מחלוקת בציון פרק שמיני פרק תשיעי

פרק שמיני
התרצת האפליה


מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים). התחלקות זו משתרעת גם אל תחום התרבות, עם התרבות האשכנזית/המזרח אירופאית מצד אחד, והספרדית/המזרח תיכונית מצד שני.
האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל, ולא רק הפוליטיקאים מרחיבים את ההסברה שלהם על כך אלא גם הכתבים העיתונאים, הסוציולוגים ומרבית האשכנזים. אפילו אם הם נבדלים בטקטיקה, כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק, אפילו השמאל הלא-ציוני והאנטי-ציונים המושבעים.

השקפותיהם של המנהיגים הפוליטיים

הרצל, מייסד הציונות הפוליטית: "הציונות תהייה המאחז של התרבות האירופאית נגד הברבריות האוריינטלית."1 על בסיס נקודת ראות זו, התגבשו דעות נוקשות וננקטו צעדים אכזריים נגד הפלסטינים והערבים בכלל, ובאותה מידה נגד הספרדים, שראו בהם חלק מן "הברבריות המזרחית".
ז'בוטינסקי, הגורו של הרביזיוניזם הציוני ימני, הארגון וכנופיית שטרן, של מפלגת חירות וחזית הליכוד: "ליהודים, תודה לאל, אין שום דבר במשותף עם המזרח. אנו חייבים למגר כל עקבות של רוח מזרחית ביהודים של פלסטינה."2 במאמר שלו, "יהודי המזרח", שפורסם ב-1919, הוא התנגד לנשואי תערובת עם הספרדים וליצירת עם יהודי אחד, וגם אמר שהוא מתנגד לאינטגרציה מכיוון שהוא לא ידע מה זה יכול להוליד – "עם מבריק או גזע טיפש. יהודי אשכנז חייבים לשמר את מעמד הרוב שלהם בחברה יהודית בפלסטינה."3
דוד בן-גוריון, מפלגת העבודה (מפא"י), וההסתדרות, ראש הסוכנות היהודית וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של ישראל. הוא תיאר את הספרדים, בפגישה עם הפיקוד הגבוה של הצבא ב-1950 כ"עפר אנושי, ללא תרבות יהודית או אנושית. הם צריכים מסלול ארוך של חינוך ותרבות לפני שהם יתפסו את מקומם הראוי בחברה."4 הוא כתב: "יראת השמים נעלמה מהכתות המזרחיות והשפעתם על העם היהודי הייתה מזערית או לא קיימת. במשך המאה האחרונה, יהודי אירופה היו בקדמת החזית של העם איכותית וכמותית גם יחד." בן גוריון הוסיף שהוא התכוון ליהודי מזרח אירופה.5 ההיסטוריון תום שגב, העיר על דברי בן גוריון "נדמה שהמדינה אימצה את נקודת הראות האומרת ש"בית-המחסה ליהודים" בפלונסק (עיירה ענייה בפולין בה נולד בן גןריון) היה "ירא-שמים", ואילו ביתו של רופא יהודי, בוגר הסורבון, באלג'יריה הוא לא."6 בן-גוריון האמין שהמשמעות האמיתית של השואה הנאצית הייתה שהיטלר הרס את יסודות הכוח של מדינת ישראל לפני שהיא קמה. המדינה קמה לתוך הקיום אבל לא מצאה את האנשים שהיא חיכתה להם, ולכן הביאו לכאן את הספרדים. בן-גוריון השווה את האחרונים ל"שחורים שנלקחו לאמריקה כעבדי מטעים."7 ב-13 ביולי 1949 הוא אמר בוועדת החוקה הפרלמנטארית שיהודי מרוקו היו "חיות אדם", אבל הוא כן אישר שרוב הגנבים והכייסים היו אשכנזים!8 ב-1956 בן גוריון אמר שליהודי מרוקו "אין שום תרבות אבל הם מושפעים על יד הערבים. ואנחנו לא רוצים תרבות מרוקאית כאן." על יהודי איראן הוא אמר "אינני יכול לראות איזו תרומה יהודי איראן יכולים להביא לישראל."9 ב-1959, לאחר ההתקוממות הספרדית בוואדי אל-סאליב בחיפה, הוא תיאר את המרוקאים כ"קהילה פרימיטיבית", והאשים אותם שהם אוהדי "מפירי חוק, גנבים, סרסורים ורוצחים."10 על התימנים בן גוריון כתב במכתב לרמטכ"ל, יגאל ידין, "שאת האנשים האלה ניתן לקלוט ביתר קלות ברמה התרבותית והכלכלית מאשר קבוצות אחרות מפני שהתימנים אוהבים לעבוד ואינם להוטים אחרי החיים העירוניים, אולם", בן גוריון המשיך, "מצד שני, הוא מהווה בעיה גדולה יותר מאחר שהוא 2,000 שנה מרוחק מאיתנו וצריך ללמד אותו את המושגים הבסיסיים ביותר של התרבות. התימני מתייחס לאשתו ולילדיו כאדם פרימיטיבי. בריאותו חלשה וכוחו הגופני חלוש; אין לו ידע בעניינים היגייניים בסיסיים..."11 בן גוריון דרש שישראל "תתרבת" את התימנים כשהוא אמר בכנסת ש"המגמה של הממשלה היא לשרש במהגר התימני את המנהגים הישראלים בהיקף כזה שהוא ישכח מאין הוא בא..."12
זה נכון שהטכנולוגיה המערבית לא התפשטה במהירות בתימן, אך מצבם של היהודים שם היה יותר טוב ממצבם של האשכנזים שחיו בגטאות של מזרח אירופה – ראה את עבודותיו של מנדלי מוכר ספרים, במיוחד מסעות בנימין השלישי. היהודים בתימן היו צורפים, נפחים, נגרים וכיוצא בזה, בעוד שהאשכנזים התקיימו בגטאות כרוכלים או חנוונים ורבים מילאו תפקידים הקשורים לדת.
ב-1960 בן גוריון הצהיר ש"היהודים במדינות המזרח תיכוניות חיו בחברות מפגרות ומושחתות והם חסרי חינוך, עצמאות וכבוד עצמי. את הדור הישן אי אפשר לשנות באופן יסודי אבל חובה עלינו להשריש בדור החדש ערכים מוסריים ורוחניים נעלים – תכונות המאפיינות את החלוצים שבנו את המדינה. אם ניכשל בכך, חס וחלילה, אנחנו נעמוד בפני הסכנה שהדור הבא יהפוך את ישראל למדינה לבנטינית."13 בן גוריון ומנהיגים אחרים דרשו שצריך להביא יותר יהודים אשכנזים מרוסיה, אירופה ואמריקה במטרה "לשפר" את ההרכב האתני של האוכלוסייה. בן גוריון גם אמר "אנו חייבים להתנגד להלך הרוח של הלבנט, שכן הוא משחית אנשי הפרט ואת הקהילות." ב-1962, כשהציעו לו ש"מזרחי" נוסף ימונה לשר, הוא השיב בכעס "ישראל לא תהייה מדינה לבנטינית."14 "לבנטיני" הוא לשון מעליבה שמשתמשים בו המתיישבים האשכנזים כלפי אנשים מזרח תיכונים. משמעותו אדם מזרחי שאינו בעל תרבות המסגל לעצמו את הנוהגים החיצוניים של תרבות מערבית כמו תלבושת מערבית.
בין 1947-1973 בן גוריון והמנהיג הספרדי, אליהו אלישר, ניהלו התכתבות, כשאלישר מדגיש את חשיבות מיגור האפליה נגד הספרדים והרחבת הייצוג הספרדי במוסדות המדינה – "למען האחדות". במכתביו, בן גוריון התחמק מסוגיית האפליה, כשהוא מציין שהספרדים אינם מהווים קהילה יחידה. הוא טען שהוא לא הרגיש שהוא היה "אשכנזי", אלא רק "יהודי". לבסוף בן גוריון הודה במכתב מתאריך 25 ביולי 1973 בצורך לחסל את "הפער" "למען האחדות". מכתבים אלו פורסמו ברבעון שבט ועם ב-1973, ובספרו של אלישר לחיות עם יהודים. בן גוריון היה המנהיג החשוב ביותר בכל מוסדות הציונות מאז המנדט הבריטי, ובמלחמת 1948, בתוקף תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא בעיקר היה אחראי לגירוש הפלסטינים, להריסתם של מאות כפרים והחרמת נכסיהם ואדמתם. הוא היה אחראי גם על העברת הספרדים מארצותיהם השונים ודחיסתם לתוך המחנות.
ארתור רופין. מנהיג ציוני ותיק שהתמחה ביישובים חקלאיים. ב-1913 הוא הביע את חששו שהגירת הספרדים עלולה להוריד את הרמה התרבותית של המדינה. הוא שם לספרדים תפקיד מיוחד בצד בתשתית הכלכלית והחברתית, שהיה "להתחרות עם הפועלים הערביים" הואיל והיהודי הספרדי יכול לבצע עבודות שוליים עבור אותו שכר כמו של הפועלים הערביים."15
גולדה מאיר.ראש הממשלה ושרת העבודה. מנהיגת מפלגת העבודה (לשעבר מפא"י): אנו בישראל זקוקים למהגרים ברמה-גבוהה, לעתידה של התשתית הכלכלית שלנו. יש לנו מהגרים ממרוקו, לוב, איראן, מצרים ומדינות אחרות שהחברה שלהן היא זו של המאה השש-עשרה."16 גולדה מאיר יצאה בכרזות גזעניות אחרות (ראה פרק עשירי על הויכוח שלה עם הפנתרים השחורים).
משה שרת (לשעבר שרטוק). שר החוץ וראש הממשלה, שייך למפלגת העבודה. שרת אמר לשר החוץ הסובייטי, וישינסקי, "ישנם ארצות, וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהם לא צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים, אלא איכותם. הדאגה שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש להם כוח סבל. אתה יודע כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה, היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ..."17
אבא אבן, מדרום אפריקה, מנהיג מפלגת העבודה. הוא ראה בהגירת הספרדים כ"סכנה" המאיימת על האשכנזים בישראל. הוא הגדיר את הסכנה באומרו שההגירה הספרדית "יכולה מאוד ליירט את רמת התרבות הישראלית לרמה של הארצות מסביב." אבן התנגד לדעה שהספרדים מהווים גשר לעולם הערבי, והוסיף שמגמת הציונות היא להשריש הלך רוח מערבי בקרב הספרדים במקום לאפשר להם לסחוב את ישראל כלפי תרבות מזרחית.18
מוטי גור: רמטכ"ל לשעבר ושר, מנהיג מפלגת העבודה: "הקהילות המזרחיות לא ישיגו את הרמה של האשכנזים בעוד 20-30 השנים הבאות. לכל המאמצים שבוזבזו לתועלתם היו רק תוצאות חלקיות, ורק מעטים מהם השיגו רמות גבוהות וזאת גם רק לאחר קשיים רבים... אף אחד לא חוסם את דרך הקדמה בפניהם. למרבה הצער, יעברו שנים רבות עד שהקהילות המזרחיות, כולל בוגרי האוניברסיטה, יגיעו לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית המערבית. זאת בעיה."
מוטי גור צודק אם מדיניות אי-החינוך תמשיך, אך המקרה של הספרדים שהיגרו לצרפת ומדינות מערביות אחרות מפריך את טענתו של גור. אליהו אלישר ציין שמספר הפרופסורים הספרדים בסורבון הוא 80 ו-49 אחוז מהתלמידים היהודים באוניברסיטה היו צפון אפריקאים. המנתח של גנרל דה-גול היה יהודי אלג'ירי, פרופסור אבו אלחיר. הפרופסור הבגדאדי, אלי כדורי, מלמד באוניברסיטת לונדון, כפי שגם סמי זוביידה, ובארצות הברית הפרופסור הבגדאדי, דניאל חיזום, הידוע היטב, וכן הלאה. הבה נעזוב את דעותיו של מוטי גור ונסתכל על הערכים והשיטות שלו. במערכת הבחירות של מפלגתו גור הכריז בפגישה מלאה בנוכחים ש"אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים."20 התגרות חסרת בושה זו הייתה אחת הגורמים שהניעו את הספרדים להצביע לליכוד. לבסוף עלינו להזכיר הצהרה שלו שהוא היה מוכן לסגת ממזרח ירושלים בתמורה למיליון יהודים רוסים.21
משה דיין, מנהיג מפלגת העבודה והממסד הצבאי. הוא הכריז ב-1974 כך: "הבעיה הגדולה ביותר שישראל עומדת בפניה היא שמספר הספרדים הוא גדול יותר ממספר המהגרים מאירופה." אלה שהאזינו לנאום הזה היו מתיישבים לבנים בדרום אפריקה והבינו את המסר שלו ללא צורך בהבהרות נוספות.

