עמד אבו אל-עפייה, שתמך בבחירות רשימת המפלגה הציונית ודרש שרק ליהודי ספרד יותר להצטרף לארגון – השקפה שתמיד נתמכה על ידי תנועת הציונות שטענה שיהודי ספרד הם "אירופאים". אף על פי כן, יהודי ערב שחיו בתחום האסלאם ממרכז אסיה עד ספרד ראו את עצמם כקהילה אחת שהתלכדה יחד על ידי תרבות משותפת. הציונים היו הראשונים שפיצלו אותם למה שמכונה היה "הקהילות המזרחיות" והאנדלוסים (הספרדים). בראש הקבוצה השנייה עמד אליהו אלישר שתמך בדעה המקובלת שיהודי האסלאם היו קהילה אחת. חתך זה תמך באימוץ שיטת הבחירות הבריטית במקום הגישה של הרשימות המפלגתיות. הם החרימו את הבחירות של הציונים. ב-1946 הוועדה החליטה להסיר את דוד אבו אל-עפייה ממשרתו, ואליהו אלישר נבחר כמחליפו ב-20 בפברואר 1947. המימון היה גרוע, כשחובות הוועדות הגיעו ל-3,000£. אלישר התחיל לשפר את המצב הכלכלי. הוא שילם את החובות וחידש את יחסיו עם היהודים הספרדים בכל העולם דרך הארגון העולמי של יהודי ארצות ערב, וכינס ועידה עולמית של ספרדים.
הממסד הציוני התנגד שהועידה הזאת תתכנס בירושלים, שמא עובדות על אפליה גזענית תתגלנה למשלחות מכל העולם. דוד בן גוריון קרא לאליהו אלישר "אוייב מספר אחד" על שהוא מעודד את יהודי ערב להגן על זכויותיכם, וטען, שאם הוא יצליח, מפלגת מפא"י16 תפסיד קולות רבים באותו ציבור בוחרים. בן גוריון גם אמר שאם יקום ארגון שיאחד את כל האנשים של הקהילה הזאת, הוא ושותפיו יצטרכו את אישורו של הארגון הזה. הוא הוסיף שהקהילה הספרדית לא תהייה מסוגלת לקחת אחריות הקשורה עם כוחם האלקטורלי17 (ראה פרק שמיני על השקפותיו של בן גוריון על הספרדים.) כתוצאה מלחץ ציוני זה, אלישר מסר הלאה את תפקידיו המנהליים למאיר משה לוי ודוד סיטון.
לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים ב-1917, הספרדים הקימו את ארגון הנוער הספרדי, אשר בהקדם הפך לארגון החלוצים המזרחים. הוא דאג לענייני הכלכלה והתרבות בקהילה, אך סבל מבעד חוסר מקורות כספיים, והיה הארגון היהודי היחיד ללא סיוע כספי מן הממסד השולט הציוני ובסופו של דבר הוא סיים את פעילותו ב-1929.
מנהיגות הילידים היהודים ניסתה לבקש עזרה מספרדים בעולם כולו ועם מטרה זו הם כינסו ועידה עולמית בוינה ב-1925. הם דרשו את השתתפותם של הילידים היהודים בהתפתחות התרבותית והכלכלית של פלסטינה. משלחות מסביב לעולם , מלבד ארצות ערביות ואסלאמיות, נוכחו בוועידה. הועידה החליטה להקים ארגון עולמי ליהודים הספרדים, ואנו נראה כיצד הציונים השתלטו עליו לאחר מכן. אחרי ועידה זו, ועידת הציונות העולמית הארבע-עשר נערכה גם כן בווינה (1925). אליהו אלישר, הרב עוזיאל וזכריה גלוסקא כולם נוכחו כדי לתבוע זכויות ליהודים הספרדים שבפלסטינה. אלישר העיר שהסיוע שמושיטים זרועות התנועה הציונית לארגון הספרדים הוא מינימאלי. "מנהיגים ציונים כמו וייצמן ואושיסקין שיבחו את הנציגים הספרדים ועודדו אותם להתארגן, אבל במציאות הם סייעו מעט מאוד. לעיתים אנחנו מוצאים אותם מתנגדים לארגון של הקהילה הזו, לאחר שהם הבטיחו לו הבטחות."18
מנהיגים ציונים טענו שאחדות הספרדים תגרום להתרסקות הקהילה היהודית בפלסטינה. טענות אלה נתמכו על ידי כמה יהודים מקומיים סתגלנים שעזבו את הקהילה שלהם והצטרפו לארגוני המפלגה האשכנזית. האמת היא שהקהילה היהודית בפלסטינה הייתה, ועדיין, מפולגת. הם חששו מהתארגנות פוליטית של יהדות הספרדים, מאחר שהיא איימה על הדומיננציה הציונית האשכנזית.
אפילו בהסתדרות, התאחדות העובדים הכללית, האפליה הייתה נפוצה. ככל שערבי או ילידים יהודים ביקשו עבודה, פקידי ההסתדרות הונו אותם בתירוץ אחד אחר השני. יהודי פלסטינה אם כן, החליטו להקים איגוד מקצועי משל עצמם, "ארגון העובדים של הספרדים", בירושלים בשנת 1941. בין חברי המייסדים היו יצחק אל-איסקנדרי, מזכיר הארגון העולמי של יהדות הספרדים, יעקב אליעזר, יעקב מזרחי, יהודה חבשוש, י. יפה ונחום צ'וצ'ה. לאחר משאי מתן ממושכים בין האיגוד לבין ההסתדרות, האחרון נאות להעניק 16 אחוז משוק העבודה לספרדים למרות שהם היו הרוב מבין היהודים בירושלים. ארגון עובדים נוסף הורכב מאוחר יותר בתל אביב.
לאחר מכן ההסתדרות החליטה לחסל את הארגון הספרדי בכך ששילמה "מלגות" (קרי, שוחד) לכמה מן המנהיגים המובילים שהסתכמו ב-1,775£. לאחדים מהם הוצעו משרות בהסתדרות (כמו ליעקב אליעזר, יעקב מזרחי ויצחק אל-איסקנדרי). יתר על כן, כל מי שניסה לחלץ את עצמו מן הפטרונות האשכנזית היה חשוף לאיומים ואיבוד מקום העבודה. כך איגודים ספרדיים אלה נעלמו19 והעובדים הספרדים נותרו ללא איגוד ייצוגי. ביוני 1948 חנוכה מזרחי מפתח תקווה שלח מכתב לעיתון קול העם בו הוא מתאר את מדיניות האפליה הגזענית שמפעילה ההסתדרות נגד עובדי יהודי ערב. הוא אמר במשך כל חייו הוא חש אזרח ממדרגה שנייה, שקיבל מההסתדרות רק עבודות שוליים בשכר נמוך. כשהוא התחיל לעשות עבודת לילה במפעל, ההסתדרות לא סייעה לו לקבל שכר הולם, ולמעשה בעל המפעל הוריד לו את השכר. ההסתדרות הסכימה לכך ואת דמי החברות עדיין ניכו לו מן השכר בשיעור גבוה יותר. גישתה של משפחתו אל שירותי הבריאות של ההסתדרות הייתה מוגבלת. לאחר שהוא נכווה קשות בעבודה, הוא קיבל תשלום במשך ארבעה חודשים בלבד אף על פי שהוא נזקק לטיפול רפואי במשך שנה שלמה. הרופא ייעץ לו להימנע מעבודה מאומצת, אך הוא נותר מובטל וללא תמיכה של דמי אבטלה מן ההסתדרות. כשהוא אינו יכול לממן יותר את דמי החברות בהסתדרות, הופסק טיפולו הרפואי והוא גורש מן הארגון. מזרחי הוסיף הפקידים האשכנזים דאגו לבני מינם ודחו בקשות עבודה של "מזרחים" כביכול.
כאשר הוקמו משרדי סוכנות העבודה, הבטיחו לעובדים שוויון, אולם הם במהרה הפכו למרכזי אפליה המתעלמים מזכויותיהם של העובדים הספרדים. רבים מקהילה זו עזבו את איגודי ההסתדרות, אולם אחרים נותרו בהם מכיוון שהם נזקקו לשירותים הרפואיים שהיו, ועדיין, חלק מההסתדרות. לא היה שירות רפואי לאומי אקוויוולנטי. ארבעים שנה לאחר הופעתו של המכתב ההוא, עיתון זו הדרך פרסם אותו שוב ב-25 ביוני 1987. מדיניות ההסתדרות גרמה לניכור יהודים ספרדים רבים "מהשמאל" הציוני. הימין הציוני ניצל את האפליה "הסוציאליסטית" בתקווה לזכות בקולות של קבוצה מקופחת זו. באופן שניתן להתווכח לגביו זה הניח את היסודות לעליית הימין הציוני.
בתחום העיתונות, קבוצת הסולל קמה בירושלים והוציאה לאור כתב עת שבועי בערבית בשם "הדיילי פוסט" (באריד אל-יום) אשר ביקש יחסי אחווה עם העם הפלסטיני. מנהיגים ספרדים דרשו ללמד את השפה, ההיסטוריה והתרבות הערבית בבתי ספר יהודים, אבל הציונים האשכנזים סיכלו זאת. בשנת 1942 משה לוי נחום הוציא לאור את כתב העת אל-שארק עם אליהו אלישר כעורך. הם הפיקו שלושה עשר גיליונות עד שאלישר הצליח להוציא לאור את הד המזרח כעורכו הרשמי ב-15 בינואר 1943. כתב העת המשיך להופיע עד אוגוסט 1946, לאחר מכן ההוצאה לאור פסקה עד ה-12 בנובמבר 1948 כשהוא התחיל מחדש. ב-1950 הוא נסגר . עקב מחסור במימון. דוד סיטון ואברהם אל-מליח גם כן היו במערכת העיתון. לאחר מכן דוד סיטון הפך להיות העורך של כתב העת במערכה שהיה הזרוע של הקהילה הספרדית. כתבי עת ספרדים אלו כיסו את תרבותם של הספרדים מארצות ערב ואת בעיותיה של הקהילה על עיקרון של הרמוניה בין-עדתית ושיתוף פעולה תרבותי. שאר העיתונים היומיים, שבועיים והחודשיים, הרדיו (והטלביזיה מאוחר יותר), היו, ועדיין הינם, בשליטתם של חופן מתיישבים אשכנזים וממומנים על ידי הציונות העולמית.
כפי שראינו, מנהיגות היהודים הילידים נכשלה במאבקה לשוויון בתקופת המנדט. את הגורמים לכישלון זה ניתן לחל לשתי קטגוריות עיקריות:

א. החיזוקים של הציונים האשכנזים

1. הסיוע שניתן על ידי המנדט הבריטי אפשר לציונים האשכנזים לרכוש שליטה על כל היהודים בפלסטינה (בעקבותיו באה התמיכה האמריקאית לאחר הקמת המדינה).
2. היעילות של ארגון הציונות העולמי, העובדה שהוא היה אשכנזי, והסטאטוס שלו בחברה היהודית באירופה ובאמריקה שהיא אשכנזית בצורה מדהימה.
3. הצלחת הממסד הציוני לרכוש מונופול על התרומות של יהדות העולם, כולל התרומות מארצות ערב.
4. החוזק של הקהילה האשכנזית אשר התפתח כתוצאה מדיכוי אירופאי לאורך מאות שנים.
5. החוזק של ארגון המפלגה האשכנזית אשר התפתח לפני ההגירה לפלסטין ושליטת מפלגת העבודה יחד לפני ואחרי הקמת המדינה, על הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית. מפלגה זו לחמה בכל זהות וארגון עצמאיים ספרדיים.
6. למרות שהיהודים הילידים היוו את מרבית היהודים בפלסטינה במאה התשע-עשרה, הם התדלדלו ל-30 אחוז לשנת 1948 עקב התגברות העלייה האשכנזית בתקופת המנדט.
7. כמה מתיישבים אשכנזים הרכיבו מעמד בורגני עשיר שהשתמש בכסף שלו עבור הייחוס של עצמו בתקופת המנדט.
8. השימוש בשוחד המבוסס על העיקרון של הפרד ומשול כדי להרוס את אחדותם של היהודים הילידים ואת יהודי ערב שהצטרפו איתם, והשימוש בשירותים חשאיים כדי לרסק כל התנגדות ספרדית לאחר הקמת המדינה.

החולשות של היהודים הספרדים
1. ארגון מפלגה פוליטי לא היה קיים פחות או יותר בעולם הערבי. לכן ליהודים הספרדים לא היה מספיק ניסיון פוליטי להקמת מפלגות פוליטיות להגן על האינטרסים שלהם. יחד עם זאת הציונים הצליחו לחלק אותם בהתאם לארצות מוצאם ולשחד כמה ממנהיגיהם.
2. המחסור במקורות כספיים עבור העבודה הפוליטית. הרוב המכריע של יהודי ערב חיו מתחת לקו העוני, ומדיניות התעסוקה הגזענית החריפה את המצב הזה. אחת הסיבות להצלחת המהפכה הפלסטינית מאז 1965 הייתה שפע המימון לעבודה המהפכנית.
המעמד הבורגני של היהודים הילידים בפלסטין היה חלש מאוד, ומעמד העשירים קטן מאוד ולא היה כל כך מודאג לנוכח גורלו של הציבור העמל. חלק גדול ממעמד זה היגר לארצות אירופה ודרום אמריקה כפי שעשו כמה יהודים עשירים מארצות ערב שהעדיפו את אירופה ואמריקה על ישראל.
3. בעקבות הקיצוץ בחינוך חינם, הבערות הייתה נפוצה בתוככי הקהילה הזאת, ושום דור מחונך חדש לא גדל להגן על האינטרסים שלו ועל האינטרסים של הקהילה.
4. הנאיביות הפוליטית של יהודי ערב. הם האמינו באחדות הדתית של כל היהודים, ולא הבחינו שרוב האשכנזים אינם דתיים. העקרונות הליברלים הדמוקרטים השכיחים במערב אירופה כמעט ולא היו קיימים אצל המתיישבים האשכנזים, במיוחד כלפי האוכלוסיות הנתינות, באם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, הואיל והם נולדו וחונכו בצילם של מדינות רודניות כמו רוסיה הצארית, פולין וגרמניה הנאצית, ומשטרים אוטוריטאריים מזרח אירופאים אחרים. לרוב מנהיגי הציונות לא היה לא חינוך משני ולא אוניברסיטאי, אבל עדיין הגיעו לשיא באמצעות תעלות המפלגה. כתוצאה מכך הראייה הפוליטית שלהם הייתה, ועדיין הינה, בהכרח קצרת-רואי. יהודי ערב חיו בשלום במשך מאות שנים עם אחיהם המוסלמים והנוצרים וכל שלושת העדות, כמו שכך המקרה אצל הפלסטינים, היו נוטים יותר לקראת סובלנות. לכן הם נתפסו כשהם אינם על משמרתם ולא יכלו להכין את עצמם במהרה מספיק להתמודד עם האתגר ההתנחלותי.
המנהיגים הספרדים לא גייסו את הציבור. הם ערכו דיונים על המצב במסגרת הערכים היהודיים והאנושיים שלהם. אמצעים אלה עבדו במשך מאות שנים בעולם הערבי ואפשרו למנהיגים היהודים להבטיח את עמדתם המכובדת עד המאה העשרים. בכל אופן, הממסד הציוני האשכנזי לא התרגש משיטות דיפלומטיות אלה וראו את אלה שהשתמשו בהם כנאיבים וחלשים. נוסף על כך, מרבית מן המנהיגים הספרדים היו ממשפחות מסורתיות עשירות ואריסטוקראטיות ומאבק ציבורי לא היווה חלק מן מעמד המנטאליות שלהם.
ליהודים הספרדים, יחד עם החברה האסלאמית, כולל מוסלמים, נוצרים ויהודים, לא היה שמץ של רעיון על הטבע הגזעני של הלאומנות הציונית האשכנזית , מאחר שהשקפות גזעניות ורעיונות לאומניים היו זרים לאופן המחשבה שלהם. זה הקל על הציונות להוליך שולל את היהודים הספרדים, לנצל את רגשותיהם הדתיים על ירושלים וארץ הקודש ולשלוט עליהם.

הערות
1. שבט ועם, 1970.
2. לני ברנר , ציונות בעידן של רודנויות.
3. לחיות עם יהודים, 179.
4. גלוסקא, 454.
5. לחיות עם יהודים, 184.
6. מנחם, 114-121.
7. ראה מ. אבו-טבול, "ציונות בצפון אפריקה", כתב העת פעמים, 1979, 65-91; צוטט על ידי נחום מנחם.
8. סמוחה, 281.
9. ראה שם.
10. אלישר, 1980, 204.
11. לקר, תולדות הציונות, 1972.
12. אלישר, 1980, 493.
13. הד המזרח, 7 בדצמבר 1946, אלישר, 1980, 492-501.
14. בשנת 1951 מספר גדול של עיראקים הצטרפו לאוניברסיטה העברית בירושלים. הממשלה חשה שסטודנטים אלה היו יכולים לשנות את ההרכב האתני של האליטה. לכן מרביתם גויסו לצבא מיד. (קשר אישי, 1952, מד"ר יצחק שמוש מהאוניברסיטה העברית.)
15. הופיע בילקוט, פברואר 1949.
16. מפלגת העבודה.
17. אלישר, 1980, 125-126.
18. אלישר, 1980, 146.
19. אלישר, 1980, 273-275.

פרק רביעי

היציאה ההמונית של יהודים מעולם האסלאם

הספרדים דוחים ציונות והתנחלות
התנועה הציונית טוענת שהיא "התנועה הלאומית לשחרור העם היהודי", אבל במציאות היא תנועה אשכנזית לאומנית אשר ניסתה לפתור את בעיית היהודים באירופה באמצעות התנחלות בפלסטינה.
את אי-ההשתתפות של הספרדים בארגון הציונות ניתן לייחס להרבה סיבות, החשובות ביותר מבניהן מובאות להלן:
1. הספרדים לא סבלו מדיכוי גזעני, מלבד כמה תקריות בודדות בהיסטוריה הארוכה של העולם האסלאמי (ראה פרק ראשון).
2. האידיאולוגיות הלאומניות והגזעניות שנפוצו באירופה במאה התשע-עשרה היו ועדיין הינם זרים לעמים שחיו בדאר אל-אסלאם, כולל ליהודים, כפי שהסברנו קודם. למרות שמושג הלאומנות הוא יצוא אל העולם הערבי במאה האחרונה, אין זה יכול להסתיר את העובדה ששורשי האסלאם הם הרבה יותר עמוקים משורשי הלאומנות הערבית, ואין אנו מתכוונים לאסלאם מנקודת המבט הדתית הטהורה, אלא המכלול שלה כדרך חיים המאחד את כל אלה החיים תחתיה ללא קשר לדת או גזע. מצד שני, הציונים תמיד התייחסו אל סאלאדין כאל "המנהיג הכורדי", ובכך משתקפת הלאומנות הקיצונית של עצמם והנצלנות שלהם כלפי התנועה הכורדית בעיראק. סאלאדין, בכל אופן, לא ראה את עצמו ככורדי, אלא כמנהיג אסלאמי. הוא לא נילחם עבור לאומנות כורדית, אלא עבור תהילתה של הקהילה האסלאמית כולה. היהודים באימפריה האסלאמית ראו את עצמם כקהילה דתית ותרבותית, חלק מן הקהילה האסלאמית, והם שימרו את רגשותיהם הדתיים לירושלים, שעתידה להיות המרכז של המלכות השמימית ביום הדין. צדק, אמת ושלום ישלטו שם, בין כל העמים, גדולים וקטנים. אף אחד מאלה לא חל על המדינה הישראלית אשר הרסה את העם הפלסטיני, ותקפה את מצרים, סוריה ולבנון בין היתר.
3. התנועה הציונית באופן מכריע היא ארגון לא-דתי. אכן ישנן כמה מפלגות דתיות קטנות, המייצגות 15 אחוז מהאוכלוסייה, אבל הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות. מאז 1967 קבוצות של יהודים אמריקאים מגיעים לישראל כמו הרב מרטין כהנא וכנופיות הטרוריסטים האשכנזים בגדה המערבית ורצועת עזה. הם היו מושפעים מהתנועות הדתיות של נוצרים שנולדו מחדש, שהופיעו לאחרונה בארצות הברית, וקיבלו עידוד מהממסד הציוני להצדיק את הכיבוש בגדה המערבית שהייתה מרכז המדינה היהודית לפני מילניום. ראוות הדת של מנהיגים ישראלים, במיוחד כשהם הולכים למערב לאסוף תרומות מיהודים דתיים, היא טובה לעסקים. יתרה מזאת, מאז הקמת המדינה אף מפלגה לא הייתה מסוגלת אי פעם להרכיב ממשלה בלי לגרום למיעוט הדתי להטות את המאזן (למרות כל זאת, הערבים באופן כללי מדגישים את האופי הדתי של הציונות וישראל). הזלזול בכבוד של הציונים האוכלים חזיר וזורקים את כל מסורות היהדות שלהם, הביאה, מאז ראשיתה של הציונות, לניכור הספרדים שהם, כמו שאר המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון, חברה מסורתית.
4. התנועה הציונית מאמינה בעלייה של כל או מרבית היהודים לפלסטינה כפתרון פוליטי לבעיה היהודית. הגירה המונית אינו מושג זר לאשכנזים הואיל וההיסטוריה של יהדות אירופה גדושה בדיכוי ופיזור, כפי שהם גורשו ממדינה אחת לאחרת. נדידות אלו גרמו לאירופאים לראות את היהודים האשכנזים כנוכרים חסרי שורשים. בסוף מספר רב מהם היגר לאמריקה. רבים מן היהודים האשכנזים חיו גם כן בגטאות, מנותקים מהאוכלוסייה הסובבת ומבוערים משפתם וממנהגיהם. הם לא התלבשו כמו שכניהם או אכלו את אותו האוכל. מצב זה נמשך לתוך המאה התשע-עשרה, ובמקומות אחדים עד המאה העשרים. מצד שני, המושג של הגירה המונית היה זר לספרדים, הואיל והם לא גורשו מאף מדינה ערבית או אסלאמית (מלבד על ידי הנוצרים לאחר נפילתה של ספרד המוסלמית). הם לא חיו בגטאות, אלא ברובעים לעיתים הומוגניים ולעיתים מעורבים. הם דיברו אותה שפה והתחלקו בתרבות של הקהילה האסלאמית , נהגו באותם מסורות ולבשו את אותם בגדים. הם אכלו את אותו האוכל והשתתפו באותם ערכים. אבי סירב לשנות את הלבוש הערבי המסורתי שלו. הוא סירב ללבוש חליפה אירופאית והמשיך לחבוש תרבוש בקיץ וכפייה בחורף. היא סירב לקצץ את שפמו הארוך ונהג לומר "שפמו של גבר הוא סימן לכבוד ולגברות שלו." הוא היה גאה לצאת כשהוא לבוש בעבייה1 שלו הרקומה בצבע הכסף ולעג לדור הצעיר שחיקה את האירופאים. הוא סירב לגמרי לדבר עברית ובקביעות דיבר ערבית עד ליום מותו.
שורשי היהודים הספרדים מרחיקים לכת באדמת האסלאם, ואם הם כן הסתובבו תמיד היה זה למדינה אסלאמית אחרת. המוסלמים התייחסו לספרדים כאל חבריהם האזרחים. היהודים בחצי האי ערביה, ובמיוחד בתימן עברו תהליך של ערביזציה במשך הזמן. לכן היהודים חיו בבטחה בעולם הערבי מאז שחר ההיסטוריה, זאת אומרת, עד שעשו להם טרנספורמציה לישראל ב-1948. היליד היהודי חש שהוא אחד התושבים הוותיקים ביותר באזור ולעיתים קרובות מאוד היה מסתכל על האנשים באופן כללי שבאו אל הערים, שם הוא בדרך כלל חי, כחיצונים. הספרדים, במיוחד אלה מעיראק, תימן ומרוקו, משתמשים בצורת ההיגוי הקוראנית הקלאסית של העיצורים, אפילו כאשר הם מדברים ערבית מדוברת. יהודי ספרד שגורשו יחד עם אחיהם המוסלמים והלכו לתורכיה, לבלקן (וצפון אפריקה), אינם "אירופאים", כפי שהיסטוריונים ציונים (כמו ברנרד לוויס) מכנים אותם, אלא מזרח תיכוניים.
5. הציונות היא תנועה התנחלותית אשר הדחיקה את האוכלוסייה הילידה. הספרדים נהגו לשמוע דיווחים על היהירות וההפליה הגזעית של האשכנזים הציונים מקרוביהם היהודים בפלסטינה, ומספרדים אחרים שהיגרו לפלסטינה ולאחר מכן חזרו לביתם. הספרדים הבחינו שכל מנהיגי התנועה הציונית היו אשכנזים. האפליה הרחיקה את הספרדים מהתוכניות של הציונים. יתרה מזאת, ספרדים שהייתה להם תובנה לקחו חלק במאבק נגד הציונות יחד עם המוסלמים והנוצרים. במצרים חבר אשכנזי מחובבי ציון כתב מכתב ב-13 בדצמבר 1910 למשרד הציונות בקלן. הוא תיאר את התנגדות יהודי מצרים לרעיונותיהם של הציונים. הכותב אמר שהם היו הרוב המכריע בקהילה היהודית המצרית. הפרו-ציונים היחידים היו המיעוט שהיגר לשם מאירופה במהלך שלושים השנים הקודמות ואשר לא יכלו לחדור לקהילה הילידה. הוא המשיך שראש הקהילה היהודית המצרית, מיסייה קאטאני, שם את תוכניתו של הרצל מטרה ללעג.2 אינטלקטואלים יהודים רבים, עם יעקב סאנועה (או אבו-נאדארה) בחזית, הצטרפו למאבק העממי נגד שלטון זר. סאנועה היה מחזאי ועיתונאי שהקים את התיאטרון המצרי הראשון ב-1870. אנשים אחדים קראו לו "מולייר המצרי". תחת השם של אבו-נאדארה, הוא גם פרסם את כתב העת ההומוריסטי הראשון בעולם הערבי שהכיל קריקטורות ב-1876. הבריטים הגלו אותו לפריז שם הוא המשיך את כתיבתו נגד ההתנחלות. הוא היה אחד מחלוצי הדוקטרינה "מצרים עבור המצרים" ו"מצרים עבור כל המצרים" אשר סיסמא זו עלתה במפגשים עממיים אל מול הפירמידות. בקהיר המפלגה האנטי-ציונית עשתה אסיפת תמיכה בראש הקהילה ונוצרי מונה לנהל את בתי הספר של הקהילה ולהפסיק את התעמולה הציונית בבתי הספר. הציונים האשכנזים היו נחושים בדעתם להשיג כספים עבור פלסטינה, אך יהודי מצרים הגיבו שזה מיועד לגרום להם לעוני והתפוררות. האשכנזים היו קהילה בנפרד מיהודי מצרים, לא רק בגלל הציונות שלהם אלא גם בגלל הכפירה שלהם. הואיל והציונות הפוליטית הייתה חילונית, הציונים האשכנזים היו נוכרים ליהודי מצרים. בחוגי הציונים, הדיבורים נסבו בעיקר על יהודי אירופה, כאילו שהספרדים לא היו קיימים. "איזו משמעות יכולה להיות לציונות, המתבטאת במונחים של מחשבה רוסית, לגבי אלה שספגו את הפילוסופיה של המזרח והיו מושפעים רק באופן שיטחי על ידי הערכים המערביים. אילו פתרונות היו לציונים להציע לבעיות שלהם."3
במאי 1938, בתקופת המרד של הפלסטינים, כשכמה אזרביז'נים הפגינו נגד "היהודים", והפרלמנט המצרי דרש נקיטת אמצעים נגד בעלי ההון יהודים, הרב הראשי במצרים, חיים נחום אפנדי, קרא אל הקהילה שלו להגן על ארצם נגד הציונים והאיץ בהם לתרום לסיוע לפליטים הפלסטינים.4 קריאה זו הוכיחה את טענתו של חיים וייצמן "הציונות לא קיימת במצרים." בשנות הארבעים, יהודים רבים היו מעורבים במפלגה הקומוניסטית המצרית, או בארגון MDLN לשחרור לאומי. הקראים הרכיבו ארגון קומוניסטי משלהם בקהיר (הכוכב האדום) להיאבק נגד הציונות והאימפריאליזם. למרות זאת, חוגים מוסלמים חילוניים בקהיר האשימו את כל היהודים שהם "ציונים" וב"סיוע לאימפריאליזם". לאחר הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד לאחר סואץ (1956), יהודי מצרים למעשה נאלצו לעזוב את הארץ שבה הם חיו יותר מאלפיים שנה. מתוך 79,000 יהודים שם ב-1946, רק 2,00 נותרו. שני שליש מן המהגרים הלכו למערב. השליש האחר הואיל והיה עני מדי ללכת למערב היה חייב ללכת לישראל. אנואר סאדת ידע איזו טעות עשתה הממשלה המצרית וקרא ליהודי מצרים בישראל "לחזור כאזרחים ממדרגה ראשונה, " – הערה אירונית על הסטאטוס המעמדי המשני שלהם בישראל.5