עמדת העיתונות האשכנזית

מאז 1948 העיתונות הישראלית, שהיא אשכנזית לחלוטין, ניהלה מסע גזעני נגד הספרדים, שמגמתו הייתה לתרץ את מדיניותיה המפלים של הממשלה. העיתונות כתבה ש"אלה (הספרדים) לא מבינים לא בתי שימוש ואף לא נייר טואלט, וגידלו ירקות מתחת למיטותיהם! הם מחביאים את תינוקיהם בקופסאות קרטון להציל אותם מן הרופאים ומן התרופות." ב-22 במרץ 1951, העיתון הליברלי, הארץ, כתב על התושבים העיראקים במחנות המעבר ש"הורים רבים מלמדים את ילדיהם גנבות והמורים חסרי אונים מול התופעה הזאת... ילדה אמרה "אם אני לא יעשה מה שההורים שלי אומרים, הם לא יתנו לי מספיק לאכול ויכו אותי כפליים"... הילדים שותים יין לעיתים והוריהם מלמדים אותם לשקר."
ב-1952 אותו עיתון פרסם סידרה של מאמרים על יהודי טוניס,22 האפגנים23 ואיראן. המאמרים הבליטו את העוני, המחלות וההתפוררות שלהם וציינו שרבים מהיהודים האיראנים היו מכורים לאופיום ולחשיש. היו שם חולי עגבת אפילו בקרב הילדים מכיוון שזה היה תורשתי בהתאם לעיתון. ב-11 באפריל 1952 מאמר הפתיחה של העיתון נשא את הכותרת שההגירה מארצות ערב ה"נחשלות" מהווה סכנה לקיומה של ישראל כמדינה מודרנית.
העיתון, ידיעות אחרונות,25 כתב שהספרדים היו תת-רמה ויש לחשוש מסטנדרדים נמוכים בקרב העובדים. ב-23 בפברואר 1952 אותו עיתון כתב שהמעסיקים דרשו עובדים "מתורבתים", "לא מהקהילות המזרחיות". אנו נבחן לפרטים את הדעה של עיתונאים אחדים.

אריה גלבלום

המתקפות הגיעו לשיאן במאמר של אריה גלבלום בהארץ מה-22 באפריל 1949. להלן כמה קטעים ממנו: "... המהגרים שייכים לגזע שבעבר לא היה מוכר בישראל. נדמה שישנם הבדלים בין אלה שבאו מטריפולי (לוב), מרוקו ואלג'יריה. אולם אינני יכול לומר שהצלחתי לנתח את מהות ההבדל, אם ישנו כזה. הם אומרים לדוגמא, שהלובים והטוניסאים "טובים יותר" והאלג'ירים והמרוקאים "גרועים יותר", אבל זוהי אותה בעיה. נאמר באופן כללי... אנו עומדים בפני עם שהוא פרימיטיבי עד מאוד והחינוך שלו הוא זה של בערות מוחלטת. יותר מסוכן מכך זה שהם אינם מסוגלים לקלוט שום דבר רוחני. בסך הכל, הרמה שלהם אך במעט טובה יותר מרמתם הכללית של הערבים, השחורים או הברברים בארצות מולדתם. לכך הרמה שלהם היא מתחת לרמה שהתרגלנו אליה בעבר עם הערבים של אדמת ישראל. בניגוד לתימנים, אין להם שורשים ביהדות. הם לגמרי בידי גחמתו של טבעם האינסטינקטיבי והפראי. איך פשוט אנחנו נלמד את האפריקנים לעמוד בתור לאוכל כראוי בחדר האוכל. היה יהודי בולגרי שהתווכח איתם לעמוד בתור, אבל אחד מהיהודים האפריקנים שלף סכין וכרת לו את האף. לא אחת הם התנפלו על פקידים מהסוכנות היהודית והכו אותם. בכל מקרה, פקידי המחנה נמצאים בסכנה תמידית של התקפה. בפינות מגוריהם של האפריקנים במחנות תמצא ערמות של לכלוך, הימורים אלכוהוליזם וזנות. רבים מהם סובלים ממחלות עיניים, עור ומין, בנוסף לביצוע מעשי תקיפה ושוד. קבוצה אנטי-חברתית זו מסוכנת ואף אחד לא מרסן אותם "כראוי"... לא רק מזוודות נעלמות אלא ציוד השייך למחנה. הם שדדו את אחד המחנות שנהגתי לבקר ורוקנו את המחסן הכללי שלו. במחנה אחר, לדוגמא, היה רצח. הכינו את הגופה לקבורה בחדר סמוך לבית החולים, וכאשר הקברנים חזרו לאחר ההלוויה הם מצאו שכל הציוד שלהם נגנב. "האפריקנים" בצבא נהגו לומר לי "כשאנחנו נסיים את המלחמה, אנחנו נעשה מלחמה עם האשכנזים." באחד המחנות הייתה להם תוכנית למרד שכללה השתלטות על השומרים ורציחת כל העובדים של הסוכנות היהודית במחנה. כשהמשטרה באה, מתרחשים שם ויכוחים לעיתים. אבל החשוב ביותר מכל זה, ישנה אמת בסיסית שאינה פחות משמעותית והיא חוסר נכונות כלשהי להסתגל לחיים של המדינה, במיוחד העצלנות הכרונית שלהם ושנאתם לעבודה. כמעט ללא יוצא מן הכלל, לכולם חסר עסקים ולכן הם סובלים מהעוני המטיל עליהם מום. כולם יאמרו לך שהם היו "סוחרים" באפריקה, אבל האמת היא שהם היו רוכלים נודדים. וכולם רוצים לחיות "בעיר". מה אנחנו יכולים לעשות איתם? איך אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם היו אזרחיה? יום אחד שאר היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד תראה מדינת ישראל ואיזה סוג של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים כאלה?..."
מאמר זה הוא אחת הפגיעות הפוגעניות ביותר על הספרדים ועל הצפון אפריקאים ככלל. אני בעצמי פשוט פגשתי מרוקאים כאלה אבל רובם המכריע היו אנשים טובים ונעימים במלוא מובן המילה. אני מאמין שיהודי אשכנז, כמו גלבלום, תמיד שנאו את המרוקאים בגלל שהם הגנו על עצמם. שנה לפני זה, הפיקוד העליון שלח אלפי מרוקאים וספרדים אחרים אל מותם.
המשורר האשכנזי, נתן אלטרמן, המפורסם בשל ההומניזם שלו ואהבתו על השלום, אינו כולל את הספרדים ברחשי חיבתו. הוא תיאר אותם בעבודותיו כ"שוכני מערות חשוכות ותאי כלא שעולה עשן מהם." אפילו הקיבוצניק הסוציאליסט, עמוס עוז, תיאר את הילדות הספרדיות שאיתן הוא שיחק כשהוא היה ילד בירושלים כ"נערות מזרחיות אכזריות, מרושעות, ארסיות עם ריח חודר של בוטנים, זיעה, סבון וחלבה,... שאחיהן הגדולים מעורבים בעולם הפשע ובכדורגל, ואמהות ואחיות יוצאות עם חיילים אנגליים."27 זוהי התדמית של היהודים הספרדים בספרות העברית המודרנית שנוצרה על ידי המתיישבים האשכנזים.
יחד עם התימנים, האפליה הגזעית שכוונה כלפי המרוקאים הייתה הרבה יותר גרועה מן האפליה שהופנתה כלפי ספרדים אחרים. כל ההאשמות המוסריות שעליהן התלונן בכעס גלבלום במאמרו התעוררו במחנות האיומים בצרפת ובישראל, ולגבי "הגנו על עצמם", מנכ"ל משרד החוץ של אז, דוד הורוביץ, אמר לדוד בו גוריון ש"דיירי מחנות המהגרים מרכיבים אומה שנייה, אנשים מרדנים שחושבים שאנחנו מהווים את העילית העשירה השולטת . זהו עניין שיכול להתלקח בקלות, והוא יהיה דינמיט למפלגת חירות והמפלגה הקומוניסטית. בדרכים רבות הספרדים דומים לערבים והתחלנו לראות אותם באותה עדיפות."28 דוד הורוביץ צדק במה שהוא חזה, ואנו נראה בפרק העשירי כיצד המרוקאים יצרו את תחילת ההתנגדות לשלטון הציוני אשכנזי.

קלמן כצנלסון

הגזענות הציונית האשכנזית הגיעה להתפתחותה הרחוקה ביותר בעבודותיו של מחבר רביזיוניסטי ימני זה. הוא מצדיק את המספר הרב של האשכנזים בתפקידים הגבוהים במונחים של עליונותם האירופאית. יתרה מכך, האשכנזים מהווים "אומה אחת", לאור התגברותם על הפלגים הקנאים. לאחר מכן הוא מוסיף שהפיגור של הספרדים הוא הגורם העיקרי למצבם המושפל ולאפליה נגדם מידי האשכנזים. הספרדים יצטרכו להשיג 150 שנה כדי להגיע לאותה רמה.
המחבר מדגיש שהספרדים מסוגלים לייצג את הספרדים בפרלמנט והוא נגד הרעיון של שיווין. הוא מדגיש שייצוג יחסי בממשלה למען הספרדים יערער את המושג של "עם נבחר". הוא מציין שעקרון זה צריך גם לחול מפנים בתוך המדינה היהודית. לפי כצנלסון, היהודים אינם מקבלים את הרעיון של ממשלת רוב, אלא ממשלת איכות. שום יהודי אינטליגנטי לא ייכנע לממשלה יהודית שלא נבחרה על בסיס של איכות. הוא חוזר ואומר לאחר מכן שזוהי הקבוצה הנבחרת של העם הנבחר שצריכה לשלוט. לבסוף הוא אומר שה"אומה האשכנזית" מוכנה לקבל את הספרדים, אבל הוא מאיים שאם הספרדים יתעקשו להיות נפרדים, אז האשכנזים יכריזו על עצמם אומה נפרדת לחלוטין ויעשו הכל כדי לחזק את עצמם ואת איכותם ובאותה מידה יתייחסו לספרדים כקהילה נפרדת.29
הרבעון הספרדי, שבט ועם, פרסם את המאמר הזה המכיל את הדעות הללו כך שהמנהיגים הספרדים יוכלו להגיב עליו.
ב-1964 חשף כצנלסון את ספרו הידוע, המהפכה האשכנזית, שבו הוא כתב "הספרדים מהווים רוב, וקצב הגדילה הטבעית שלהם הוא רב יותר משל הקהילה האשכנזית. הם נראים כמו ערבים, וחושבים כמוהם, ולכן האשכנזים חייבים למנוע מהם להתאחד נגד המיעוט האירופאי... האומה האשכנזית הנעלה, שנקבעה למשול, עשתה טעות בכך שאפשרה ללא-אשכנזים נחותים להגר. האשכנזים חייבים לקחת את מושכות השלטון מיד כדי למנוע התדרדרות במשטרם ואת התפוררותה של ישראל. הסופר מונה לאחר מכן את האמצעים הגזעניים הנחוצים כדי להרחיק את הספרדים מן השלטון והסמכות. פרופסור יהודה ניני, טען שספר זה הוא התיעוד האחד המשקף את עמדתם האמיתית של האשכנזים כלפי הספרדים (ראה פרק אחרון).
החידוש פה הוא שהסופר מביע את הדעות הללו בציבור והכעיס ספרדים רבים. ישנם אשכנזים אחרים המתנגדים לדעות האלה, בתיאוריה ולמעשה גם יחד, פנים אל פנים עם הפלסטינים, אבל הם מתעלמים מהאפליה הגזענית המכוונת נגד הספרדים הואיל והיא משרתת את האינטרסים שלהם. אבל אז יש גם יוצאים מן הכלל.
אליהו אלישר, מנהיג ספרדי, מכנה את כצנלסון "נאצי יהודי", אבל הוא מאשר ש"ישנם אשכנזים רבים המאמינים באותן דעות אבל אינם מביעים אותם בכתיבה."30 לפי דוד סיטון, אפילו כמה מנהיגים של מדינת ישראל האמינו בדעות של כצנלסון.31
ד"ר משה אלמוזנינו העיר על מאמרו של כצנלסון שהדמוקרטיה הישראלית הייתה "מיתוס", בגלל שהספרדים לא היו מיוצגים כראוי בפרלמנט. "הרעיון של שלטון המיעוט בידי העילית הוא נאצי, גזעני ובלתי דמוקרטי." הוא משווה את הטענות ש"האשכנזים מהווים אומה אחת אשר מוכנה לקלוט את הספרדים בתוך תרבותה," לניסיונות של רוסיה הצארית להכחיד את תרבותם של האומות הקטנות ולעשות מהם רוסים. ד"ר אלמוזנינו מאמין שזהו בדיוק מה שהתקשורת האשכנזית ציונית עושים. הוא הדגיש שהאינטלקטואלים, יותר מאחרים, מתנגדים ל"התמערבות-אשכנזית". הוא תוהה לגבי שבועתו של כצנלסון שישראל לא תסכים להפוך למדינה מזרחית, "מה זאת אומרת, הם לא "יסכימו"? האם המדינה שלהם? יש להם מונופול על אירופה והתרבות שלה?" הוא ממשיך ומזהיר שהספרדים "סבלו את האפליה בסבלנות, אבל הם נמצאים בקצה גבול היכולת שלהם", ומזכיר לקורא ש"הסיבה לחורבן בית המקדש השני הייתה סכסוך הרסני באופן הדדי."32

יואל מרקוס
הוא מצדיק את ה"עליונות" האשכנזית על הספרדים במאמר שלו "התנוונות אתנית" 33 שבו הוא כתב שהאשכנזים חיו באירופה בצילה של התרבות האירופאית במשך אלפי שנים, בעוד שהספרדים באו ממדינות שלא היו בעלי תרבות. מרקוס נראה ששוכח שהאשכנזים חיו בגטאות, והשתתפו במידה מועטת בתרבות האירופאית עד המאה התשע-עשרה ואינם יכולים לדבר בשפות שכניהם האירופאים.

אמנון דנקנר

עיתונאי אשכנזי זה כתב שני מאמרים אודות הספרדים שפורסמו בהארץ במשך פברואר 1983 ושבהם הוא תיאר את הספרדים כ"מפגרים", "חומייניסטים", "פרימיטיבים" ו"חיים באפילה תרבותית". הוא המשיך לשבח את התרבות ה"מערבית, הומניסטית וליברלית" של המתיישבים האשכנזים אשר, לפיו, נושאים את "המורשת של שירתו של היינה, הפסיכואנליזה של פרויד, והפיזיקה של איינשטיין."
דנקנר לא קרא את עבודותיהם של האינטלקטואלים האלה; כי אם אכן, הוא היה מבין שהם היו מתנגדים לעקרונות הציונות ולהתייחסות הבלתי אנושית לפלסטינים. לאיינשטיין, עלינו לציין, הגישו הצעה להגר ולהיות נשיא מדינת ישראל, אולם הוא סירב.
העמדה הגזענית המקובלת בתקשורת ובעקבותיה בחינוך ובספרות הובילה להעמקת המחלוקת ותחושת השנאה. האפליה של האשכנזים איננה מוסתרת אלא גלוייה וניתן להיתקל בה במקום העבודה, בצבא, באוטובוס או ברחוב. אוצר המילים האשכנזי גדוש בביטויים של זילות ולעג עבור הספרדים (והפלסטינים והערבים ככלל), והאשכנזים משתמשים במילה "ערבי" כעלבון כלפי הספרדים או כדי לתאר כל דבר בצורה משפילה.
אם השלום בין ישראל ושכניה הערבים יקרה, כיצד הערבים יצליחו לחיות ולעבוד על בסיס יומי עם התנשאות שכזאת? אפילו ה"פרוגרסיבים השמאלנים" בקרב האשכנזים אוחזים בגישה פטרנליסטית מאוד כלפי הפלסטינים.