באלג'יריה נכשלו הציונים בניסיונותיהם להביא את היהודים לפלסטינה. 150,000 מיהודי אלג'יר, (99 אחוז) היגרו לצרפת, ומטוניס 60 אחוז מהיהודים הלכו לצרפת ולארצות אירופאיות אחרות.6
בעיראק, היהודים לקחו חלק בחיים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של המדינה, ורבים היו רדיקלים. היו
מלומדים יהודים מפורסמים כמו מאיר בסרי, המשורר אנואר שאול, מורד מיכאל, יעקב בלבול, האחים סלים וסלמן דרוויש, אברהים יעקב, עובדיה וסלים אל-כתיב וסלים קטן. הסופרים היהודים היו בין הראשונים שתרגמו עבודות משפות אירופאיות לערבית. הם הוציאו לאור כתבי עת שונים כמו אל-חריס (1920), אל-מיסבח (1924-1929), אל-חאסד (1929-1937), אל-בוסטן (1929-1938) ואל-באריד אל-יומי (1948) – כולם היו בערבית – והיו פעילים בכתבי עת עיראקיים אחרים. משנות העשרים היהודים בלטו בתיאטרון מודרני עיראקי ובעיקר בתחום המוסיקה הערבית והעיראקית. ראה רשימת המוסיקאים היהודים העיראקים בעבודתו של י. קוג'מן (1978).7
חוגים לאומנים קיצונים אחדים האשימו את יהודי עיראק "בשיתוף פעולה עם האימפריאליזם". האשמה זו הייתה מבוססת על התנגדותם של כמה נכבדים יהודים לעצמאות עיראקית, אבל בעמדה זהה זו אחזו כמה מוסלמים מזרח-תיכונים ונוצרים כפי שנראה בתצהיר שעשה הנציב העליון הבריטי בעיראק ב-11 ביוני 1921 לשר המושבות.8 יהודים רבים ראו בכך שחלוקת המזרח התיכון למדינות קטנות ולממשלות אזוריות תחת מנהיגות מקהילה אחת או אחרת תהווה פגיעה במיעוט הדתי ותעודד שוביניזם כתתי ואזורי. אחרים, לעומת זאת, רצו בדיוק כך, ובלבנון נראו התוצאות. כמה ממנהיגי היהודים שלחו מברקים לעיתונים עיראק ואל-נהדה ב-1 בספטמבר 1918, בהם הם הביעו את תמיכתם להתנגדות הערבים להצהרת בלפור.9 ב-13 בספטמבר 1929 יהודים השתתפו במפגן לאומי במסגד היידאר-חאנא, בהשתתפות ג'עפר אבו אל-טימן ואחרים שנאמו. המשורר היהודי, אנואר שאול, האשים את האימפריאליזם הבריטי בפלסטינה ואמר שהצהרת בלפור נועדה לשרת את השאיפות להתנחלות,10 ובספרו, הפעילות הציונית בעיראק, כהן חיים יוסף כתב שנוכחות הבריטים הייתה הגורם החשוב ביותר לציונות בעיראק. לאמתו של דבר, במרץ 1921 הבריטים נתנו לארגון הציונות המסופוטאמי לפעול בעיראק. שנתיים לאחר מכן הוסר ההיתר, אולם זה לא מנע מחופן יהודים אשכנזים זרים להמשיך באיסוף הכספים שלהם ו"לייצג" את יהודי עיראק בועידות הציונות העולמית. למרות הסיוע שקיבלו שליחי הציונות מהבריטים, נתיני עיראק היהודים היו אדישים או עוינים לציונות. כשהותר ל"מועצת הציונות" לנהל פעילות פוליטית, הנציב העליון הבריטי קיבל משלחת של יהודים שהביעו את התנגדותם. הציונים לכן נכשלו בשכנוע כל אשיות חשובה מלבד האיש הידוע בשם "המורה", ששמו האמיתי היה הרון ששון. במלאת שנה להצהרת בלפור, סר ארנולד ווילסון כתב למשרד המושבות שההצהרה לא עוררה שום עניין בעיראק. הוא הוסיף שהוא שוחח על העניין עם אישים יהודים, אך הם הביעו את תחושת השייכות שלהם לעיראק, אותה הם תיארו כגן עדן בהשוואה לעוני בפלסטינה.11 עמדה זו הייתה גם עמדתו של מנחם סאלי דניאל, אחד ממנהיגי היהודים של בגדאד ובעל קרקעות גדול. הוא שלח מכתב לארגון הציונות כשהוא מתריע מפני ההרס שהציונות יכולה להביא ליהודי עיראק, ושהציונות יכולה לגרום לניכור היהודים מן העיראקים ולפגוע ביחסים הבין-עדתיים. הוא המשיך שכל ערבי חש שהציונות מתנגשת עם זכויותיו ולכן מוטל היה עליו לא לחסוך בשום מאמץ כדי להיאבק בה. "כל סימן של אהדה לציונות", הוא הוסיף, "יתפרש כבגידה במטרה הערבית." המחבר מייחס זאת למצב הרגיש שיהדות עיראק מצאה את עצמה בו עקב הכוח הכלכלי והתפקידים הממשלתיים שלה, במיוחד בבגדאד שם היוו היהודים שליש מן האוכלוסייה.12 אחד מעורכי הדין היהודים המפורסמים ביותר של בגדאד גם כן מתח ביקורת על הציונות. בעיראק טיימס בשפה האנגלית מה-5 בנובמבר 1938, יוסוף אל-כביר כתב שהצהרת בלפור הייתה מדיניות מסוכנת ופזיזה וציין את השטות של האשליה ההיסטורית שהציונים נהגו לקשר את ה"זכויות" שלהם למדינה עברית שנעלמה אלפיים שנה קודם לכן.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ארגון הציונות שיגר משלחות לארצות ערב כדי להבריח יהודים אל פלסטינה. אולם הנתינים היהודים אתגרו ניסיונות אלה והמספר שעזב את עיראק, לדוגמא, בין 1946-1948 היה רק 65. 13 רבים מן המהגרים האלה מספרים שהם היו ילדים באותו זמן ושסוכני הציונות הונו אותם לעזוב את עיראק ללא ידיעת וגם ללא הסכמת משפחותיהם. אנשים התחילו לעזוב את עיראק בתחילת מלחמת העולם השנייה, במיוחד לאחר אלימות כנופיית פושעים, הידועה בשם אל-פרהוד, ותנועת ראשיד עלי אל-גיילאני ב-1941 שהקיפה את עיראק,סוריה, לבנון וארצות אחרות. היה זה אסון להורי הילדים האלה. אחדים מהם הלכו לשגריר העיראקי בירושלים ובכו כשהם מתחננים אליו להחזיר את הילדים הביתה. דן רם, אחד משליחי הציונות, דיווח ליגאל אלון – ראש מבצעי החוץ של ההגנה –במכתב מתאריך 9 באוקטובר 1045, שהפעילות הציונית אינה מניבה תוצאות והציע שהשליחים האשכנזים יחזרו לפלסטינה.14 אנצו סירני, ראש המשימה הציונית החשאית בעיראק, כתב מכתב לסוכנות היהודית שבו הוא מביע דעה שתנועת הציונית נכשלה "עקב אדישותם של הנתינים היהודים".15 אפילו לאחר ההתקפות וההרג שהתרחשו בפרהוד העיראקי, היהודים עדיין לא הפגינו כל תמיכה לרעיון ההגירה. סרני זוקף את זה לנכונות של היהודים לשכוח מה שקרה להם ולהמשיך עם חייהם, ונוסף לכך להתפתחות הכלכלית המהירה שנבעה מהמלחמה והפיצויים ששילמה הממשלה לקורבנות.16
השליח היהודי לסוריה ולבנון, מונייה צ. מרדור, גם כן כתב שהנתינים היהודים אינם מעוניינים בהגירה, ואז הארגון הציוני החשאי הפנה את מאמציו לכיוון הנוער בלבד.17 כאשר רות קליגר הגיעה למצרים כדי לארגן את הגירת היהודים ולאסוף תרומות מהעשירים, קטני פאשה, ראש הקהילה היהודית, הכריז שהוא ישסה את הכלבים שלו עליה ועל כל שליח ציוני אחר.18
כאשר הם הגיעו לטוניס לאחר מלחמת העולם השנייה, השליחים הציונים מצאו שליהודי טוניס לא הייתה שנאה לגרמנים. יהודי טוניס התקשו להאמין שהשואה התרחשה באירופה, היות והפאשה המוסלמי של טוניס הבטיח ערובה לביטחונם בעת פגישה פרטית בארמונו בה נוכחו ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי המוסלמים. הפאשה הבטיח לנתיניו היהודים שהוא יגן עליהם כי הם היו דימים. כאשר השפעתם של השליחים הציונים גברה לאחר המלחמה, מנהיגי הקהילה הטוניסאית תבעו את גירושם. הם ניגשו לרשויות הטוניסאיות עם מכתב התנגדות מן הקהילה היהודית על פעילותם –והם אכן גורשו.19
ב-1948 יהודים עיראקים השתתפו עם שכניהם המוסלמים והנוצרים במאבק נגד הפרו-בריטי סאלי ג'אבאר ונגד הסכם פורטסמות'. כאשר הפעיל היהודי שמרן עלואן, נהרג בידי המשטרה, העיתון הימני לאומני, אל-יאקזה, במהדורה של ה-5 בפברואר 1948 הלל אותו כקדוש מעונה של העם העיראקי על מאבקו לחופש. הוא גם פרסם את שמותיהם של היהודים שתרמו למטרת העם הערבי הפלסטיני.20
ב-1946 יהודים עיראקים, מוסלמים ונוצרים התחילו את "הליגה האנטי-ציונית" כדי להתנגד למזימות של הציונים ולהברחת יהודים לפלסטינה וגם לשמר את זהותם העיראקית. בהתאם למערכות (1969), בשעה שישיבות הציונות החשאיות התנהלו בנוכחות של בערך שלושים ושישה איש ב-1948, עיתון הליגה (עוסבה) יצא יום ב-6,000 עותקים. ב-1949 המשטרה עצרה ארבעים ושמונה ציונים חשודים וכהן מעיר על האירוע הזה "מעצרים אלה הביאו לחיסולה של התנועה הציונית בעיראק."21
הפוליטיקאי הישראלי, אליהו אילת, טען "הספרדים אינם חפצים להעביר את נאמנותם לישראל,"22 ובתקופת הסתערות הפרופגנדה הציונית, הרב הראשי ששון כדורי, הכריז "המנהיגים האחראים של יהדות עיראק מאמינים שארץ זו היא מולדתם באש ובמים", והמנהיגות, לפי דברי הרב הראשי, האמינה שהזמנים הקשים יחלפו במהרה.23 ב-11 בדצמבר 1949, ששון כדורי התפטר מתפקידו כראש הקהילה היהודית מחמת המגבלות שהוטלו על היהודים כתוצאה מהמלחמה בפלסטינה. בגיליון שלו מה-30 בדצמבר, 1949 העיתון הבריטי, הכרוניקל היהודי, העיר "הרב הראשי ויהודי עיראק אינם אוהבים את הציונות היות והיא גרמה להם לקשיים. הם מעדיפים להישאר בעיראק ולחיות תחת החסות של האסלאם וסובלנותו. הם קשורים לבתיהם ולמסורות שלהם, ולקברם של נביאיהם בעיראק. אין להם שום רצון לעזוב את ארצם ולחיות במחנות פליטים בישראל. הם מאמינים שהאנשים שם אינם ידידותיים למדי כלפי יהודים מזרחים."24
יהודי ספרד בטורקיה הצטרפו אל התנועה האנטי-ציונית גם כן. בין 1897 ו-1919 הם הוציאו לאור עיתון בשם אל-מאסיראנט שהרתיע את כל היהודים נגד הציונות.25
למרות שהלאום והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, משכילים יהודים באלג'יריה הצטרפו להתנגדות הלאומית – במיוחד למרד של ג'אוזי אבו אל-חייר ב-8 בנובמבר, 1942. המרד סלל את הדרך לצבא האמריקאי לשחרר את המגרב מהגרמנים. כשהיהודים גילו לאמיתה שהצרפתים הרסו את היחסים היהודים/מוסלמים, הם לא היגרו לישראל, אלא לצרפת. בסוריה רוב היהודים הצביעו ברגליהם! למרות שהיו שם 27,770 יהודים בהתאם למפקד של 1943, 22,000 הלכו לאמריקה באמצע שנות הארבעים.26
לסיכום, הרוב המכריע של הספרדים או שהתנגד לציונות או פשוט לא היו מעוניינים בה. באופן טבעי הם ניסו להישאר כל אחד בארצות הערביות/מוסלמיות שלו. המיעוט ששיתף פעולה עם הציונים לא תפס למעשה את החשיבות של הציונות עד שהוא נתקל באפליה הגזענית במחנות העבודה בישראל. רובם הסתכלו אחורה בצער.