דעות של סוציולוגים

1.בית-הספר למודרניזציה
בראש בית הספר הזה עומד ש.נ. אייזנשטדט והסטודנטים שלו מהאוניברסיטה העברית בירושלים. התיאוריה שלהם מתרכזת על ה"פונקציונליזם" האמריקאי המחלק את האנושות לשני חלקים: הפרוגרסיבי שהוא העולם המערבי, והנחשל המסורתי שהוא העולם השלישי. מדענים חברתיים אלה אומרים שגורם הפער בין הספרדים והאשכנזים איננו האפליה הגזענית, אלא הנחשלות של הספרדים. הם מאמינים, שבמטרה להתגבר על הפער הזה, הספרדים חייבים להפטר מהמורשת המזרח תיכונית שלהם ולקבל את התרבות האשכנזית.
חשוב לציין שרמת הטכנולוגיה והתפתחות הכישורים הכלכליים בגטאות של מזרח אירופה כמובן שלא היו טובים יותר מאלה של היהודים שבאו מבירות, אלכסנדריה, בגדאד ומרכזים עירוניים מזרח תיכונים אחרים. חוץ מזה, עצם הרכישה של השכלה גבוהה יותר לא עוזרת לספרדים להשיג שיווין בישראל.
בניגוד לנבואות של בית הספר ל"מודרניזם", הדור השני והשלישי של הספרדים, שנולדו בישראל המודרנית והמתקדמת ולמדו בבתי הספר שלה, סבלו מירידה בסטנדרדים הכלכליים והחינוכיים שלהם בהשוואה לאבותיהם שבאו מהעולם הערבי.
2. בית הספר לפלורליזם אתני
זהו גם כן בית ספר אמריקאי, בישראל עומד בראשו יוחנן פרס וסמי סמוחה. התיאוריה שלהם היא שמרבית האומות מורכבות מיותר מקבוצה אחת, ושכל הקהילות משתתפים ביחד בתחומים השונים של החיים הלאומיים כמו הכלכלה והפוליטיקה, אבל הם חיים בנפרד בתחומים של משפחה, דת ותרבות. סמוחה מאמין שההבדלים בין האשכנזים לספרדים בישראל קורסים ושאיזה שהיא התקדמות נעשית לקראת אינטגרציה. סמוחה תומך בבית הספר למודרניזם בהקשר הזה, אבל הוא מתנה בכך שחייב להיות גם שינוי במדיניות הממשלה. הוא מוסיף שהאטה בזרימת הכספים מחוץ לארץ וסיום מצב הלוחמה יגרמו למשבר מפלגתי.
אני מאמין שפולריזציה חברתית סותרת את שתי התיאוריות הללו (ראה פרק תשיעי).

3. דעות של "הומניסטים"

ב-1951 כתב העת הישראלי, מגמות, פנה אל חמישה פרופסורים אשכנזים חברי סגל האוניברסיטה העברית לדון בבעיית הפער האשכנזי/ספרדי בסדרה של מאמרים. הפרופסורים היו עקיבא ארנסט סימון, נתן רוטסטרייך, משולם גרול, יוסף בן-דוד (גרוס) וקרל פרנקנשטיין.
קרל פרנקנשטיין כתב: "אנו חייבים לדון על המנטאליות הפרימיטיבית של מהגרים רבים מהארצות השונות." עמיתיו הסכימו לכך, והוא לאחר מכן הציע שכדי להבין את המנטאליות הספרדית חייבים להשוות אותה עם ממטליות של ילדים, של מפגרים שכליים ושל פסיכוטים. יוסף גרוס האמין שהספרדים היו "מפגרים שכליים" וסבלו מ"התפתחות לקויה של האגו שלהם". הם דנו על "מהות הפרימיטיביזם".
אבל פרופסור סימון, שהיה אחד ממנהיגי ה"איחוד", ארגון שנלחם למען שיתוף פעולה ערבי-יהודי בזמן המנדט הבריטי, התריע בפני כפייה של תרבות זרה על הספרדים, מכיוון שזה יוביל למצב של ניכור חברתי ומוסרי גם יחד. הוא הדגיש את הצדדים החיוביים של "המנטאליות הפרימיטיבית", כמו "דת ותפילות, תגובות רגשיות לטוב לב וליופי, ולבביות מקורית ביחסים אישיים – אלה כולן תכונות חיוביות שיש לספרדים בניגוד לאשכנזים."
מאמרים אלה מגבשים את אחדות הדעים האשכנזית: אחדים מהם היו פטרנליסטיים ובאחרים מקננים רגשות של עליונות וזילות כלפי הספרדים. הם גם הביעו את הפחד שישנה סכנה של רדיפת התרבות האשכנזית. המשתתפים בדיון הזה הביעו את הדעה ש"קליטת הספרדים" היה "צורך תרבותי", שמגמתו הייתה להשריש בספרדים ערכים מערביים בתקווה לשלב אותם לתוך החברה האשכנזית.
לסיכום, פרופסור סימון הזהיר "שקליטתם של מאות אלפים עם מנטאליות "פרימיטיבית" יפצל את החברה לשני מחנות, עם האחד נבדל על ידי תחושות העליונות שלו והשני על ידי הנחיתות."34

4. קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת"

זוהי קבוצה של אשכנזים פרוגרסיביים שצמחו סביבו של ד"ר שלמה סבירסקי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, ובתוכם דבורה ברנשטיין ושרה קציר. הקבוצה התחילה לפרסם "תיקים" על מצבם של הפלסטינים והספרדים ב-1948, ומכאן שמה – "תיקים למחקר ולביקורת". למרות שהם לא השתמשו בביטויים כמו "אפליה" ו"גזענות", הם אספו עובדות חשובות ונתונים על הנושאים הללו. הם התעלמו מהפרספקטיבה ההיסטורית והחמיצו נקודה חשובה שהיא היחסים בין קהילת היישוב והספרדים לא התחילה ב-1948 אלא הם התפתחו מאז תחילת ההתנחלות הציונית. הם יוצרים את הרושם שהקונפליקט הוא בין "הארץ המארחת" (קרי, המתיישבים הזרים) ו"המהגרים" (קרי ילידיה היהודים של פלסטינה והמדינות השכנות). הם גם העלימו עין מן הדיכוי התרבותי והפוליטי שביצע הממסד.
סבירסקי וברנשטיין כתבו ש"אפילו כוונות טובות אינן יכולות לשנות את הפער שנוצר."35 כל מי שחי בפלסטינה מאז המנדט הבריטי יודע שהכוונות של המתיישבים האשכנזים מעולם לא היו טובות כלפי הילידים, באם הם היו פלסטינים או ספרדים. בחלקו השלישי של ספרו,36 סבירסקי מאמין שהרחבת השירותים הציבוריים לא תיצור שיווין או תשנה את "חלוקת העבודה" בחברה. שירותים ציבוריים למעשה מעמיקים ומחזקים את הפער כי אלה שנהנים מהם לרוב הם האשכנזים.
לגבי הקמת מפלגה פוליטית ספרדית, הוא אומר שגם אם הם יצליחו להרכיב ממשלה "מזרחית" הם יתקלו בהתנגדות חזקה מהממסד האשכנזי, כמו העשירים, מנהיגות ההסתדרות ומנגנוני המדינה. הוא מוסיף שלמפלגות האשכנזיות יש גיבוי פיננסי חזק מהקונצרנים של ההסתדרות, מהבנקים, ותעשייה וכיוצא באלה, וזהו מקור הכוח שלהם, שהוא יותר חשוב מן הארגונים הפוליטיים הפרלמנטאריים המייצגים אותם. על כן ארגון פוליטי ספרדי יישאר ללא מעמד פיננסי, ולפי סבירסקי, לכן הוא לא יוכל להשפיע על שינוי כלשהו בתשתית החברתית של המדינה.
לא עולה על דעתו של סבירסקי שממשלה "מזרחית" עלולה לעשות שלום עם העם הערבי, לחלק שנית את האדמה לתועלתם של תושביה ולארגן שנית את הכלכלה לתועלתם של המקופחים – כפי שקרה באלג'יריה וזימבבווה.
סבירסקי מציין שאפילו אם התקוממות הספרדים, כמו זאת של וואדי אל-סאליב בחיפה ובירושלים עם הפנתרים השחורים, יסתיימו בהבטחות, בשיפור השירותים, הקמת וועדות חקירה, הרחבת תקציב הרווחה וקליטתם של כמה מנהיגים, אבל חלוקת העבודה והמבנה החברתי לא ישתנה.
סבירסקי מציע לאחר מכן להקים תשתית כלכלית וארגונית תחת ממשל ספרדי שתהייה מרוכזת על ארגוני העובדים ומקומות מגורים, בהנחה שתהיה לה השפעה ברמה הפרלמנטארית והפוליטית, שתאפשר לספרדים לקחת חלק בכל אגפיה האסטרטגיים של המדינה.
הסופר גם מציע להקים קואופרטיבים כדי לנהל את תכנית השיקום של שכונות המצוקה והשתתפותם של הספרדים בבעלות ובשליטה על החברות בעיירות הפיתוח. הוא מציין שקואופרטיבים אלה יכולים להפעיל השפעה כלכלית דיה כדי ללחוץ על הממשלה לסייע בשיפור התנאים בעיירות הפיתוח הספרדיות. כל המושבים החקלאיים המאוכלסים בספרדים יוכלו להרכיב פדרציה אם בפנים או מחוץ לתנועת המושבים הכללית – ואז כל הממסדים הללו והמושבים יוכלו להתאחד בפדרציה לאומית. בנושא ההסתדרות, הסופר מציע שהרוב הספרדי ישנה את מוסדות ההסתדרות, או יפרוש ממנה ולהקים ארגונים משלהם שיעבדו עם הערבים ועם האשכנזים. סבירסקי מאמין שבשכונות המצוקה המורים והעובדים הסוציאליים צריכים להתמנות מהקהילה הספרדית, תוכנית הלימודים צריכה להשתנות כדי להחיות את התרבות הספרדית, ואיזה שהוא מבנה של שירות חברתי חייב לקום כדי לטפל בבעיות של הספרדים. סבירסקי טוען שבסיס ארגוני וכלכלי "מזרחי" יורה על צעד קדימה לא רק לקראת שיפור התנאים של הספרדים, אלא לקראת חידוש השאיפות המקוריות של תנועת הציונות, זאת אומרת, ליצור חברה המבוססת על "צדק ושיווין". הסופר אינו מציג שום ראיות שיתמכו בטענתו האחרונה זו.
בניגוד לקומוניסטים ולטרוצקיסטים, הסופר אומר על ההערה שהמאבק הספרדי צריך להיות "מלחמת מעמדות" כללי, שמלחמת המעמדות בישראל איננה ניתנת להשוואה למלחמת המעמדות בבריטניה, לדוגמא, ששם הבורגנים והפועלים הינם מאותו רקע אתני. ההתפתחות הכלכלית בישראל לא יצרה חלוקת מעמדות כללית אלא חלוקת עבודה לפי קהילה אתנית. מסיבה זו מלחמת "מעמדות" איננה זו של עובדים פשוטים אלא של ספרדים מכיוון שהבורגנים הם האשכנזים והפרולטריון הם הספרדים. זה חל גם על הפועלים הערבים שאינם כמו הפועלים באירופה מכיוון שהם הפכו למעמד פועלים על ידי מדיניות עיקול האדמה ואי הפיתוח של האזורים הערביים, ולכן, מאבקם צריך להיות לאומי. על העובדים האשכנזים לא תהייה לכך השפעה מאחר שהם מקבלים משכורות מועדפות. מפלגות השמאל אינן יוצאות להגנת זכויותיהם של הספרדים המקפחים מאחר שהם עסוקים בעניינים לאומניים. הוא לא מזכיר שהמפלגות, בהיותן אשכנזיות, מפיקות תועלת מן האפליה האתנית – הוא רק אומר שזה ראוי לעיון נפרד.
סבירסקי מזהיר שהממסד האשכנזי יכול לנסות לסקל כל תוכנית להקמת תשתית ארגונית וכלכלית ספרדית על ידי קניית פעילים ספרדים. זה בדיוק מה שקרה מאז תחילת ההתיישבות האשכנזית. נוסף על דיכוי, מדיניות הפיטורים והתרוששות. פרופסור סבירסקי גר בתחום האוניברסיטה של חיפה, איננו מתנסה בבעיות כאלה, ואינו מודע שהתנאים הם הרבה יותר גרועים ממה שהוא מדמיין לעצמו. למרות שהוא מפרק מיתוסים רבים בעבודותיו, הוא עדיין מושפע מהמיתוס הציוני שהפער בין הספרדים ובין האשכנזים אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות של תנועת הציונות שמגמתה הייתה לייסד "חברה יהודית חדשה שתהייה דוגמא לאומות" – על פי דבריו.37 אינני רוצה להפריך את הדעה הזאת על ידי ציטוט ההצהרות של הבורגנות הציונית, הימנים או הקפיטליסטים, אבל אצטט את בר בורוכוב (1881-1917) אביה האידיאולוגי של מפלגת מפ"ם הציונית מרקסיסטית: היסודות שעליהם תבנה החברה העתידית שלנו יהיו כדלקמן: פועלים ספרדים או תימנים בריאים שניתן להפוך לפרולטריון, ומספר רב של חופרים, נהגי-גמלים וסבלים."38 התרומה הרבה ביותר של סבירסקי הייתה האנליזה שלו על החלוקה האתנית של העבודה בישראל.

עמדות המפלגות הפוליטיות

המפלגות האשכנזיות הציוניות – מהוות את השמאל הקיצוני עד הימין הקיצוני – מהוות את הממסד השולט במדינה, את ההון הפרטי, התעשיות הלאומיות, ההסתדרות וארגון הציונות העולמי.
ביסודו של דבר ישנם רק הבדלים טקטיים בין המפלגות בסוגיית הפלסטינים או בהקשר לעולם הערבי והספרדים.
המפלגות הציוניות מנסות להתעלם מבעיית הספרדים מאחר שהם מאמינים שכל דיון בנושא יכול "לנפץ" את "אחדות העם". הקו הרשמי הוא זה שלא קיימת לא בעיה ואף לא אפליה, ואם קיים פער זוהי תופעה חולפת. בהקדמה לבחירות, המפלגות צירפו כמה עובדים משורות הספרדים, בתקווה לזכות בקולות הספרדים עם הבטחות. לאחר הבחירות הכל חזר למצבו הקודם.
עלינו לציין, בהקשר הזה שמפלגת חירות הימנית לאומנית ניצלה את קשיהם של הספרדים על ידי גינוי האפליה. כמה מחבריהם גם התייחסו לספרדים באופן אנושי, מטעמים של איחוד לאומי. מפלגה זו, יותר מכל מפלגה אחרת, פתחה את הדלתות להתקדמות במפלגה לספרדים, מלבד לתפקידים מיניסטריאליים ופרלמנטאריים, שנותרו בעיקר התחום הפרטי של האשכנזים. המאבק המר ב-1986 בין הפולני יצחק שמיר והמרוקאי דוד לוי, לא היה מאבק אישי אלא מאבק בין שתי סיעות בתוך המפלגה. זה אינו אומר שהסיעה הספרדית מייצגת את האינטרסים של הספרדים. בכל מקרה, הסיבה העיקרית מדוע כמעט חצי מציבור הבוחרים הספרדים הצביעו למנחם בגין ב-1977 הייתה מדיניות האפליה שנהגה לפיה מפלגת העבודה מאז 1948.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית זוכה ב-40 אחוז מקולות הפלסטינים שבתוך ישראל של גבולות 1948, מכיוון, שעד שהופיעה רשימת הפרוגרסיביים מאוחר יותר, היא הייתה המפלגה היחידה שייצגה את האינטרסים של העם הפלסטיני שבתוך ישראל. הערבים היוו יותר מ-50 אחוז מצוות המפלגה ומחבריה, והשאר היו, ועדיין הינם אשכנזים. המפלגה הקומוניסטית זכתה בחלק קטן מאוד (אולי 2 אחוז) מהקול היהודי, אשכנזים וספרדים גם יחד. האשכנזים אינם מצביעים למפלגה ממספר סיבות כולל עמדתה המוצהרת האנטי-ציונית, הפרו-פלסטינית והפרו-סובייטית.
כל אחד יכול היטב להשתאות, מדוע המקופחים בקרב הספרדים לא מצביעים למפלגה הקומוניסטית שתמיד הגנה עליהם? אנו נביא בחשבון את הסיבות הבאות:
בעוד שהמפלגה הקומוניסטית מגנה על הפלסטינים כעם וכמעמד פועלים בו זמנית, היא מגנה על הספרדים רק כעובדים. העיתונות הקומוניסטית התומכת באזורי שכונות המצוקה, בעיירות הפיתוח, המובטלים וכיוצא באלה, אינה עושה סימוכין כלשהם עליהם כקהילה אתנית הסובלת מאפליה גזעית. בעיתון המפלגה זו הדרך, מה-19 במרץ 1986, שבו מתוארים התנאים של המושבים החקלאיים, הקומוניסטים כתבו שהמושבים העשירים עשויים לעקל את הנכסים של המושבים העניים, אבל לא הזכירו שהמושבים העשירים היו למעשה מושבים אשכנזים השולטים על רוב האדמה הפורייה, בעוד שהמושבים העניים הם היו אלה שללא בסיס כלכלי ואשר לתוכם דחפו את הספרדים.
הקומוניסטים מתעלמים מהחוויות הקשות של מעמד הפועלים והמשכילים הספרדיים, מפני שהם אינם יכולים להתאים אותם לתוך התבנית המלאכותית של "מעמד הפועלים".
בכל אופן, הספרדים אינם "מעמד פועלים", והם לא רוצים להיות. הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון היו סוחרים, מקצוענים ובעלי מלאכה. הספרדים שהפכו למעמד הפועלים בישראל נדחפו לתוכו בהכרח. אין הם מנוצלים על ידי הון מופשט, אלא על ידי קפיטליסטים זרים. על פי סבירסקי, המצב בבריטניה, ששם העובדים והמעסיקים מהווים את אותה קבוצה אתנית, אינו חל על דרום אפריקה או ישראל. אם זאת הייתה סוגיה של מעמד בישראל, מצבם של העובדים האשכנזים היה בר-השווה למצבם של הספרדים.
האנשים המושלים בספרדים (והפלסטינים) ואלה שהרסו אותם כלכלית, חברתית ותרבותית מ-1948 עד 1977, לא היו קפיטליסטים אלא חברים ממפלגת העבודה הסוציאליסטית. במהלך התקופה הזאת התנאים של העובדים האשכנזים השתפרו על חשבונם של הספרדים והעם הפלסטיני. הקיבוצים האשכנזים, יותר מאנשי עסקים, ניצלו את הספרדים, ואפליה בפרויקטים תעשייתיים של המדינה ושל ההסתדרות היא גרועה יותר מאשר בסקטור הפרטי. למרבה הצער מצב זה הוא שדחף ספרדים רבים להצטרף לליכוד.
הספרדים אינם נאבקים רק על אוכל, שתייה, ביגוד, ודיור, אלא נגד השמדת התרבות שלהם. תיאוריה פשוטה של "מלחמת מעמדות" לא כוללת את זה.
ב-14 בינואר 1981 מנהיג במפלגה הקומוניסטית פרסם מאמר, חתום "אח", בעיתון זו הדרך. ה"אח" תולה את תת-הייצוג הספרדי במנגנון הפוליטי למחסור בהון ספרדי, בגלל, על פיו דבריו, שישראל היא דיקטטורה בורגנית." אם הסבר זה היה נכון, מפלגת העבודה האשכנזית לא הייתה מנהיגה את ישראל מ-1948 עד 1977. ה"אח" מנסה, בעקיפין, ללבן את האפליה הישראלית, בכך שהוא מציין, שהאפליה בישראל אינה מונצחת בחוק, כפי שהיא בדרום אפריקה (כאילו שאפליה בלתי חוקית עדיפה...) הויתור היחיד שמפלגה זו עושה לקהילה הספרדית הוא הכללתם של שלוש מילים בהחלטות הממושכות שלה: "מתנגדים לאפליה אתנית."
מעת לעת, העיתונות הקומוניסטית הזכירה שקיימות "קהילות מזרחיות" בנוסף ל"מעמד הפועלים", ומשווה אותם ל"חברה הישראלית" (קרי, האשכנזים). הכוונה בכך גם שהמפלגה הקומוניסטית, בדיוק כמו המפלגות האחרות של הממסד הציוני, איננה מכירה באחדות התרבותית של הספרדים, בדיוק כמו שהציונות איננה מכירה באחדות האומה הערבית אלא תומכת בסירכוזיות ערבית.
כאשר אמיל חלבי, מנהיג קומוניסטי, נשאל, בפגישה שהוא ערך בלונדון לפני מספר שנים, אודות הספרדים בישראל, הוא סירב לענות, כשהוא טוען שאין לא את הידע בנושא! איזה מנהיג קומוניסטי אחר אין לא את הידע אודות 80 אחוז מ"מעמד הפועלים" במדינה?
כאשר נשיא מדינת ישראל נוכח בועידת המפלגה הקומוניסטית שנערכה ב-1986, הוא שיבח את המפלגה על הגנתה על "היסודות של מדינת ישראל".
50 אחוז מחברי הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית בישראל הם פלסטינים, ו-50 אחוז הם מתיישבים אשכנזים. אותה תרכובת קיימת לאורך כל מנגנוני המפלגה, והכוונה שמוסדות המפלגה אינם מייצגים את הספרדים.