הציונות דוחה את הספרדים
באותה מידה שהספרדים התנגדו לציונות, והשתיקה הזאת הייתה הדדית. תנועת הציונות סירבה להביא יהודים אלה לפלסטינה או לתת להם להשתתף בתוכניות ההתיישבות שלהם. זאת אומרת, מלבד אלפיים תימנים, כורדים ואיראנים, ששוגרו לישראל כדי לעשות את עבודות השוליים שהאשכנזים לא רצו לעשות. הסיבות החשובות ביותר למדיניות זו היו כלהלן:
1. התנועה הציונית, בהיותה תנועה אשכנזית אירופאית, דאגה רק ליהודים אשכנזים.
2. היות והם חיו בגטאות במשך מאות שנים, האשכנזים יצרו קהילה סגורה אשר דחתה כל אחד מבחוץ.
3. כשהם מאמינים שהם העילית של העם היהודי, הם ראו את הספרדים כנחותים ואינם מסוגלים לבצע עבודה חלוצית (ראה פרק שמיני –דעותיהם של האשכנזים על הספרדים). היות ואין להם דבר מלבד זילות כלפי הערבים, האשכנזים ראו את היהודים שחיו עם הערבים באותו אור. (ראה כדורי, 1970, 310-311). יתר על כן, היהירות שלהם אינה מתירה להם להודות בפחד תת-הכרתי מערבים וספרדים.
4. התרומות מיהדות העולם נחלקו בין תוכניות הציונים ולמפלגות הציוניות, השתתפות הספרדים משמעותה הייתה הפחתת הכספים לאשכנזים.

הגורמים להגירה
לאחר הקמת מדינת ישראל, מרבית היהודים מארצות ערב ואסלאם היגרו לישראל. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הסיבות המדויקות לכך. היסטוריונים ציונים תולים את זה ב"דיכוי היהודים על ידי המוסלמים והערבים", אך היסטוריונים אנטי-ציונים מסכימים שזה היה כתוצאה מקשר ציוני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הממסד הציוני החליט להביא את כל "הספרדים", אם כי החלטה זו בלבד לא הייתה מספקת כדי לגרום ליהודים מארצות ערב ואסלאם לעזוב ולבוא לישראל. כל האמצעים שהפעילו הציונים כמו רמאות, טרור, שוחד ולחץ על ממשלות ערב לא עזרו. בגלל סיבה זו לציונים היה צורך בגורם אחר שידחוף את הספרדים לידי הגירה. והגורם הזה היה כיתתיות שאת גרעיניה זרעה ההתנחלות, ואשר ניזונה מהעימות הציוני-ערבי והקטסטרופה של העם הפלסטיני. אדם חייב, בכל אופן, להימנע מהכללה, מאחר שהגורמים המעורבים השתנו ממקום למקום ובהתאם למעמד וחברה. זה גם חל על המניעים של הממשלות הערביות והאסלאמיות שאפשרו ליהודים להגר לישראל.
במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לממסד הציוני שגרמניה הנאצית השמידה את מאגר ההגירה היהודית מאירופה. יתרה מזאת, יהודי אמריקה ואירופה לא הביעו רצון להגר לפלסטינה, וגם לא מרבית האשכנזים מברית המועצות, לכן הממסד הציוני שינה את עמדתו לגבי הגירת הספרדים מארצות ערב ואסלאם. בין 1948 ו-1975, הרשויות הצליחו להביא 819,000 אשכנזים (במיוחד מארצות סוציאליסטיות), אך הממסד הציוני עדיין לא היה מרוצה היות ומרביתם סלדו מעבודת כפיים וחלק השתמשו בישראל כמקום ביניים לאמריקה. וכך הוחלט להביא את הספרדים ככוח עבודה זול ולשירות צבאי. בן גוריון לעיתים קרובות הכריז "זוהי עלייה אשר תחזק את ביטחון המדינה יותר מכל דבר אחר." שמעון פרס, מאוחר יותר ראש מפלגת העבודה, הצהיר בסוף שנות החמישים שהגירה ממושכת תאפשר לישראל להיות בעלת צבא בן-מיליון אשר בתמורה ייסע לישראל לכפות את המנהיגות שלה על המזרח התיכון, הצהרה שנדחתה על ידי בן גוריון, ראש הממשלה, מסיבות טקטיות. פרס, הנחשב לאחד הנצים של מפלגת העבודה, היה מנכ"ל משרד הביטחון, שינה את שמו הפולני מ"פרסקי" למילה העברית פרס (עוף דורס). ישראל גם התכוונה ליישב את כל השטחים שכבשה ואשר את תושביהם היא גירשה כדי למנוע את חזרתם ולהצדיק את טענתה שמה שקה שם היה פשוט "חילוף אוכלוסין" בין ישראל ומדינות ערב. במהלך תקופה זו מספר "הספרדים" שהגיע לישראל היה 751,000, או 48 אחוז מכלל הנהירה של 1,570,000. הקטסטרופה של הפלסטינים, הערבים והאסלאם היא שכוח-האדם האדיר שהסיט את מאזן הכוח לטובת ישראל לא היה מארצות אויב, אלא בא בדיוק מאותן ארצות ערביות, אסלאמיות וסוציאליסטיות. כשלון דיפלומטי, או לאומי, זה, דורש תחקיר זהיר מאוד. אנו יכולים לאמוד את ההתפתחויות הכלכליות והצבאיות שהתרחשו בישראל כתוצאה מהגירה המונית זו אם ניקח בחשבון שסך הכל מספר היהודים בפלסטינה בזמן הקמת המדינה היה רק 630,000, שהיווה שליש מן האוכלוסייה. הנושא גם כן דורש תחקיר על ההתפתחות הכלכלית שהתרחשה כתוצאה מהייבוא של כוח עבודה זול לתוך
ישראל (ראה פרק תשיעי). נוסף לכך, עלינו להשוות את הנהירה עם ההגירה היהודית שהתרחשה מאז תחילת ההתיישבות הציונית כדי למצות את הפרופורציה של יהודי האסלאם.
ההגירה היהודית לפלסטינה ביחס למהגרים מתחום האסלאם (1882-1975) 27
עלייה תאריך סה"כ מס' המהגרים מס' מארצות אסלאם שיעור הספרדים
ראשונה 1882-1903 25.000 1.000 4%
שנייה 1904-1914 40.000 2.000 5%
שלישית 1919-1923 35.000 2.400 7%
רביעית 1924-1931 82.000 9.800 12%
חמישית 1932-1948 265.000 36.200 10%
לאחר קום המדינה 1948-1975 1.570.000 751.000 48%