עמודתו של השמאל הקיצוני האשכנזי

בשנות השבעים, השמאל הקיצוני האשכנזי תמך במאבק הספרדים וסייע לפנתרים השחורים, אולם כאשר הם נכשלו לשלוט עליהם הם חדלו. לאחר מכן כמה שמאלנים קיצונים החלו להפיץ רוח של מחלוקת בין הערבים הפלסטינים והספרדים, והאשימו את הספרדים בפשיזם, גזענות ועוינות לערבים. עמדה זו מונעת באופן יעיל סולידאריות כלשהי בין שתי הקהילות המקופחות הללו ומסייעת לממסד הציוני ולמשטרה החשאית.

הכנסת וגזענות

ב-26 במאי 1982 הכנסת דחתה החלטה שתוציא אל מחוץ לחוק את האפליה, ההסתה, הפרסום של שנאה ביצוע מעשי אלימות מטעמים של גזע או דת. מי שהצביעו נגד החלטה זו היו מפלגות הקואליציה של הממשלה והאופוזיציה מפלגת העבודה. מפלגת מפ"ם הציונית מרקסיסטית לא הייתה נוכחת במליאה זו.39
ב-1985, רוב פרלמנטארי הצביע נגד החלטה דומה על בסיס שלא היה צורך בחוק כזה, מאחר ו"ישראל איננה גזענית."
לבסוף, במאי 1985 הכנסת העבירה חוק נגד הסתה גזענית בלבד, אבל שמרה את זכות התביעה אך ורק למדינה ולא לאנשים המעורבים בכך. אפליה גזעית שבוצעה על ידי הממשלה או קבוצות ציוניות או יחידים נותרה, כמו קודם, לא נגד החוק. זה נכון שהצהרת העצמאות הישראלית ב-1948 הבטיחה לאזרחי המדינה שיוויון, ללא הבדל במוצא, דת או מין וכיוצא בזה, אולם הצהרה זו מעולם לא נחשבה כמו החוק והכנסת מעולם לא קיבלה אותה כאחד מרעיונות המדינה.

החלטת האו"ם 1976
היה זה בשל טבעה הגזעני של המדינה הציונית של ישראל שהאסיפה הכללית של האומות המאוחדות הכריזה ב-10 בנובמבר 1976 ש"הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית."
היהודי המרוקאי, מיכאל אל-בז אמר ש"קולוניאליזם פנימי זה על הספרדים, המבוסס על אידיאולוגיה יהודית, הפך לחוקי כתוצאה מאתנוצנטריות מתמשכת. בהקשר הזה, הופעתה של האתניות הספרדית מסמלת את דחייתה של הזהות הישראלית הלקויה ויכולה להפוך לקטליזטור בהיווצרותה של חברה שבה אזרחים ערבים ויהודים הם שווים."40

הערות
1. המדינה היהודית, 30.
2. מאמר שלו הנקרא, "המזרח", 1926.
3. הארץ, 22 ביולי 1983.
4. בן-גוריון, נצח ישראל, 34, הוצאת עיינות, 1964.
5. ראה שם, 17.
6. תרגום בערבית, 167.
7. נצח ישראל, 9, 14, 23, 34, ו-37. גם הוועד הפועל הציוני 1949, עמוד 118.
8. ארכיון בן גוריון, יומנים, 20 ביולי 1949.
9. על המשמר, 28 בספטמבר 1981.
10. בן גוריון לשופט עציוני, 3 באוגוסט 1959, בן גוריון, ארכיון בן-גוריון.
12. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, 1102, 14 בפברואר 1951.
13. הניו-יורק טיימס, 25 באוקטובר 1960, צוטט על ידי אלי כדורי, 1970, 448.
14. עיתונות ישראלית.
15. ציטוט של ד"ר שיטרית, על המשמר, 28 בספטמבר 1981.
16. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, 120.
17. דו"ח של שרת, 12 בדצמבר 1948, ארכיון המדינה, משרד החוץ - 130/11/2502/8. צוטט בשגב, דף 183, תרגום בערבית.
18. society, חלק IX, מאי 1972, 42.
19. הארץ, 21 במאי 1978.
20. מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
21. הארץ, יוני 1987.
22. 5 במאי 1952.
23. 21 במאי 1952.
24. 2 ביוני 1952.
25. 31 במרץ 1951.
26. יום המיליון, אלתרמן, כרך I, 120.
27. הר העצה הרעה, עם עובד, 1976 (עברית), 16 ושלום מושלם (אנגלית), דפוס הוגרת', 18.
28. 12 באפריל 1949, ארכיון המדינה, משרד החוץ, 130.02/2447/3.
29. שבט ועם, 1959.
30. לחיות עם יהודים, 413.
31. שבט ועם, 1959.
32. שבט ועם, 1960.
33. הארץ, 23 באפריל 1982.
34. מגמות B/3, אפריל 1951, וכן גם גיליונות B/4 ו-C/1, ותוספת שבועית להארץ, 19 במרץ 1982.
35. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 7.
36. 1981.
37. סבירסקי, 1981, 361.
38. שאלת ציון והארץ, אוסף נבחר (עברית), כרך 1, הוצאת עם עובד, ספריית דעת, 1944.
39. זו הדרך, 2 ביוני 1982.
40. זמנים מודרניים, 125.

פרק תשיעי
התפתחות כלכלית, ניצול וקיטוב

ראינו בפרק החמישי כיצד הממסד הציוני, במחנות שלו מסוגיהם השונים הפך ל"מעמד פועלים" 750,000 ספרדים ממדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בפרק זה, אסביר כיצד ישראל האשכנזית ה"סוציאליסטית" והקפיטליסטית גם יחד ניצלה אותם למטרות התפתחותה הכלכלית ושליטתה הפוליטית ואמשיך לקיטוב החברתי שנוצר כתוצאה מהמדיניות הזאת.