ישראל הצליחה להכפיל את האוכלוסייה שלה במשך שלושת השנים הראשונות מאז הקמתה. את 559,675 המהגרים שהגיעו בין השנים 1948-1951 ניתן לחלק כך:
271,188 ממזרח אירופה
241,870 מדאר אל-אסלאם.
46,617 ממערב אירופה, אמריקה וארצות אחרות.28
לשנת 1954 מספר המהגרים מאז הקמת המדינה היגיע ל-725.000, נחלק להלן:
מארצות ערב והאיסלאם29
עיראק 125.000
תימן ועאדן 49.000
מרוקו/טוניס 90.000
טורקיה 35.000
איראן 27.000
סה"כ 326.000

ממזרח אירופה (קרי, אשכנזים, מלבד הבולגרים הספרדים):
בולגריה 38.000
הונגריה 15.000
רומניה 122.000
פולין 107.000
ארצות אחרות 117.000
סה"כ 725.000

ב-1954 שיעור הפלסטינים צנח מ-70 אחוז ל-11 אחוז עקב גירושם והגירת היהודים. במהלך אותה תקופה 50,000 יהודים שהיוו 7 אחוזים מכלל המהגרים וברובם ספרדים, עזבו את הארץ.30
ב-1958 אברהם עבאס, יהודי סורי שהשתייך לאחדות העבודה (המפלגה הסוציאליסטית הציונית) כתב שמספר הספרדים שהיגרו מאז 1948 היה 600,000 (מתוך כלל של 900,000 מהגרים במהלך אותה תקופה). הוא פירט את ארצות מוצאם כלהלן:31
צפון אפריקה 150.000
עיראק 125.000
תימן 50.000
לוב 40.000
מצרים 40.000
איראן 35.000
טורקיה 40.000
בולגריה 40.000
יוון ויוגוסלביה 10.000
הודו 10.000
ארצות אחרות 60.000
סה"כ 600.000


סיפור הגירת היהודים מארצות ערב והאסלאם לאחר 1948 הוא סיפור מוזר. הוא מדגיש לא רק את הפעילויות הערמומיות של הממסד הציוני אלא גם את נחשלות המבנה הפוליטי של העולם הערבי והאסלאמי ואת הנאיביות וחולשתם של יהודי האסלאם בעמידתם מול השפעת הציונות והמערב. ערבים ומוסלמים הקוראים את העובדות על אפליה אנטי-ספרדית בישראל עלולים לא להיות מלאי אהדה והם יכולים בצדק לומר שזוהי אשמתם בלבד על שהם הלכו לגור שם מלכתחילה. אין ספק שהגורם הראשי בקטסטרופה זו הוא המזימה הציונית, אך היא לבד לא הייתה מצליחה אם הקרקע שבו היא הושתלה לא הייתה מדושנת על ידי ההתנחלות והטרגדיה הפלסטינאית של 1948.
מקורות לאומנים ערבים מציינים שהבריטים והצרפתים תמכו ביהודים בארצות ערב וסייעו להם אל תוך תפקידים רמי דרג בממשל וגם עודדו אותם על השתדלותם הפיננסית והמסחרית. אם הדבר נכון לגבי המאה העשרים, הוא עדיין אינו חושף במידה מספקת איך מעורבות מערבית מעמיקה בעולם הערבי והאסלאמי גרמה לנזק במעמדם של היהודים מאז המאה השמונה עשרה.
תיארנו לעיל כיצד המדינה האסלאמית העדיפה יהודים על פני נוצרים בנושאי המדינה והכלכלה. אולם, ארצות אירופה ניסו, מן המאה השמונה עשרה, לחזק את השפעתם באימפריה העותומאנית על ידי התערבותם בעניינים הפנימיים ובהגנה על "האינטרסים של הנוצרים" באמצעות קפיטולציה. הנוצרים גם נהנו מחסותה של הכנסייה ובתי המיסיון הנוצרים באירופה והם קיבלו סיוע מסוחרים אירופאים. עלינו להזכיר שהסחר היה מונופול בידי הבריטים ממחצית האימפריה העותומאנית, והמחצית השנייה הייתה בידי הצרפתים. הייתה זו חברת סחר בריטית, חברת לבנט, אשר אסרה את השימוש במתורגמנים יהודים בסוריה הגדולה. ערבים נוצרים התחילו לשלוח את ילדיהם לאירופה לשם השכלתם וכשהם היו חוזרים הם היו מקבלים עבודות בממשלה שקודם היו ליהודים. בו זמנית, אנטישמים אירופאים (דיפלומטים וכמרים) החלו לייצא את המיתוס שהיהודים הרגו ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפייה של מצה. באירופה זה הצית פוגרומים אנטי-יהודים במשך מאות שנים. בעולם האסלאמי לא היו כלל האשמות כאלה של רצח ריטואלי עד המאה התשע-עשרה. המקרה הידוע ביותר במזרח התיכון היה היעלמותו של האב טומאסו בדמשק בשנת 1840 כאשר השגריר הצרפתי, ראטי מנטון, עורר רגשות אנטי-יהודיים. האנטישמיות אם כן הייתה ייבוא אל תוך המזרח התיכון, ובמיוחד אל תוך חוגים נוצריים, על ידי מתנחלים אירופאים שניצלו את התחרות בין הקהילות בסחר ובתעסוקה בממשלה כדי לקדם לאומנות כיתתית.
בתוך הקהילה המוסלמית, מן המאה השמונה עשרה והלאה, תחום האסלאם היה חשוף לפלישות עזות בחזיתות הכלכלית, הצבאית והתרבותית אשר הגיעו לשיאן בשנת 1918 עם שיעבודו המוחלט לשליטה האירופאית. במהלך תקופת המפלה הזו המוסלמים החלו להביע את התמרמרותם על הקהילות הלא-מוסלמיות. למרות ההגנה שהוענקה ליהודים על ידי הרשויות, מעמדם נחלש בהשוואה לבני ארצם. זו לא הייתה התדרדרות פיננסית, היות ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם לקחו חלק בהתפתחויות הכלכליות והפכו להיות אמידים, אלא היא הייתה במקביל להתדרדרות ביחסי הקהילה שסיבותיה היו הגורמים הבאים:
1. לאחר 1918 הרשויות הבריטיות והצרפתיות העדיפו לא-מוסלמים במערכות הפוליטיות והכלכליות שלהם בארצות ערב. היו לכך סיבות שונות, כמו מדיניות ההבדלה הכיתתית, חשדנות האימפריאליסטים באסלאם, והכישורים המקצועיים שהמיעוט התחיל לרכוש בבתי הספר המודרניים שלהם (ראה פרק ראשון). כל אלה הובילו לצמיחה של הקנאות הבין-עדתית.
2. ערעור שיווי המשקל הבין-עדתי כתוצאה מהקמת מדינות ערביות אזוריות.
3. תעמולה נאצית אנטי-יהודית בשנות השלושים ובתקופת מלחמת העולם השנייה, כולל התוכנית הערבית של יוניס בכרי "זוהי ברלין".
4. התיישבות אשכנזית ציונית על חשבונה של האיכרות הפלסטינית, הקמתה של מדינת ישראל, הריסתם של מאות ערים וכפרים, גירושם של מרבית הנתינים הפלסטינים והפקעת רכושם ואדמתם, משטר צבאי לאחר 1948 לכל הפלסטינים שנשארו בתוך הישות הציונית, וסיפוח יותר מ-80 אחוז מהאדמות של המיעוט הזה בנוסף לאדמות הפליטים.
בנוסף לכל זה היה הדם – הדם שזרם בין הציונות לערביזם, שפיכת הדמים של דיר-יאזין, כפר קאסם ועין-זייתון בין היתר. ואז באה המלחמה התלת-צדדית נגד מצרים ב-1956.
5. תעמולה ציונית אנטי-ערבית באירופה ובאמריקה אשר ניצלה את מצבם הקשה של הספרדים במטרה לגרום להם להגר לישראל.
אין ספק שהיהודים הפיקו תועלת מהמערכות הפוליטיות והכלכליות שהוקמו בארצות ערב לאחר המלחמה הגדולה. הם פתחו בתי ספר רבים ומוסדות חינוך, פיתחו מסחר משל עצמם וקיבלו מישרות בממשלה. המושל העליון הבריטי לעיראק קבע ב-1918, לדוגמא, שיש לעודד את הקהילה היהודית בבגדאד.32 התקדמות היהודים לא הייתה בגלל הבריטים או הצרפתים בלבד, אלא עקב סיבות היסטוריות אחרות:
1. מרבית היהודים היו עירונים בעוד שמרבית המוסלמים חיו באזור כפרי.
2. מאחר שהיהודים לא היו חלק מהעילית הצבאית והפוליטית בדאר אל-איסלאם, הם במשך כמאות שנים התרכזו בפעילות מסחרית ופיננסית. יחסיהם עם יהדות העולם סייעו להם בכך, וכשדלתות הקדמה נפתחו הם היו מהירים יותר בנקודת הזינוק מאחיהם המוסלמים.
בשנות השלושים התעורר בם מעמד חדש של עובדים ואינטלקטואלים מוסלמים אשר מצא ששיעור היהודים במעמדות העליונים והביניים היה יחסית גבוה משיעור המוסלמים. פרדוקס זה התרחש גם כן באירופה, אמריקה וקודם במדינה האסלאמית. בגרמניה המפלגה הנאצית ניצלה את זאת כדי לעלות לשלטון ולחזק את השפעתה גם בגרמניה ומאוחר יותר בכל הארצות שהיא כבשה.
בארצות המערביות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, האליטות השולטות החליטו לנצל את התעשייה היהודית כדי לתמוך בשלטון הקפיטליסטי והקומוניסטי כל אחד בהתאם, כפי שבעבר מדינת האסלאם עשתה שימוש מפעילות של היהודים כדי לחזק את האסלאם, במיוחד בספרד המוסלמית.
במדינות ערביות מודרניות חוגים מסורתיים, נוסף על כמרים ומנהיגויות דמוקרטיות לאומניות, ניסו לשמר את השוויון, הסובלנות ותחרות הוגנת בקרב הקהילות. כל הקבוצות השמאלניות, כמו זו של ג'עפר אבו אל-טימאן בעיראק, הכריזו על הצורך באחדות לאומית בלתי-השתייכותי כדי לעמוד מול האימפריאליזם והריאקציה. אולם, חוגים קיצונים ימנים היו מושפעים מן הפרופגנדה הנאצית והאמינו בעיקרון של "אויבם של אויבי הם חבריי", בתקווה לשחרר את עצמם מן האימפריאליזם הבריטי והצרפתי בסיוע גרמניה הנאצית. קבוצות אלה לא הבינו שהאימפריאליזם של גרמניה הנאצית הייתה הרבה יותר גרועה מן הזן הבריטי. הם גם היו מושפעים מהאנטישמיות הנאצית. למרות הסיוע המועט שקיבלו קבוצות אלו בקרב המעמדות העליון והביניים, הם רכשו קהל מעריצים עממי גדול באמצעות ניצול העוינות העממית לקולוניאליזם ואהדה ציבורית להתמרדות הפלסטינית בשנות השלושים.33 כמה גולים סורים ופלסטינים הצטרפו, והסיתו את אחיהם המוסלמים בארצות ערב נגד בני ארצם היהודים.34
שורש הסיבה לבעיה זו היא שחוגים כיתתיים קיצוניים אינם יכולים להבדיל בין הציונים הזרים לבין היהודים המקומיים, אשר היו במשך מילניום, חלק מהותי של דאר אל-איסלאם. חוץ מזה, היה קל יותר למרוד ביהודי חלש אחד מבני ארצם מאשר לצאת ולשחרר את פלסטינה בכוח. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר שהערבים הלאומנים עשו במאה העשרים. הטרגדיה של הפלסטינים ב-1948 הייתה עצומה, אך הגירת יהודי האסלאם לישראל הייתה אפילו גדולה יותר, לא רק ליהודים המעורבים אלא גם לפלסטינים ולכל הקהילה האסלאמית. היא הטתה את מאזן הכוח לטובת ישראל.
המדינה האסלאמית, ואפילו העותומאנית, שימרה את שווי המשקל הבין עדתי לאורך מושבותיה בעת שהם נותרו מאוחדים תחת ממשלה אחת. לאחר החלוקה של המדינה האסלאמית למספר מדינות קטנות נוצרו סכסוכים בין עדתיים אין סופיים עקובים מדם.
הגורם הנוסף אשר ערער את מעמדם של היהודים בחברה האסלאמית היה הקמתם של תאים ציוניים מזוינים חשאיים בתוך מדינות ערב. על אף העובדה שארגונים אלה הוקמו על ידי סוכנים חשאיים אשכנזים שנשלחו מפלסטינה ושהם נכשלו לחלוטין להביא למספר גדול של יהודים להגר לישראל, הם כן הצליחו לזרוע ספקות וחשדות בראשם של המוסלמים לגבי האמינות של בני ארצם היהודים.
ולא עוד, אלא תעמולה ציונית אנטי-ערבית באמריקה ובאירופה, יחד עם ההפגנות שאורגנו על ידי סוכנים ישראליים, ייסרו את הערבים והמוסלמים בקשר ליהודים בארצות ערב. פעילויות ציוניות אלה בחוץ לארץ רק החמירו את מצב היהודים בדאר אל-אסלאם.35
לממשלת עיראק בסופו של דבר הייתה סיבה נוספת לתמוך ביציאה המונית של יהודים: להיפטר מיהודים רדיקלים וקומוניסטים. השאה של איראן גם כן עודד 3,000 יהודים קומוניסטים להגר לישראל.
האמונה הרווחת במזרח התיכון היא שהאומות המערביות ייעצו לממשלות הערביות להקל על הגירת היהודים בתמורה ליישב שנית פליטים פלסטינים. אלה האוחזים באותה דעה מציינים שמנהיגי המדינות הערביות באותו זמן היו פרו-מערביים קיצונים ושהחרמת רכושם של היהודים על ידי מדינות ערביות אחדות הייתה חלק מקנוניה שמטרתה הייתה "להצדיק" את הפקעת רכושם של הפלסטינים בישראל. דעה זו מגובשת בתזכיר ממשרד החוץ הבריטי מה-5 בספטמבר 1949 אודות יישובם מחדש של 100,000 פליטים פלסטינים בעיראק בתמורה לייצוא של 100,00 יהודים לישראל.36 לאחר שממשלת עיראק הכריזה במרץ 1951 שהיא מקפיאה את הנכסים של היהודים שבחרו לוותר על אזרחותם ולהגר לישראל, לורד סמואל, הציוני הבריטי, הציע למלך עבדללה מירדן את גירושם של יהודי עיראק והפקעת נכסיהם כקויד פרו קוו למה שארע לפלסטינים. דעה זו נתמכה בסנאט העיראקי על ידי מוזאהים אל-פאצ'צי על בסיסה של הצעה מאת סופר ציוני אמריקאי. באותו זמן דווח בעיתון סקרייב, לונדון, יוני 1990, ששר החוץ הישראלי, משה שרת, הבהיר שבכל הסדר עתידי על הרכוש הפלסטיני הקפוא, תתבצע הפעלה על רכוש היהודים הקפוא בעיראק.
דיפלומטים ישראלים כבר היו פעילים בוושינגטון, פריז ולונדון בניסיון להסדיר את הגירתם של היהודים ממרוקו, טוניס, מצרים, עיראק, איראן ותימן, אשר גררו את הכוחות המערביים לשים לחץ על מדינות ערב ואסלאם. כמובן, שהתיאוריה של "חילוף אוכלוסין" הייתה חסרת בסיס היות והאוכלוסייה המעורבת, יהודים ופלסטינים, לא נתנו את הסכמתם לחילוף כזה. הפלסטינים לא קיבלו את הרכוש של היהודים ולא ההיפך, אבל שתי הקבוצות איבדו את הכל. השגרירות הבריטית בירושלים העירה שישראל תקבל ברצון את המהגרים שיהוו כוח עבודה זול ושישראל תדרוש שעיראק תקלוט את הפליטים הפלסטינים במקומם של היהודים שעזבו.38 ההיסטוריון הישראלי תום שגב אומר ש"ישראל הייתה זקוקה דחוף למהגרים אלה," ועיתון הארץ כתב ב-13 באפריל 1949 "שרבים ראו אותם כבשר-תותחים".39 ישראל וארגון הציונות העולמי השתמשו בכל סוגי הלחץ והתעמולה כדי להכריח את הממשלות הערביות לדחוק החוצה את האוכלוסיות היהודיות שלהם. במרץ 1949 התעמולה הציונית טענה שעיראק הוציאה להורג בתלייה שבעה יהודים על פעילות ציונית. האמת היא שהשבעה האלה כבר נמלטו מעיראק לפני המשפט שלהם. ישראל ניסתה רחוק מדי כדי למנוע מהבנק העולמי להעניק הלוואה לעיראק, ארגנה הפגנות מול שגרירויות עיראק מסביב לעולם והציקו לשגריר עיראק באומות המאוחדות בכל פעם שהוא נכנס לבניין או יצא ממנו. ישראל פנתה לאו"ם ולאלינור רוזוולט עם האיומים שלה לנקוט באמצעים חריפים כלפי הערבים בתוך ישראל ולארגן תנועה חשאית נגד נורי סאעיד בתוך עיראק.40
לגבי יהודי תימן, הרשויות הבריטיות, עם התפרצות מלחמת הפלסטינים ב-1948, מנעו מהיהודים לעזוב את עאדן. ארגון הציונות הפעיל לחצים דיפלומטיים כדי לבטל את החרם הזה. נציג הקונגרס היהודי העולמי, לאון קובוביצקי, נפגש עם מוחמד ג'יבלי, נציג האימאם, כדי לדון בשאלת הגירת היהודים מתימן ומהאזורים תחת חסותה של בריטניה. ג'יבלי נאות לשכנע את האימאם. לאחר שהמצרים חתמו על שביתת נשק עם ישראל, האימאם הגיע להסכמה על תוכנית ההגירה.41 שליח הסוכנות היהודית, יוסף צדוק, לאמתו של דבר ניפגש עם האימאם ושליח ממשרד הקליטה, עובדיה טוביה, ניפגש עם סולטאן אל-עוואדהלי.42 הם הצליחו להעביר 50,000 יהודים מתימן ועאדן במבצע "מרבד הקסמים", בנוסף ל-35,000 תימנים שהיגרו כבר קודם לפלסטינה, אך יהודים אלה שילמו את המחיר ברכוש ובכבוד כפי שנראה הלאה.

הטרדה קנאית
ששת הגורמים שדנו בהם קודם יצרו אווירה אנטי-יהודית בארצות ערב והיו כמה מקרים של התפרעויות נגד יהודים, מתקפות והריגות אשר סייעו לישראל להעביר את רוב היהודים לישראל. השאר היגרו לארצות מערביות (מספר היהודים שעדיין חי בארצות ערב הוא 63,000, ברובם במרוקו. עורכי מחקר בסימפוזיון באוניברסיטת בגדאד העריכו שיש שם 21,000).43 להלן תמצית המאורעות הנוראיים ההם.

עיראק
בספטמבר 1934 שר הכלכלה והתקשורת פיטר מספר רב של עובדים לא-מוסלמיים. לאחר מחאות מהקהילה היהודית, אחדים הוחזרו לעבודתם. שנה לאחר מכן שר ההסברה שלח הוראות חשאיות לבתי הספר התיכוניים ולמוסדות החינוך הגבוהים יותר להפסיק ללמד עברית כשפה, מלבד למטרות דתיות. בספטמבר 1936 "הוועדה להגנת פלסטינה" האשימה את יהודי עיראק בתמיכה בציונות. אחרי כן כמה תוקפים אלמונים פתחו באש על שני יהודים והרגו אותם. למחרת, תוקפים אלמונים שוב התקיפו שני יהודים, הרגו אחד ופצעו אנושות את השני. ב-27 בספטמבר 1936 הושלך רימון אל בית כנסת, אך לא התפוצץ. היה זה אך ברור למדי שהתוקפים לא ידעו מה ההבדל בין בני ארצם היהודים ובין המתיישבים הציונים אשכנזים שהיו מהגרים מאירופה. ראש הקהילה, ששון כדורי, והנהגת הקהילה לכן הצהירו על תיעובם מן הציונות. מנהל בית ספר וסופר מפורסם, עזרא חדד, כתב במאמר בעיתון אל-בילאד "אנחנו קודם ערבים ואחר כך יהודים". יעקב באלבול אמר באל-אכבר מה-21 ביולי 1938, "הנוער היהודי רואה בציונות לא יותר מאשר התנחלות ושליטה." ביולי 1937 שני יהודים נהרגו בהפגנה נגד ממשלתו של חיקמאת סוליימאן, ובמהלך ההפגנות כתוצאה מהתקוממות הפלסטינים, מתקפות רחוב על אזרחים יהודים המשיכו. באוגוסט 1938 שלושים ושלושה מנהיגים עיראקים יהודים שלחו מברק למשרד המושבות בלונדון ולליגת האומות בו הם הביעו את התנגדותם לציונות ואת מסירותם למולדתם המהימנה. יחד עם זה סופרים ועיתונאים יהודים הביעו את הסתייגותם מהפעילות הציונית ומתוכניות ההתיישבות בפלסטינה. באוקטובר של 1938 ממשלת עיראק נטלה על עצמה אמצעים שונים שהיו מיועדים לשכך כל תסיסה כיתתית נוספת.
במאי 1941, במהלך מלחמת עיראק-בריטניה שבאה בעקבות ההפיכה הצבאית של רשיד עלי אל-כילאני, כמה תקריות איבה כוונו על ידי לאומנים כיתתיים נגד יהודים ברחוב. הם טענו שהיהודים הפיצו עלונים פרו-בריטיים או פשוט קראו את העלונים שמטוסי הבריטים הצניחו על בגדאד. היהודים הואשמו גם כן בשימוש במראות לשיגור איתותים סודיים למטוסים נוסף על האשמות כוזבות אחרות. שלושה עשר יהודים נהרגו, אשר עשרה מהם היו מהכפר הצפוני של סנדור. הסיוע הצבאי הגרמני לא היה מספיק כדי להלום בבריטים, ועיראק הפסידה במלחמה. בתחילת יוני 1041, לאחר שממשלת אל-כילאני נפלה והוא נמלט לאיראן, אלימות המונית התירה רסן. בתים וחנויות של יהודים רבים נבזזו, מספר גדול נפצעו ו-170-180 יהודים נהרגו. מספר גדול יותר של מוסלמים נהרגו, חלק מהם פורעים וחלק שהגנו על בני ארצם היהודים. אילו היהודים לא היו מוגנים על ידי שכניהם המוסלמים, מספר הקורבנות היה מגיע לאלפים רבים. עלינו להזכיר כאן שמנהיג השיעים בבגדאד, אבו אל-חסן אל- מוסאווי, אשר סירב להוציא פתווה נגד היהודים והורה לשיעים לא לקחת חלק בטבח. הכוחות הבריטיים שהגיעו לקרבת בגדאד סירבו להתערב להפסקת שפיכות הדמים, מחשש לערער את הממשלה הפרו-בריטית החדשה. תפקידם של הבריטים במאורעות האלה נראה חשוד, במיוחד מאז שהבריטים החליטו לחסום את אחד המסמכים עד 1992, 44 ואת השני עד 2017. 45 דוד קימחי, מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, אמר שיחידות בריטיות (גרקאים ואשורים) השתתפו במהומות נגד-יהודים במאי 1941. 46
למאורעות האלה, שתומרנו על ידי השגריר הגרמני, ד"ר פריץ גרובה, ואישתו, הייתה השפעה מעמיקה על יהודי עיראק. ביטחונם התערער על ידי ההרג והיו מודאגים על עתידם בעיראק.47 לאחר מלחמת העולם השנייה, הוצבו מגבלות על סחר החוץ ומספר היהודים בבתי הספר התיכוניים ובמוסדות לחינוך גבוה יותר הממשלתיים ירד. שר ההסברה כפה מורים מוסלמים על בתי ספר יהודים ללמד נושאים שונים. מספר המורים היהודים בחינוך הגבוה יותר הופחת, ובבית הספר למשפטים היו רק תשעה סטודנטים יהודים מתוך מרכב סטודנטים של שלוש מאות. צעדים אלה ננקטו על ידי ממשלה פרו-בריטית כדי להשביע את רצון הלאומנים הכיתתיים ולהוכיח את כתב האמנה הלאומני שלה. בינתיים, תנועת הציונות החלה את הפעילות החשאית שלה והצליחה להרעיל את האווירה נגד היהודים, בעיקר בחוגים הימניים. מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר מוחמד פאדיל אל-ג'אמאלי, הודה בכך בעדותו בפני המשלחת האנגלו-אמריקאית בקהיר (מרץ 1946). הוא תיאר את הקשיים שניתקלה בהם ממשלתו בניסיון לשמור על השלום בין היהודים והמוסלמים. שנתיים לאחר מכן אל-ג'אמאלי אמר "גורל היהודים בארצות האסלאם תלוי בהתפתחויות בפלסטינה." נורי סאעיד בתגובה אמר "יהודי האסלאם הם "בני ערובה" של מדינות האסלאם." וכך הערבים נפלו לתוך המלכודת הציונית.
ב-1948 יהודים השתתפו במהומות נגד הסכם שלום-פורטסמות' הפרו-בריטי, בניסיון להוכיח את לאומניותם ונאמנותם לעיראק, אך זה עורר את זעמם של הבריטים ושל הלקוחות שלה במשטר העיראקי. ב-27 באפריל 1948 הממשלה חוסלה על ידי הקרב של אל- ג'יסר שבו מספר גדול של שוטרים ומפגינים נהרגו. המפגינים השתלטו על הרחובות והמהומות התפשטו עד סולימנייה, ארביל, קירקוק ומוסול. נורי סאעיד נעלם, סאלי ג'אבר נמלט לקהיר ופאדיל אל-ג'אמאלי לא עזב את ביתו – שלושתם ליקקו את פצעיהם והתחילו לזמום לחזור לשלטון. מאוחר יותר רבים הועמדו למשפט ונשלכו לכלא. אחרים, כולל יהודים, הוצאו להורג בתלייה. בלי ספק אחת הסיבות להגירה ההמונית הייתה חיסולם של היהודים הרדיקלים.
כאשר האומות המאוחדות הצביעו בעד החלוקה של פלסטינה ב-29 בנובמבר 1947, ראש הקהילה היהודית הכריז על התנגדותו לציונות ועל תמיכתו בזכותם של הפלסטינים. למרות זאת מפגינים אימצו את הסיסמא "מוות ליהודים" לאחר שעבד אלקאדר אל-חוסייני נהרג בקרב על הקסטל, על יד ירושלים. ב-27 באפריל 1948 אחד מבתי הכנסת בבגדאד נשרף כליל. לכן יהודים הפכו להיות מעורבים באופן פעיל בליגה האנטי-ציונית אשר ארגנה הפגנות נגד אימפריאליזם וציונות. לאחר ייסוד ישראל, הוטל מצב חירום, ומוזאהים אל-פאצ'צ'י הכריז "האמצעים החריפים הננקטים מכוונים ישירות רק נגד היהודים." הממשלה פיטרה מספר גדול מעובדיה היהודים, כולל איברהים אל-כביר, מנכ"ל משרד האוצר. הפיטורים הגיעו לשיאן באוקטובר 1948 כאשר כמעט כל העובדים היהודים פוטרו ונאסר על בנקים יהודים להתעסק עם בנקים זרים. הממשלה עצרה הרבה יהודים, נוצרים ומוסלמים חפים מפשע.
הצבא העיראקי הוכן לשילוח להציל את פלסטין, אבל הוא כמעט ולא השתתף בשום קרבות ולא כבש אף לא יישוב ציוני אחד. כשהצבא העיראקי נסוג, משולש אום אל-פחם נמסר לישראל תחת הסכם רודוס בין ישראל לירדן. בעיראק, המשפטים נגד היהודים נמשכו עם קנסות של עשרים מיליון דינרים (דינר = £ סטרלינג) שהוטלו לשלם למשרד הביטחון כדי לכסות את ההוצאות של "הקרבות העזים" שנלחמו כדי "לשחרר" את פלסטינה. המשפט המפורסם ביותר מבין המשפטים הללו היה של שאפיק אדס, איש עסקים יהודי מבסרה, שב-1946 מכר ציוד לחימה בריטי לאיטלקים, ציוד אשר מאוחר יותר מצא את עצמו בידיהם של הציונים. למרות שבית המשפט לא יכול היה להוכיח כל קשר הוא נידון למוות וההון שלו 5.000.000 דינרים הוחרם. שותפיו המוסלמים לא נשפטו. אדס הוצא להורג בתלייה פומבית ב-27 לספטמבר 1948. ביולי 1948 ארבעים מתוך הסוחרים היהודים המפורסמים ביותר נשפטו על ידי בית משפט צבאי על אשמות של סחר עם ברית המועצות. אף על פי שהעסקים שלהם סוכמו בהתאם להסכם הסחר העיראקי-סובייטי, כל אחד קיבל קנס של 10,000 דינרים. אף מוסלמי שהמשיך בעסקים עם ברית המועצות לא נשפט. בספטמבר עזרא מנחם דניאל פנה בנאום לסנאט שבו הוא נתן תשומת לב לקשרים ההיסטוריים בין עיראק לבין אזרחיה היהודים וקרא לשים קץ להטרדות. הממשלה הבטיחה לו שהיא תשמור על זכויותיהם של בני דתו ואכן מצבם גילה הטבה מסוימת עד אוקטובר באותה שנה כאשר הממשלה החרימה את נכסיהם של יהודי עיראק הנמצאים בחוץ לארץ אם הם לא חזרו בתאריך מסוים. לאחר מכן משרד הבריאות סירב להסמיך בכלל רופאים יהודים ולא חידש את רישיונם של רופאים יהודים שעסקו ברפואה. בתחילת פתיחת שנת הלימודים של 1948/49 מנהלי בתי הספר הממשלתיים הודיעו לתלמידיהם היהודים שאין הם יכולים לערוב לביטחונם נוכח העוינות של הסטודנטים המוסלמים. במהלך מערכה זו שכוונה אל "הצלת פלסטין", החוליה של סאלי ג'בר הכפילה את פעילויותיה וסללה את הדרך לנורי סאעיד להרכיב ממשלה חדשה בינואר 1949. בקיץ של אותה שנה המשטרה עצרה כמה ציונים, אולם מנהיג המחתרת הצליח להימלט לאיראן. ההתפרעויות פרצו שוב והיה שם חידוש מעצרים של קורבנות חפים מפשע. סוכנים ישראלים האשימו את ראש הקהילה, האנטי-ציוני ששון כדורי, בפחדנות. הם כפו את התפטרותו ועל ידי אמצעי ערמה הם הצליחו להביא למינויו של חזקאל שם טוב, והתחילו לנצל אותו לטובת האינטרסים שלהם. וכך האמצעים שננקטו נגד היהודים סייעו לקליקת הציונים להכתיב את כלליה באופן ישיר ובאופן עקיף יחד. כאשר מצב החירום הוסר הם התחילו להבריח יהודים לפלסטינה דרך איראן. ב-2 במרץ 1950 סאלי ג'בר הגיש הצעת חוק שיפשר ליהודי עיראק להגר, בתנאי שהם יוותרו על אזרחותם. החוק עבר ברוב קולות. במרץ 1951, לאחר שרובם המכריע של היהודים וויתרו על האזרחות שלהם, ממשלתו של נורי סאעיד הקפיאה את רכושם של היהודים.48
מרוקו
אף על פי שרשויות מרקש סירבו לממש את מדיניות האפליה הגזענית של ממשלת וישי, ולהציל את אזרחיה היהודים מהשמדה, הממסד של מדינת ישראל עורר את חמתם של המוסלמים באוג'דה שם, ב-7 ביוני 1948, הם תקפו את מחוז היהודים, הרגו חמישה אנשים, פצעו שלושים ושבעה איש והרסו מספר בתים וחנויות. באותו לילה התפרעויות התפרצו בג'רדה ושלושים ותשעה יהודים נהרגו. כאשר הרשויות הצליחו לבסוף להשיב את הסדר על כנו הם עצרו כמה מן הפורעים, שפטו אותם ושניים נידונו למוות.49
עאדן
ב-2 בדצמבר 1947, לאומנים מוסלמים הכריזו על שלשה ימים של שביתה כללית במחאה על ההחלטה לחלק את פלסטינה. הם תקפו את בני ארצם היהודים, הרגו אחד ופצעו 20. היו שם מהלומות דמים שלאחר מכן שבמהלכן 122 אנשים נהרגו ומספר גדול נפצעו. בתים וחנויות רבים נבזזו. כוחות הביטחון, שהיו תחת הנהגה בריטית, השתתפו בהתפרעויות שבהם שמונים ושניים יהודים ושלושים ושמונה מוסלמים נהרגו.50 השאלה שאין עליה תשובה היא רק מדוע הרשויות הבריטיות הותירו לכוחות הביטחון לקחת חלק בשחיטה הזאת.
סוריה
ב-18 בנובמבר 1945 קנאים בעיר אלפו ביצעו מתקפה על בית הכנסת הגדול. הם ריסקו את המנורות (פמוטים רבי-זרועות) והתנפלו על הזקנים במהלך תפילתם. ההתגרות הקנאית פשטה, שהובילה להריגתו של ג'ק פרנקו, סגן מנהל בית הספר אליאנס בדמשק. לאחר ההחלטה על חלוקת פלסטינה, קנאים שרפו כליל 18 בתי כנסת באלפו ב-2 בדצמבר 1947, הרסו 150 בתים והרגו מספר יהודים. בעקבות הצהרת העצמאות של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 כל היחסים בין יהודי סוריה לעולם החיצון נותקו וסחר החוץ היהודי הופסק. ב-5 באוגוסט 1949 נשלך רימון לתוך בית כנסת בדמשק בו נהרגו 12 יהודים ונפצעו 26 אחרים. הנשיא חוסני אל-זאעים הורה את הוצאתם להורג של אלה שהואשמו, אולם ימים מספר לאחר מכן המהפכה המדינית של סמי חינאווי התרחשה ואל-זאעים בעצמו הוצא להורג.51
מצרים
ב-2 לנובמבר 1945 חברי מיסר אל-פאטאת ביצעו מהומות נגד יהודים בקהיר שהסתיימו בשריפת בית כנסת, בהריסה של בית חולים, בית אבות ומספר חנויות של יהודים. לאחר ייסוד מדינת ישראל הוכרז מצב חירום, והממשלה עיקלה את רכושם של אישים וחברות רבים בעיקר יהודים. המשטרה גם עצרה מספר יהודים. בין יוני ונובמבר 1948 התרחשו מספר מהומות נגד יהודים עם כמה יהודים שנפצעו ונהרגו. ב-1949 מספר רב של עצורים שוחררו, הרכוש שלהם הוחזר להם והותר להם לעזוב את מצרים. יהודים אחדים הואשמו בציונות למרות שהיא הייתה חוקית. כאשר הוואפד עלה לשלטון בתחילת 1950, שאר העצורים (מלבד הקומוניסטים) שוחררו. במהלך התוקפנות התלת-צדדית נגד מצרים ב-1956 כל מלבד 2.000 מיהודי מצרים גורשו או "עודדו" לעזוב.
הטעות המאוחרת ביותר של הערבים בהקשר הזה הייתה כאשר "ארגון המדוכאים עלי אדמות" המוסלמי עינה ואחרי זה הרג מספר יהודים לבנוניים עניים, 53 ב-1989.