1. התפתחות תעשייתית

בתקופת המנדט הבריטי, התעשייה הציונית הייתה תת-מפותחת. היה לה כוח עבודה ושוק קטנים וחסרים היו לה השקעות וציוד מודרני. בתי החרושת הקטנים שלה התרכזו בעיקר בהרכבת רכיבים מיובאים. לאחר הקמת המדינה, המדינות הערביות-אסלאמיות סיפקו לישראל מאות אלפי עובדים, ואלה היו האנשים, בנוסף לאלו שבאו מהמדינות הסוציאליסטיות, אשר הרחיבו את השוק הצרכני. הגירה המונית זו סייעה לישראל לייבא תקציבים בצורה של תרומות מיהודים, מענקים אמריקאיים, פיצויים מגרמניה, וכיוצא באלה. וכך סופקו לישראל כל התנאים הנחוצים להתפתחות כלכלית מהירה: כוח עבודה, תקציבים ושוק לצרכן.
אחוז תקציה הפיתוח מתקציב הממשלה שהושקע על ידי הממשלה בתעשייה היה כך:
1948-1953 11 אחוז
1954-1955 16 אחוז
1956-1959 19 אחוז
בין 1955-1958 17.5 אחוז מהמכונות המיובאות באו מגרמניה כפיצויים,1 וב-1958 הבנק לפיתוח כלכלי נוסד.
כתוצאה ממדיניות כלכלית זו, בין (1959-1965) מספר העובדים בתעשייה היה בממוצע 25 אחוז מכלל כוח העבודה. האבטלה ירדה מ-9 אחוז בשנות החמישים ל-4 אחוז החל משנת 1961. הזרז הבסיסי לתאוצה בהתפתחות זו היה הגישה לכוח עבודה זול, אשר סייעה לבעלי העסקים לגרוף רווחים מאסיביים. בין 1958- 1963, שהייתה תקופה של תיעוש מהיר, המרחק בין הכנסות עליונות ותחתונות התרחב במידה ניכרת.
אלה שהפיקו תועלת ממדיניות התיעוש של המדינה היו פרויקטים פרטיים ושל ההסתדרות אשר היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים ואשר קיבלו סכומים אדירים מכספי הממשלה בצורה של הלוואות נמוכות ריבית, תשלומי מיסים נמוכים, ונהנו מתמריצים כספיים שונים, נוסף על גישה לצבאות של פועלים זולים.
מכוח ההתפתחות התעשייתית הזאת מעמד חדש של אשכנזים נולד – רובד שירותים של מהנדסים, מנהלים ומורים באוניברסיטה שהכשירו ולימדו את המומחים, אנשי השיווק ובנקאים וכיוצא באלה. לשנת 1975 המעמד הזה היווה 32.4 אחוזים מכוח העבודה הכולל של האשכנזים (בהשוואה ל-11.8 אחוז בלבד ספרדים שהיו מדרגה שנייה בהשוואה לבכירים והמנהלים האשכנזים). הפער הזה בין הקבוצות האתניות התרחב בדור של אלה שנולדו בפלסטינה, עם 42 אחוזים אשכנזים ורק 12.2 ספרדים.3 ברור ללא ספק, שתיעוש מואץ זה אפשר לאשכנזים שהיו יחסית מדלת-העם לטפס על הסולם הסוציו-אקונומי על גבם של הספרדים.
את הפער במעמד הפועלים ניתן לראות בנתונים הבאים: 25.5 אחוז מהאשכנזים עובדים כפועלים (על פי רוב מיומנים), ו-42.1 מהספרדים (על פי רוב בלתי מיומנים). הפער הוא רב יותר בקרב הדור שנולד בפלסטינה: 17.4 אחוז אשכנזים ו-42.4 אחוז ספרדים.4 אפילו הספרדים שהצליחו להעפיל למבצר האשכנזי ורכשו תפקידים ממשלתיים מהווים רק מגזר מתרפס באריסטוקרטיה האשכנזית השולטת.
לשנת 1965 היו 43,750 עובדים בתעשיית הטקסטיל, זאת אומרת, כפול מהמספר של 1955, וזה גרם לעלייה של 250 אחוז בתוצרת.5 ערך היצוא עלה מ-5.7$ מיליון ל-46.6$ מיליון במהלך אותה תקופה.6
הממסד תמך בתעשיית הטקסטיל בגלל ההשקעה הנמוכה הנחוצה לפיתוחה, הרווחים הגדולים שהיא ייצרה וקיומו של פרולטריאט בעיירות הפיתוח כמו דימונה, קריית שמונה, אופקים וקריית גת וכיוצא בהם.
מספר העובדים בתעשיית ההלבשה עלה מ-13,490 ב-1961 ל-30,590 ב-1972. מספר העובדים הספרדים בתעשייה הזאת עלה פי ארבע בעוד שמספר האשכנזים עלה רק ב-170 אחוז.7 השכר היה נמוך מהממוצע הלאומי ולספרדים היו תפקידי הנהגה רק ב-46 מתוך 334 מפעלים. כל המפעלים הגדולים היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים.8
היו 168 מפעלי מתכת עם יותר מ-80 עובדים, בעוד שהיו רק 28 לפני הקמתה של ישראל. רוב מפעלי המתכת היו בשליטתם של חברות אשכנזיות כמו כור, כלל, חברת ההשקעות של בנק דיסקונט , וכדומה. רק 17 מתוך 170 מפעלי המתכת המעסיקים יותר מ-80 איש היו בשליטתם של הספרדים ואלה היו בפועל חברות בת של החברות הגדולות.10
היזמים-העתידיים האשכנזים היו מקבלים סיוע בצורה פעילה מידי המדינה. בסוף שנות השישים, הממשלה נתנה לבעלי תעשיית היהלומים הלוואות נוחות נמוכות ריבית עד למעלה של 80 אחוזים מעלות החומרים הגולמיים שלהם ו-90 אחוז מהוצאות הייצוא וסייעה להם למצוא ולהכשיר את כוח העבודה שלהם. כתוצאה מכך הרווחים זינקו פי 360 (1949-1970) והייצור עלה מ-2 מיליון לירות ישראליות ל-700 מיליון לירות ישראליות במהלך אותה תקופה, זאת אומרת פי 350 ומספר העובדים עלה מ-800 ל-9,500. 9 הקפיטליזם האשכנזי קיבל סיוע מסיבי מן המדינה.


התפתחות תעשיית הבנייה

ההגירה ההמונית הובילה להתפתחות תעשיית הבנייה עד למצב שבו 19-19 אחוזים של התוצר הלאומי הושקעו בה, בהשוואה ל-9-13 אחוזים באירופה המערבית בתקופת 1956-1965. 10 אחוז מכוח העבודה היה מעורב בבנייה ויחידות דיור חדשות נוספו מ-843,000 מטר מרובע ל-3,373,000 מטר מרובע, במהלך התקופה 1949-1962. 12
את הענף הזה של הכלכלה ניתן לחלק לשני חלקים: המגזר הציבורי, זאת אומרת דיור הנבנה על ידי המדינה, הרשויות המקומיות וסוכנויות ציוניות; והמגזר הציבורי, זאת אומרת נבנה על ידי הון פרטי. באופן טבעי, המגזר הפרטי בונה יותר טוב ודיור הרבה יותר מרווח, שהיה במיוחד עבור מהגרים חדשים מיוחסים. המגזר הציבורי בנה בתים קטנים וזולים עבור הספרדים למרות שהיו להם משפחות הרבה יותר גדולות מהאשכנזים. לדירות שהוקצבו לספרדים היה שטח קרקע של בין 45 ו-61 מטר מרובע במהלך התקופה של 1955-1965, בעוד שלמשפחה אשכנזית העניקו בין 75-92 מטר מרובע. 13
נוסף על כך, ההסתדרות נטלה על עצמה את בנייתם של 70,000 בתים יוקרתיים עבור האשכנזים14 באזורים המרכזיים של המדינה. הדיור לספרדים נבנה באזורים מרוחקים והם היו צריכים לשלם 65 אחוז מקדמה במזומן ועם השאר לשלם בתשלומים הנושאים אחוז ריבית גבוה. נוסף על כך, באזורים המרוחקים הספרדים היו צריכים לשלם סכום נוסף של 22 אחוז עבור הכבישים, פיתוח האדמות השכנות, בניית מערכת ביוב ורשת חשמלית. כוח העבודה שהשתמשו בו לפעילות הבנייה הזאת היה מורכב ברובו המכריע מספרדים ופלסטינים, במיוחד בעבודות הלא מיומנות ( זאת אומרת, "עבודה שחורה"). הניצול בענף הזה היה מכוער במיוחד, מאחר שהפועלים עבדו לסירוגין ונחשבו ל"בלתי-קבועים". אפילו סולל בונה, החברה של ההסתדרות, העסיקה 70-80 אחוז מעובדי הבנייה שלה על בסיס בלתי קבוע ושילמה להם פחות מהאשכנזים שעבדו בתעשייה הקואופרטיבית של ההסתדרות.
לפיכך, ההסתדרות הישגה רווחים רבים יותר מהבנייה מאשר כל ענפי הייצור האחרים, במיוחד התעשייה הקואופרטיבית (36 אחוזים לעומת 11.5 אחוזים מהתעשייה השיתופית).
אברהם כהן אמר שהבנייה במגזר המדינה וההסתדרות ב-1960 הניבו החזרים של 30-35 אחוזי רווח בהשוואה ל-60 אחוזים בסקטור הפרטי.15 אחת מתופעות ההתפתחות הכלכלית בתחום הזה הייתה הופעתה של חברת ההסתדרות, סולל בונה, ככוח רב עוצמה – לא רק בישראל אלא גם במדינות העולם השלישי – שהרחיבה את השפעת ישראל ובנתה בסיסים צבאיים לאמריקאיים בתורכיה ובמקומות אחרים. ב-1948 פדיון החברה הזו היה 5 מיליון לירות ישראליות ולשנת 1953 הוא היה 60 מיליון לירות ישראליות. ב-1958 חברת כור, שסיפקה לדרום אפריקה נשק, התפרקה מסולל בונה.
פעילות הבנייה הייתה מקבילה להופעתם של בנקים חדשים כדי ליצור קשר בין חברות הבנייה הממשלתיות ובין דיירי אזורי הפיתוח החדשים למגורים. אחד הבנקים הללו הוא בנק משכנתאות לשיכון שההסתדרות הקימה ב-1951. פעילות הבנקים התרחבה ביחד עם המזומנים והרווחים שלהם – וכולם תחת שליטה אשכנזית. עלינו גם להוסיף שההתפתחות התעשייתית, בעיקר בתעשיות המתכת, סייעו לפיתוח תעשיית החימוש הצבאי עד למצב שבו ישראל עתה היא מדינה מובילה בייצוא-נשק, במיוחד למדינות שבהם כלי נשק ישראליים הרגו חפים מפשע רבים.
3. התפתחות החקלאות