עקירת יהודי האסלאם

כאשר ישראל ראתה שגם לא התמרונים בבירות המערב, וגם לא ההטרדות נגד היהודים הצליחו בעקירת קהילות יהודיות אלו היא התחילה להשתמש בשיטות אחרות: (נגד יהודים) טרור, שוחד, הברחה, רמאות והולכת שולל.
1. טרור ישראלי: יצחק מנחם, אחד מהסוכנים הישראלים בחוץ לארץ , כתב " הגירה מרחיקת לכת תתרחש רק בעקבות קשיים קיצוניים. זו האמת המרה, לא ערבה לחיך ככל שתהייה. עלינו ללמוד על האפשרויות ליצירת קשיים אלה בעצמנו. עלינו לתת את התנופה ולהיות המדרבנים בפזורה היהודית השונה... שכן היהודים זקוקים לדחיפה בלתי רצונית כדי לעזוב את מקום מושבם. עלינו לתת להם הלם ולעורר אותם מעצלותם כפי שהמשורר (חיים נחמן ביאליק) כתב:
הוא (העם היהודי) לא ייקץ אם לא יעירנו השוט.
הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד." 54
יושב ראש הוועד הפועל של ארגון הציונות, ברל לוקר, אמר באחת מאסיפות הועדה על יהודי תימן "אפילו היהודים שאינם רוצים להגר יהיו חייבים."50 יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ציין, שבנוגע ליהודי תימן, סוכני הציונות העסיקו ערבים "להגביר את מהירות" עזיבתם של שארית יהודי תימן, אולם הוא לא הבהיר בדיוק כיצד זה התרחש. יהודי תימן סיפרו בהקשר הזה שערבים שכירים נהגו לתקוף אותם ואז להכות בם וגם להטריד אותם בעבודתם היומיומית. יתרה מזאת, שליח הסוכנות היהודית בעאדן, שלמה שמידט, דרש להרשות לו לעתור לממשלת תימן להוציא הכרזה לגירוש שארית היהודים מתימן.56
כאשר ממשלת עיראק הודיעה במרץ 1950 שהיהודים חופשיים להגר נענו להצעה רק 4,000 מתוך 130,000 סך הכול. סוכנים ישראליים התחילו להפעיל טרור כדי לעורר היסטריה בקרב היהודים. ב-8 באפריל 1950 התפוצצה פצצה בבית הקפה דאר אל-ביידע שהיה מלא יהודים, ארבעה נפצעו – אקרם עזרא, מורד כדורי, שאול ואליאס יוסף. המשטרה עצרה שלושה חשודים, אולם היהודים חששו שהמוסלמים ינסו להרוג אותם כפי שקרה במהומות של 1941 ואז הם החלו להגיש בקשות להגירה. כאשר גאות המהגרים דעכה פצצה נוספת התפוצצה ב-14 בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, ארבעה נהרגו, כולל ילד ועשרים נפצעו. ב-14 במרץ 1951 פצצה נוספת התפוצצה במרכז התרבותי האמריקאי בבגדאד שם נפצעו כמה אינטלקטואלים יהודים שהשתמשו בספרייה. ב-10 במאי 1951 התפוצצו פצצות בחברת הרכב היהודית, בית לוי. ב-5 ביוני התפוצצה פצצה בחברה המסחרית היהודית סטנלי שאשא. בעקבות טרור זה, כל, מלבד 5,000 היהודים הגישו בקשות להגירה. הממשלה החליטה לעקל את רכושם ועצרה מספר ציונים שהיו מעורבים בפעולות טרור אלה. שניים הוצאו להורג. אבל ישראל הצליחה בהעברת כל הקהילה הזאת ובקשירתה אל גלגל ההתנחלות הציוני מאחר שהכריחו אותם ללכת לישראל ולישראל בלבד. ממשלת בריטניה הורתה לשגרירות שלה בבגדאד לא להעניק שום אשרות כניסה לבריטניה.57 ב-1951, בעת שהמרגלים הישראלים הפעילו את פצצותיהם בבגדאד, הופצו עלונים הקוראים ליהודים לשלוח את ילדיהם לישראל.58
2. שוחד: בנוסף לטרור, סוכנים ישראלים השתמשו במתן שוחד כדי "לרכוש" יהודים ממדינות שונות. הם שילמו 50$ על כל יהודי בולגרי, 100 דולר על כל נער ו-300$ על כל עצור ציוני בבולגריה. שליח הציונות, אפרים שילה, מסר מקדמה שלשה מיליון דולרים לרשויות בולגריה, שלאחריה יבאו תשלומים נוספים על ידי שליחים אחרים. הם הצליחו לשכנע את המדינות הסוציאליסטיות שההגירה לתוך פלסטינה ורכישות נשק ייסעו למאבק נגד האימפריאליזם הבריטי, הואיל וישראל הייתה במצב של לחימה נגד מדינות ערביות פרו-בריטיות.59 מפקד המשטרה הכללי של לבנון הסכים לקחת 25-30 לירות לבנוניות על כל יהודי בתנאי ש-150-200 יהודים יוברחו כל שבוע.60 שלמה זלמן שרגאי אמר ששרים ממרוקו קיבלו תשלומים דרך חשבונות בנקים שוויצרים. בהתאם לדו"ח בעיתון הגרדיאן מה-29 בדצמבר 1988, "500.000$ למשטרת מרוקו ופקידי ביטחון רשמיים, שנאותו להעלים עין מהרשת הישראלית... הסיוע של המשטר הפשיסטי במדריד הותיר לסוכני המוסד להבריח 76,000 מיהודי מרוקו לתוך המובלעות של ספרד סאוטה ומלילה ולאחר מכן ליבשת ספרד וצרפת בדרכם לישראל." הרשויות של תימן דרשו את התשלומים במזומן. ההגירה מעיראק הייתה לתועלתו של ראש הממשלה טאופיק אל-סווידי, שהיה גם כן מנהל חברת הנסיעות של עיראק. השוחד ששולם לשליטי תימן כלל רכושם של יהודי תימן, וכמו כן "דמי חסות", הורדת מס, מס גולגולת, השוחד הרגיל ומתנות שונות.61
מתן שוחד שולם, ולא רק לאימאם, אלא גם לשליטים המקומיים. יוסף צדוק אמר "כשנפרדנו, הצעתי לסולטאן אל-עוואדהלי מתנות של שמיכות ושטיחים שעשו עליו רושם רב!"62 בדרך זו שליטים ערביים מסוימים מכרו את הספרדים ואת הפלסטינים באותו זמן.
3. הברחה: הממסד הציוני הקים ארגון מיוחד בשם מוסד לעלייה או "הקרן לקליטה והברחת יהודים לתוך ישראל". הציונים הבריחו יהודים ממרוקו לאלג'יריה, מלוב למלטה, מתימן לעאדן, מעיראק לאיראן של השח, מהונגריה לאוסטרליה, ומן המגזר הסובייטי בווינה לאמריקה ומשם לישראל. במרץ 1949, באמצעים של הסכם חשאי בין ישראל ובין המפקד הכללי של משטרת לבנון, פעולות הברחה נרחבות התבצעו בסוריה ובלבנון - דרך בירות ולאחר מכן ברכב לאזורי הגבול ההרריים, ולאחר מכן ברגל לקיבוץ גלעדי. בהתאם למודיעים, פעולות ההברחה מסוריה ומלבנון כבר החלו בתחילת מלחמת העולם השנייה. לסוכנים בכל מדינה היה שם צופן, כמו מקסי למצרים, ברמן לעיראק, גולדמן לאיראן וברוך לבולגריה. היו להם מערכות אלחוטיים ולעיתים קיבלו את הוראותיהם מן השירים העבריים בתוכנית שירים כבקשתך של רדיו ישראל. שליחי הציונות שילמו למפקחי מכס, משטרת גבולות, המשטרה החשאית, קצינים, לשגרירים של מדינות זרות ואפילו לשרים. היו להם פגישות עם נורי סאעיד, השח של איראן ורקוצי, המנהיג היהודי הקומוניסטי בהונגריה. ב-1949 ג'ק גרשוני, נציג הסוכנות היהודית הגיע להסכם עם המושל הצרפתי ברבאט על יציאתם השקטה והמסודרת של יהודי מרקש למרסיי.63 עיראקים שנמלטו דרך סוריה ולבנון אמרו לי " הציונים סמכו על הסורים והלבנונים שהתפרנסו מהברחות".64 אבל היו אלה הפליטים היהודים שהיו צריכים להשיג את הכסף כדי לשלם להם.
4. רמאות והולכת שולל: שיטות התעמולה הציונית כללו רמאות, הולכת שולל, הפחדה והקנטה. היהודים הוזהרו מפני סכנת ההשמדה ההמונית והובטח להם חיי מותרות ואושר בישראל. כל המכתבים שבהם תארו את הקשיים במחנות המעבר בתוך ישראל נבלמו. המוסד לעלייה הוציא מיליונים שלא סופר עליהם ומפקח בסוכנות היהודית ציין שקודם להקמת המדינה שום רשומים מדויקים לא התנהלו, ואפילו לאחר הקמת המדינה "מוסד" זה נמנע מפיקוח הולם על הפנקסים שלו. ב-1948 הוא הקים חברה להובלה ימית להעברת המהגרים, ועם ארבעים הדולר ששולמו עבור כל אחד על ידי הוועד היהודי האמריקאי המאוחד לסיוע, המוסד לעלייה צבר מיליונים. מבין אלה שהפיקו תועלת מהכספים האלה שנגנבו היו המפלגות הציונות בתוך ישראל. מפקח הסוכנות היהודית האשים את המוסד הזה בניצול המהגרים ובעשיית רווחים מופרזים מצפיפות היתר והתנאים הבלתי אנושיים על סיפון האוניות. המוסד הכפיל את מספר המהגרים בכל הובלה באנייה במטרה להכפיל את הרווחים שלו.65 לפני שהתימנים עלו למטוסים, כל חפצי הערך שלהם, כולל ספרי תנ"ך עבריים עתיקים, חפצי אומנות של תשמישי קדושה, תכשיטים, רקמות, חפצי זהב וכסף, ספרים וכתבי יד ישנים נלקחו על ידי המוסד והובטח למהגרים שחפצים אלה יישלחו באונייה, אולם חלק גדול מהם נגנב בדרך, וחלק אחר הגיע לחנויות של תכשיטים זולים לתיירים.66 בסדרה של חקירות שעשתה ישראל נחשפו מקרים רבים כאלה.67 יותר מאוחר מאות מתינוקיהם של המהגרים נגנבו ונמכרו בשוק השחור. הציונים יותר מאוחר גנבו ספרים עתיקים וחפצי אומנות היסטוריים מיהודי אתיופיה, הפלשמורה.68
כאשר הגיעו המהגרים לישראל, חילקו אותם בקרב המפלגות הציוניות אשכנזיות אף על פי שלא היה להם ידע או הבנה של התיאוריות וגילוי הדעת שלהם. לאחר מכן המפלגות חתכו עסקאות כדי לגרום למהגרים להצביע עבורם ולשדל את רבניהם ונכבדיהם. באחד התיקים של המפלגה הדתית אשכנזית, המזרחי, ישנו פתק שנשלח על ידי י. ויינשטיין לשלמה שמידט, שבו הוא כתב את הדברים הבאים: " אנא תן לרב בדיחי סכום קטן לדמי כיס כל חודש."69 במרקש, לדוגמא, מפלגה זו הכריחה את המהגרים לשלם סכום השווה ל-20,000 פרנקים עבור היתר יציאה, 50,000 פרנקים עבור דרכון עם היתר יציאה, ו-100,000 פרנקים להגר ישירות לפלסטינה בלי להצטרך לעבור במחנה מעבר במרסאי.70 צבי חרמון ממשרד הקליטה של מועצת הפועל של הציונות אמר ב-21 במרץ 1949 "מוסד העלייה שולח לישראל אלמנטים נחותים." ב-6 באוקטובר 1949 הוא אמר שאין תנועה משיחית בטוניס ואז הם אירגנו אחת. יוסף צדוק חילק מכתבים בקרב נכבדי יהודי תימן המכריזים על יום הדין ומזרזים אותם ללכת לעאדן.71
בעקבות יחסים ידידותיים בין ישראל, איראן של השח ואמריקה, 50,000 יהודי איראן הועברו בשנות ה-1950. בין 1960 ו-1977 ישראל העבירה 70.000. אולם המהגרים החדשים סרבו להיות כוח עבודה זול כמו האיראנים שבאו קודם לכן, ורבים מהם הלכו למערב. זמן קצר לפני המהפכה האסלאמית, סוכנים חשאיים הפיצו עלונים, שבהם הם חתמו "מהפכנים מוסלמים", המאיימים על יהודי איראן במוות אם הם יישארו באיראן. זה גרם ל-30,000 עד 50,000 מיהודי איראן להגר. הארץ ב-4 לאפריל 1980 העריך שמספר זה היה 30,000, שמתוכם רק 6,000 נשארו בישראל. מוסף הארץ מה-9 באפריל 1982 העריך שהמספר הגיע ל-50,000 לשנת 1979 שמהם רק 15,000 נשארו בישראל ומחכים לחזור לאיראן או ללכת למערב. 35,000 האחרים חזרו לאיראן או הלכו לאירופה ואמריקה. מרביתם סרבו להישאר בישראל משתי סיבות: תחילה, מאמצי אש"ף בטהרן לעודד את יהודי איראן לחזור הביתה, שיצרו אווירה מועדפת לחזרתם; שנית, המצב הקטסטרופאלי של אותם יהודי איראן אשר היגרו בשנות החמישים. העולים החדשים לא יכלו להאמין לעוני וההשפלה שראו עיניהם בחגורה השחורה ובעיירות הפיתוח שם חיו יהודי איראן עם קרוביהם הספרדיים. יהודי טורקיה היו מזועזעים באותו אופן כאשר הם ראו כיצד קרוביהם חיים ומיד חזרו לטורקיה. יתר על כן, מהגרים לטווח-קצר איראנים אלה, שגרו בבתי מלון, התלוננו על האופן שבו הרשויות בישראל והחברה הישראלית התייחסו אליהם בקשר לעבודה ודיור. היהודים האשכנזים קראו להם "חומייניסטים", "פרימיטיבים", "פרסים" ו"לבנטינים". קבוצה זו של איראנים הייתה מורכבת בעיקר מסוחרים, אנשי מקצוע ואינטלקטואלים אמידים. 500 מהם בקירוב נכנסו לאוניברסיטאות ישראליות. בעקבות דיונים בין נציגי אש"ף והרשויות האיראניות בטהרן, קרובים מבין 50,000 היהודים שנשארו באיראן החלו להתקשר ולייעץ להם לחזור לאיראן שם הם יתקבלו בחמימות. כתוצאה מכך, מספר גדול כן חזר לאיראן, ומרבית האחרים בחרו ללכת למערב מסיבות כלכליות.72
בשנות השבעים ישראל הצליחה להוליך שולל ספרדים בקווקז שבדרום ברית המועצות להגר באלפיהם. ישראל אחרי כן אכלסה אותם בעיירות הפיתוח עם ספרדים אחרים שם הם סבלו מדעות קדומות גזעניות בתעסוקה ובדיור והיו מטרה ללעג במסע שניהלה העיתונות אשר כינתה אותם "עבריינים שיכורים". גדעון אילון כתב בהארץ ב-15 בפברואר 1980 שחמישים משפחות גרוזיניות מתוך סך הכל של 33,000 עזבו את ישראל, ושבן ציון יקובשבילי, אחד ממנהיגיהם, טען "לעולם לא נחזור לישראל!" ראוי לציין ש-20 מן המהגרים האלה היו בעלי מקצוע בברית המועצות ו-70 אחוז היו עובדים מיומנים. ברגע שהם היו בישראל הם כבר לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב למערב. כשברית המועצות סירבה לתת להם לחזור למולדתם, יהודים גרוזינים שהגיעו לווינה ערכו הפגנות קולניות. חנה קלדרון, כתבת של הארץ, כתבה ב-17 באוקטובר 1986 שיהודי קווקז ניהלו חיים מסורתיים. בישראל הושיבו אותם בפרדס חנה, אור יהודה ואור עקיבא שם עזבו אותם לנפשם. האווירה הייתה עוינת כלפיהם, וגורמים שונים כמו שכר נמוך ודיור עלוב, הפכו את הנוער הגרוזיני בתקופה קצרה מאוד לגנבים ושודדים. בדרך כלל הם היו חשופים ללעג כמו "גרוזיני מלוכלך" או "קווקזי גונב", לכן הם העדיפו לא להיטמע. הם התחילו לראות תוכניות טלביזיה סובייטיות במקום ישראליות והצעירים העדיפו את החינוך שהם קיבלו בבית על פני החינוך בבתי הספר הישראליים. "זה תוהו ובוהו פה. שם לכל אחד היה בית. כל אחד היה כמו ראש עיר כאן."

מחנות מעבר בחוץ לארץ

הממסד הציוני הבין שיהודי האסלאם לא יסכימו לקבל את הסטאטוס הנמוך שנקבע להם בחברה הישראלית. לכן, צריך היה להשפיל אותם ולהרוס את זהותם וכבודם ולגרום להם להיות כל כך נואשים לעבודה עד שהם יהיו אסירי תודה לממסד על שהוא נותן להם עבודות שוליים. "מעבדות" מעבר הוקמו עבורם והספרדים היו נכנסים בהם סוחרים או אנשי מקצוע או בעלי מלאכה והיו יוצאים כמה שנים לאחר מכן פועלים זולים ניידים ביותר עבור שוק העבודה הקפיטליסטי וה"סוציאליסטי".
המעבדות היו מחנות העולים מחוץ ובתוך ישראל, ואחר כך המעברות, הסוגים הקשים יותר של מחנות מעבר בישראל. לאחר שהמהגרים עוצבו מחדש הושיבו אותם "בעיירות פיתוח", "קואופרטיבים" וב"החגורה השחורה". כך היה בדרך כלל האופן שבו נקלטו המהגרים הספרדים, אך במקרה של יהודי עיראק, לדוגמא, הם נשלחו היישר למעברות. היסטוריונים ציונים ותומכיהם משקרים בצורה בוטה בכך שהם טוענים שהאשכנזים סבלו את אותם קשיים. רק מספר קטן מהם נכנסו למחנות האלה והוענקו להם פריבילגיות רבות. יתרה מזאת, שהותם במחנות הייתה קצרה מאוד לאמתו של דבר, ולאחר מכן הושיבו אתם בערים הגדולות או ביישובים אשכנזים שם נתנו להם עבודות ההולמים את כישוריהם ובאותה מידה מגורים נוחים. הם נקלטו במהירות לתוך החברה המתנחלת הציונית אשכנזית. הממסד, לעומת זאת, המשיך לפנות אל הספרדים ואפילו לילדיהם ונכדיהם כאל "עולים" או על ידי הלשונות הנקיים "אוכלוסייה במצוקה" "שוכני עיירות הפיתוח" "תושבי השכונות" (קרי משכנות העוני) או "ישראל השנייה". לילדים שלהם פנו כ"טעונים טיפוח", כלומר "תיקון" או "נחשל". למעשה, במשך שנים רבות תואר השם "נחשל" היה נהוג להיות מחובר לעמים מן העולם השלישי בתקשורת הישראלית. הממסד הציוני לפיכך חילק את היהודים לשתי סיעות עוינות והפער ביניהם התרחב והעמיק מדור אחד לשני.
המכנה המשותף בכל המחנות האלה הם תנאי המחייה הגסים ביותר אשר קיפחו את הדיירים מן הזכויות הפשוטות ביותר ומכבוד. את מחנות המעבר אשר הוקמו בחוץ לארץ עבור הצפון אפריקאים והתימנים ניתן לסכם כך: בפברואר 1949 הסוכנות היהודית שלחה את איריס לוויס למחנה המעבר באלג'יריה. לאחר שהיא חזרה היא כתבה בדו"ח שלה "אנשים חיים כמו בהמות בתנאי צפיפות יתר ברחוב צר מאחורי בית הספר אליאנס... הם מתקיימים ללא מזון, מתים ממחלות... מתרבים ומתים, גברים ונשים, צעירים וקשישים. יותר מ-50 חיו בחדר אחד ששטחו נמדד בין ארבעה וחמישה מטרים מרובעים."73 הדה גרוסמן , מדריכת נוער ציוני, כתבה "כל הילדים באו ממשפחות גדולות, וההגירה גרמה לפירוק הקשרים המשפחתיים. רגישות וחמלה למשפחותיהם נוסף על הייסורים לגורלם הדאיגו את הילדים האלה ללא הרף, ובהתחלה גרמו להיסטריה, בכי ויללות במשך כל הלילה. הנוער מן העיר ג'באס היו בדרך כלל רגועים יותר ומאופקים יותר. למרות שהיחסים בין ילדים בני אותו המין הם בדרך כלל פיסיים, היו גם מקרים שיחסים אלה היו חריגים. באופן טבעי בעיה זו תגרום לסיבוכים. לדוגמא, בקבוצה הנדונה לא הייתה אפילו בת אחת."74 מוסד העלייה העדיף להעביר בנים לישראל כדי שהם יוכלו ללכת ישר לצבא. ארציאלי, שליח הסוכנות היהודית בלוב, מתאר את יהודי מרוקו כאילו שהוא היה סוחר סוסים. "גופם צנום והופעתם נאה, אך יש לי קושי להבדיל אותם מהטיפוס הערבי הניכר."75 אחד הרופאים במחנה המעבר במרסאי כתב למשרד הקליטה בישראל "המהגרים מצפון אפריקה הגיעו למרסאי במצב של התקפחות...אין להם כמעט בגדים ולא היה להם דבר לאכול במשך שלושת ימי המסע באנייה. התנאים באנייה מחרידים. הם ישנים על הרצפה חשופים ללא כיסוי שיגן עליהם מפני תנאי מזג האוויר. ב-23 בספטמבר 1948 ילד נפטר על סיפון האנייה והרשויות הצרפתיות קבעו שהוא מת מקור ומרעב. אני דורש ליצור קשר עם הרשויות המתאימות כדי לתקן מצב זה... ישנו מחסור גדול בשמיכות בשני המחנות במרסאי. המהגרים ישנים על מיטות צבאיות ללא פיסת כיסוי בבקתות עם גגות מעץ. כתוצאה מהתנאים הנוראים והתדרדרות התזונה הבסיסית לאחרונה, שניים עשר ילדים מתו... ישנו גם מחסור בסבון וביגוד... אינני מצליח להבין מדוע מחלקים ביגוד לכל העולים האירופיים, ואילו דבר לא מגיע אל הצפון אפריקאיים?"76 באחת מישיבות מועצת הפועל של הסוכנות היהודית, ד"ר ישראל גולדשטיין התריע על ההפליה במחנות נגד יהודי צפון אפריקה.77 ב-31 ביולי 1049, בישיבת מועצת הפועל הציונית, אליהו דובקין הודה שקיימת שם "תופעה של חוסר רצון לנסוע". אלי פלג אמר בדו"ח שלו מה-24 ביולי 1949 "היה צורך לקחת את האנשים האלה בכוח כדי שיעלו לאנייה."78 הממסד הציוני הרס את אחדותם של המשפחות ממרוקו בכך שהם בחרו את החזקים והצעירים לקחת לישראל והותירו את הקשישים והחולים למות באיטיות במחנות המעבר בצרפת. הציונים השתמשו באותן שיטות לגבי הפלשמורה, יהודי אתיופיה, ב-1974 וב-1975. וזה קרה גם במרוקו לפני שהם בכלל עזבו לצרפת. שליחי הציונות הפעילו לחץ על יהודי מרוקו מהכפרים. הם הכריחו אותם לנטוש את בתיהם ואת עבודתם וללכת לקזבלנקה, שם התעלמו מהם. זמן רב הם חיכו שם, סובלים מרעב וממחלות בשעה ששליחי הציונות היו עסוקים בניפוי "החסונים" להגירה.
באחד התיקים של משרד הקליטה ישנו מסמך ללא תאריך, שנכתב על ידי רופא שעבד בערך שנה וחצי במחנה מעבר עבור מרוקאים במרסאי. "המהגרים מצפון אפריקה," הוא כתב "יספקו לישראל כוח עבודה לא מיומן זול במקום הפועלים הערבים שהיו עושים את סוג העבודה הזאת לפני מלחמת העצמאות . רמת החיים של הצפון אפריקאים אינה גבוהה יותר מזו של הערבים, ויהיה להם הרבה יותר טוב בישראל מאשר אי פעם אפילו אם הם לא ישיגו רמת חיים של אירופיים אשר האשכנזים נהנים ממנה. לעולים מצפון אפריקה לא יהיו כל קשיים להסתגל למצב הזה..."79
באוקטובר 1948 ברל לוקר אמר לפוליטיקאי היהודי האמריקאי האמיד הנרי מורגנטאו "דעתנו היא שהספרדים והתימנים יצטרכו למלא תפקיד גדול בבניית המדינה."80
במשך אותה תקופה מהגרים רבים מארצות האסלאם, בעיקר בעלי הכישורים האקדמיים הגבוהים יותר נדחקו לשוליים מבחינה חברתית או נאלצו להגר לצרפת, אמריקה ובריטניה. סלים רובן, לדוגמא, גר במחנה כפר אנה על יד תל-אביב. הוא עבד בדרגים העליונים של מנהלת הרכבת העיראקית, והיה מנהל התחנה הראשית בבגדאד, קירקוק, מוסול וחנקין. כשהוא בא לישראל הרשויות סירבו להעסיק אותו במקצועו והוא נותר מובטל, מקלל את ישראל מתוך העוני שבו. ב-1962 מנהיג מרוקאי העיר על תופעה של "ישנם יותר פרופסורים מרוקאים בסורבון מאשר סטודנטים מרוקאים באוניברסיטת ירושלים." למרות עובדות אלה, ההיסטוריון הפרוגרסיבי, תום שגב, טוען שהספרדים "נדחקו לשוליים בגלל שהם לא הביאו איתם את הכישורים הנחוצים כדי להיות מסוגלים להתחרות באופן חופשי על מעמד בחברה הישראלית... או בגלל שהם אינם יכולים לדבר עברית היטב." (חשוב לציין שהמהגרים האשכנזים לא ידעו עברית. אם זו הייתה עמדתו של היסטוריון מתקדם, אנו יכולים לדמיין כיצד היא נראתה בעיני ריאקציונר – ראה פרק שמיני.)
למרות ההסכם החשאי בין הציונים לאימאם של תימן, מבצע הטרנספר לא היה גלוי, מתוך חשש מדעת הקהל הערבית, והוחלט לשלוח את היהודים קודם לעאדן. שם הם נאלצו להאריך ימים בשממה חולית בשם "מחנה הגאולה" עד שהמטוסים היו מוכנים לקחת אותם לישראל. ד"ר יוסף מאיר תיאר את בואם של התימנים למחנה הזה כך: "חמש עשרה משאיות הגיעו, נושאות 313 גופות עירומים או עירומים למחצה. אם בגלל חום הקיץ, או כך נהוג אצלם, או עקב מחסור בבגדים, הם ישבו צפופים יחד, מטונפים, גופותיהם מלאים חבורות, פניהם נעוצי מבט וחרישים. אפילו לאחר שקידמנו את פניהם היה קשה לדבר איתם. אולי בגלל ביישנות; נאמר שהם הלכו ברגל במשך חמשת עשר הימים האחרונים, או שזה יכול להיות בגלל חוסר עניין, או מצוקה, או פחד ממה שעומד להתחולל איתם. אחדים מהם שאלו אותנו "אתם אנגלים?" למרות שדיברנו עברית וניסינו לקבוע הבנה איתם. הם התחילו לצאת מהמשאיות, אחד, אחד, לאט לאט ובשקט. בקושי היה שם קול של תינוק בוכה. התמונה היא של עדר כבשים המובל מן השדה לעת ערב, ראש אחד בעקבות זנבו של האחר, עד שהם הגיעו לשדה המוצל שם כולם יכלו להצטופף יחד. בלילה הראשון הם מקבלים לחם, מים ותמרים. לילה ראשון זה הוא מפגש היסטורי בין קבוצה עברית עתיקה וקבוצות יהודים מאירופה ומהמזרח התיכון. פניהם לא הראו כל רמז של אושר, רגש או כל רושם שהם מודעים לגאולה ולתום המצוקות שלהם. אומר זאת בגלוי, יש להם מאפיינים חייתיים לגמרי למרות שאנו יודעים שיש להם רמה גבוהה מאוד של אינטליגנציה ויכולת אינטלקטואלית..."82
המחנה הזה הוקם עבור קליטת חמש מאות תימנים, אבל הסכום הכולל שם הגיע לשניים עשרה אלף. לא היו שם אוהלים – הם פשוט שכבו לישון על החול בלילה. הם עשו את צרכיהם בחול בתוך היקפיו של המחנה או בקרבת מקום. מעת לעת סופות חול היו מנשבות על המחנה, או גשמי זלעפות שהיו כמעט מטביעים את הפליטים והיו נושאים איתם את חפציהם.83 ד"ר מאיר הוסיף " אף אחד לא ידע כמה חולים היו במחנה, או היכן הם היו. אחדים מהם הצליחו להגיע למרפאה לקבל תחבושות או זריקת פניצילין, אחרים היו נושמים את הפעם האחרונה במקום כלשהו בו שכבו, בעיקר הקשישים ונשים." הנשים היו יולדות על החול, והאחות הייתה מגיעה אליהם רק בזמן שצריך לנתק את חבל הטבור. כשהנשים היו באות למרפאה, הן היו מתמוטטות על הרצפה עם ילדיהם לצידם ולא הראו אף סימן של שמחה או התרגשות. המתים נקברו בחול ללא ליווי של קולות בכי (בהתאם לד"ח של ד"ר מאיר). כשהתימנים הגיעו למחנה לקחו מהם את כל הבגדים שלהם ושרפו אותם ונתנו להם בגדים אירופיים במקום – שלב ראשון בהריסת הזהות שלהם. הנשים חשו עירומות כשהן לבשו את השמלות החדישות, מפני שהן נוהגות ללבוש מכנסי שק עד לקרסוליהן מתחת לשמלות שלהן. על התימנים נכפו שמות עבריים חדשים לקחת את מקום שמם הערבי מוסלמי המסורתי. בתיקים של הסוכנות היהודית ישנן תלונות רבות אודות המכות, הלעג והברוטאליות שאליהם חשפו פקידי הסוכנות את התימנים.
בישראל היה דיון אודות הטרנספר של התימנים. יצחק גרינבאום, שר הפנים שאל "מדוע אנחנו מנסים לגרום לקהילה בתימן להיעלם ולהביא לכאן אנשים שגורמים לנו יותר נזק מתועלת? כאשר אנחנו מעבירים 70 אחוז מהחולים אנחנו פוגעים בעצמנו ובהם גם יחד..." יצחק רפאל, ראש מחלקת הקליטה, ניסה להרגיע את עמיתיו במועצת הפועל של הסוכנות בכך שאמר ב-5 ביוני 1949 "אין חולים רבים בקרב התימנים," לרמוז שהחולים ימותו בדרך. אחרי כן הוא הוסיף "אין צורך לחשוש מהחולים הכרוניים, מכיוון שעליהם ללכת ברגל במשך שבועיים]כדי להגיע למחנה] . החולים המסוכנים בכלל לא מתחילים את המסע." ב-28 בספטמבר 1949 בן-גוריון כתב ביומן שלו "הילדים נופלים כמו זבובים. עלינו להצילם. האמת היא שקצב התמותה גבוה גם כאן, אבל יש לנו גם תרופות יעילות יותר." כמה שבועות לאחר מכן הוא כתב "אם כתוב שהם צריכים למות, אז יותר טוב עבורם למות כאן."84
עושה רושם שהתנאים הקשים שהתימנים היו צריכים לחוות כדי להגיע לעאדן, ובאותה מידה המצב הבריאותי והתזונתי ב"מחנה הגאולה" שירתו רק כדי להיפטר מהחלש, החולה והקשיש. בדרך זו רק הבריאים והחזקים היו צריכים להיקלט בישראל, זאת אומרת אלה שיוכלו לשרת את הכלכלה הישראלית או בכוחות הצבא. אדם יכול להציב כאן את השאלה אשר להכיצד בריטניה הגדולה יכלה לאפשר לפעולות בלתי אנושיות כאלה להתבצע בעאדן. בין 1948-1975, ישראל הביאה יותר מ-719,000 אשכנזים מאירופה, אבל היא לא התייחסה אליהם באותה צורה. בוודאי הבדל כזה ביחס מהווה האשמה כבדה של אפליה גזענית בה נוהגת ישראל.


הערות
1. גלימה ערבית ארוכה.
2. לנדאו.
3. בת יאור Les Temps Modernes, 85.
4. שכטמן, 1961, 190.
5. ראה גם איסקנדרני, חמסין, מס. 5, 30-34; שיבלק.
6. א. שוראקי, 1968, ושכטמן, 1961.
7. שיבלק, 28 עלם אל-יהוד פי איל עיראק, ירושלים, 1983, מאת מ. באסרי.
8. (CO-730/2/34955).
9. עבד אל מוחסין, 1983, 253-340.
10. ראה שם.
11. שיבלק, 42-43.
12. ניסים רג'ואן, 207-209.
13. קימחי, 1976, 60-62 וכהן, 1969, 109-112.
14. כהן, 1969, 259.
15. ראה שם.
16.וולפסון, 146-147.
17. ראה שם, 143.
18. ראה שם, 144.
19. ראה שם 148-149.
20. ראה מהדורה של אל-יאקזה, 12, 13, 16 ו-17 בפברואר ו-7 ו-28 במרץ 1948.
21. 1969, 178.
22. 2 בנובמבר 1949. מוושינגטון אל שר החוץ של בריטניה. מברק מספר 5182, משרד החוץ 371/75187.
23. ברגר, 1955, 30.
24. על יהודי עיראק, ראה את עבודתו רבת הערך שנכתבה באנגלית מאת הפלסטיני עבאס שיבלק.
25. כהן, חיים י., 1969, 38-47.
26. לנדסהוט, 1950.
27. סמוחה, 281.
28. הקונגרס הציוני העשרים ושלושה, 178.
29. י.נ. שי, שבט ועם, 1954.
30. ראה שם.
31. שבט ועם, 1958.
32. בטטו, 1978, 311.
33. אני עדיין זוכר את האספסוף שנהגו לאיים עלינו " חכו עוד קצת, והיטלר יגמור גם עליכם!"
34. ארגון שחרור פלסטין היה הארגון הערבי/אסלאמי הראשון לתקן את העיוות הזה, כשהוא דרש שארצות ערב והאסלאם ייקחו בחזרה את הספרדים מישראל. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, אש"ף הצליח בעצירת יהודים לעזוב את איראן לישראל, ודיונים בטהראן הובילו לכך שיהודים רבים התעודדו לעזוב את ישראל ולחזור לאיראן.
35. הכרוניקל היהודי מה-29 באוקטובר, 1949.
36. FO 371/75152 E9114/ 1105/ 93.
37. ירושלים – משרד החוץ הבריטי 24/3/51, FO 371/91690, EQ 1571/45 .
38. ירושלים – אל משרד החוץ הבריטי ב-14 בפברואר, 1949 –FO 371/75182/024566 .
39. שגב, עמ' 110 של התרגום בערבית.
40. ראה שם, 176.
41. ראה מכתב מקובוביצקי לקונגרס היהודי מתאריך 24 באפריל, 1949, בתיקים של משרד הקליטה, ארכיון צבא ישראל 14/49.
42. ראה שם. ראה מכתב מטוביה למשרד מתאריך 14 במאי, 1949.
43. הארץ, 29 במאי 1987.
44. Pro/FO E 4209/1/93.
45. Pro/FO E 4154/1/93.
46. קול העולם הערבי, ינואר, 1983.
47. ראה, FO 371 23202 סודי, מס' 251, הקונסוליה הבריטית, דמשק למשרד החוץ, לונדון 14.4.1939 ו-FO 624/24/448, תעמולה נאצית בעיראק, ללא תאריך, ו-FO37/2302, מס' 150, השגרירות הבריטית למשרד החוץ 11.4.39 .
48. ראה ספרו של ניסים רג'ואן.
49. שוראקי, 181 ו-182, ואנציקלופדיה ג'ודייקה, כרך 12, 344.
50. וועדת החקירות הממלכתית הבריטית, 22 בספטמבר, 1948. פורסם בהאקונומיסט ב-9 באוקטובר, 1948 והניו-יורק טיימס ב-6 בדצמבר, 1947.
51. וולפסון, 174-176.
52. מפלגת "מצרים הצעירה", ידועה גם כן בשם החולצות הירוקות.
53. ג'ולי פלינט הגרדיאן, 2 באוגוסט 1989.
54. בן מנחם, 179.
55. פרוטוקול הוועדה, 22 באפריל 1949.
56. רפאל ללוקר, 22 בינואר, 1951, ארכיון הציונות המרכזי.
57. ראה התכתבות משרד החוץ עם השגרירות שלו בבגדאד ב-29 בספטמבר, 1952 – FO 371/98767, Eq
1571/24.
58. ראה העיתון העולם הזה, 20 באפריל 1966 ו-1 ביוני 1966, כדורי, 1970, דפים 313-315 ומריאון וולפסון, נביאים בבל, 1980.
59. שגב, 109-110.
60. ארכיון המדינה, המשרד לענייני חוץ, 2451/11.
61. שגב, 115 ו-176.
62. צדוק למשרד הציונות בעאדן, 20 בדצמבר, 1949, ארכיון הציונות המרכזי, L27, תיק רביעי. ראה גם זיכרונות ומכתבים של צדוק.
63. רפאל למועצת הוועד של הציונות, 9 בספטמבר 1949. ארכיון הציונות המרכזי, קליטה – S41/256/11.
64. ראה ספרו של שלמה הילל, מבצע בבל, 1989.
65. פרוטוקול הפועל של הציונות, 21 במרץ 1949 ו-29 באפריל 1949.
66. הדו"ח של בן צבי, 18 בספטמבר, 1949 – הארכיון המרכזי להיסטוריה של העם היהודי: ארכיון של נחום לוין.
67. מנחם בן יוסף לאפרים הדר, 9 באוקטובר, 1949 – ארכיון הציונות המרכזי, המשרד ליהודי המזרח התיכון S/20/600, וגם S20/109 ו-S/20/547 II.
68. ראה הארץ, 11 בינואר 1985.
69. ארכיון הציונות המרכזי בעאדן, L27.
70. ארכיון הצבא הישראלי – A/5/ 14.
71. 31 בדצמבר, 1949, ארכיון הציונות המרכזי, 127.
72. ראה שם.
73. ארכיון הציונות המרכזי S20/5501.
74. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393 – מספור מקורי 2421/73, ללא תאריך.
75. 9 באוגוסט 1949, ארכיון הציונות המרכזי, S20/555.
76. ד"ר גולדמן לד"ר קורנבליט, 31 בדצמבר 1948, ארכיון הציונות המרכזי S/20550 I.
77. מועצת הפועל של הציונות, 18.7.49.
78. ארכיון הציונות המרכזי, S20/562.
79. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393, מספור מקורי 2421/73.
80. מועצת הפועל של הציונות, 24 באוקטובר 1948.
81. שגב, 180 ו-181, תרגום בערבית.
82. משרד הבריאות, ספטמבר 1949, ארכיון המדינה, המשרד לענייני חוץ, 2397/15 – ציטוט של שגב.
83. יוסף צדוק למנחם, 21 ביולי 1949, ארכיון הציונות המרכזי, S20/457 II.
84. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, 128, 21 בנובמבר 1949.


מכתב זה, הוא על דעת הכותב בלבד.