ההגירה ההמונית הצריכה הגברת ייצור המזון. בייצור ההדרים השתמשו ב-250,000 דונם ב-1945 והנתון הזה עלה ל-430,000 דונם ב-1978, בעוד שאדמות חקלאיות אחרות עלו מ-1,650 מיליון דונם ב-1945 ל-4,11- מיליון דונם ב-1958. נתונים אלו כוללים אדמות ערביות שהופקעו, כלומר האדמות של הפליטים וגם של הפלסטינים שנותרו בישראל. במהלך תקופה זו, ייצור הירקות עלה ב-330 אחוזים, ייצור הביצים ב-240 אחוזים, חלב ב-330 אחוז וחיטה ב- 340 אחוז, ומספר הטרקטורים עלה ב-510 אחוזים. התפתחות זו התרחשה בזמן שבו האוכלוסייה הוכפלה בגודלה. (מקורות ישראלים מתעלמים מן העובדה שהגדלה זו באוכלוסייה הייתה שווה למספר הפלסטינים שגורשו מבתיהם.) נוסף כל כך , הממשלה נטלה על עצמה את עבודות ההשקיה והייעור, שיבוח הקרקע, התחדשות תעשיית ההדרים וניצול קרקעות הערבים.
ערכה של התוצרת החקלאית עלה מ-274.2 מיליון לירות ישראליות ב-1949 ל-586.5 לירות ישראליות במהלך חמשת השנים שלאחר מכן, ואז הוכפלה שוב ב-1959. היצוא עלה מ-18$ מיליון ב-1949 ל-35$ מיליון ב-1964. ההשקעות בחקלאות עלו ב-300 אחוזים בין השנים 1948-1965, וכך ישראל הצליחה לספק לתושבים שלה את הירקות הנחוצים, ולפתח את ההדרים ואת תעשיית התוצרת החקלאית נוסף על תעשיות משק החי והעופות שלה. בין 1958-1960, המושבים החדשים ייצרו כמעט 60 אחוזים מתוצרת הירקות הכללית, 42 אחוז מן המספוא, 46 אחוז מקני-הסוכר והפיסטוקים, 35 מתוצרת החלב, ו-25 אחוז מתוצרת העופות. כל הייצור האחר מתקיים במושבים הוותיקים העשירים שהשתמשו בספרדים והפלסטינים בשכר נמוך כדי להרחיב את הייצור והרווחים שלהם, במיוחד בעבודות העונתיות הכרוכות בקטיף-פירות ומוצרים חקלאיים שמשתמשים בהם התעשייה, כמו כותנה. עובדי ההדרים על פי רוב קיבלו "שכר-חירום". העובדים הללו השתכרו 28 לירות ישראליות בחודש, בהשוואה ל-40 לירות ישראליות לעובדי הבניין, ו-41 לירות ישראליות לעובדי מפעל. הרווחים מגידול ההדרים הוכפלו, כתוצאה מהסיוע הממשלתי והציוד המודרני שישראל קנתה עם ההלוואות האמריקניות שהיא קיבלה. בין 1956-1959 הפדיון לדונם היה 450 לירות ישראליות שמהם 210 לירות ישראליות היו רווח. ילדי הפלסטינים והספרדים שעבדו במטעים האלה על פי רוב היו שרויים במצב של רעב. הייתי מרחיק לכת אפילו כדי לומר שהעבודה העונתית בחקלאות הייתה הגורם המפריד הגדול ביותר בין העריץ האשכנזי ובין המעמד התחתון הפלסטיני והספרדי.
נוסף על תעשיית ההדרים, הניצול היה נרחב גם בעיבוד מצרכים, כמו כותנה, סוכר וזיתים – למרות התמיכה הממשלתית ששולמה לבעלי העסקים הללו.
החקלאות סייעה לתקציב המדינה. הכותנה, לדוגמא, עובדה לראשונה ב-1954. לאחר עשר שנים בלבד שטח האדמה שהוקדש לכותנה היה 129,500 דונם, הייצור הגיע כמעט ל-20,000 טון, והרווח היה 92 לירות ישראליות לדונם. עיבוד קני הסוכר והפיסטוק התפתחו באופן דומה, עם השימוש במיכון מודרני, ועבודה זולה, במיוחד בקיבוצים האשכנזיים.
נוסף על כך, משרד העבודה השתמש בספרדים לעבודות השקיה וייעור ולנקז את אגם החולה, ומסר לקיבוצים 40,000 דונם נוספים, ולעבודות הללו הממשלה שילמה "משכורת חירום".
ההתפתחות החקלאית חפפה להתרחבות השירותים השונים כמו שיווק ( חברות תנובה והמשביר), פרויקטים לייצוא, תעשיות הקשורות לחקלאות בנקים ומוסדות פיננסיים. כל אלה שהוזכרו, יחד עם המעסיקים, הרוויחו רווחים ענקיים.16

4. התפתחות מנגנוני הממשלה

ההגירה המונית יחד עם קצב הילודה המהירה שלה, הצריכו את התרחבות מנגנון הממשלה. זה אפשר למתיישבים האשכנזים להיטיב עם עצמם ולכבוש את התפקידים הגבוהים ביותר של המדינה, כולל הממשלה, הצבא, ההסתדרות והסוכנות היהודית. בנוסף לכך, העוני של הספרדים הצריך את הקמתם של מוסדות סעד ובתי כלא כדי להתמודד עם הבעיות החברתיות והכלכליות שלהם. מרבית הפקידים הרשמיים של המוסדות הללו היו חברי קהילת המתיישבים, והמצב היה אותו דבר בחינוך שבו מספר התלמידים עלה מ-140,000 תלמידים ב-1948 ל-540,000 ב-1958. 17 אלה יצרו אלפי משרות בעלי שכר טוב עבור המתיישבים האשכנזים (ראה פרק שישי ושביעי). התפזרות, הרס המשפחות והמסורת והחיים השפלים במחנות, אבטלה ועוני כל אלה הובילו לניכור בקרב הצעירים, לזנות, התמכרות לסמים, גירושין, פשע ובעיות חברתיות אחרות. 90 אחוז מאלה הזקוקים לשירותי רווחה הם ספרדים, ו-90 אחוז מפקידי הרווחה הם אשכנזים!
ישראל הקימה ארבעה מוסדות חינוך מיוחדים באוניברסיטאות כדי להכשיר עובדים סוציאליים. מונו מחנכים, שזה אומר, עוד משרות לאינטלקטואלים אשכנזים ועובדים סוציאליים שהחדירו בהם תיאוריות חברתיות ריאקציונריות ומפלות.
כתוצאה מכך ארבע קבוצות חברתיות ניכרות נולדו בישראל. והם:
1. מנגנון המדינה, הכולל את הממשלה, ההסתדרות, הצבא והסוכנות היהודית.
2. בעלי עסקים ובנקאים.
3. מהנדסים, מומחים, ועובדים מיומנים.
4. עובדים מיומנים-למחצה ובלתי מיומנים, אוכלוסיית בתי הכלא, המובטלים, תת-התרבויות של השוליים, וכדומה.
שלושת הקבוצות הראשונות במהותן היא הקהילה האשכנזית, בעוד שהקבוצה התחתונה ביותר היא בעיקרה המזרח-תיכונים – זאת אומרת, הספרדים ואחיהם הפלסטינים. בכל ממסד ישראלי הלבנים הם מלמעלה, עם בודדים היוצאים מן הכלל. ההגירה ההמונית מהמזרח התיכון (ומזרח אירופה) סייעה לאשכנזים לאבטח לעצמם את העמדות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות.
בהרצאה שהוא נתן לחיילים על איך לדכא את הזהות של הערבים בשטחים הכבושים, הקצין האמריקאי (אשכנזי) שהתמחה בלוחמה פסיכולוגית אמר, "צריך לאלף את הערבים כמו שאדם מאלף כלב." כשחייל אשכנזי שאל אותו אם זה רלוונטי גם לספרדים שבאו מארצות ערב, הקצין השיב, "כן, רובם כמו הערבים, אבל אם נעשה את המרב שלנו, יהודים אמיתיים רבים יבואו מארצות הברית."18


אלישר מתריע

את ההיסטוריה של הציונות בפלסטינה מאייפנים הפרובוקציה, הפולריזציה והנפץ. זה לא חל על היחסים בין האשכנזים לספרדים בלבד אלא גם על היחסים עם הפלסטינים. המאבק של הפלסטינים התחיל עם האשכנזים בלבד, אבל זה הסלים להיות שסע יהודי/ערבי כללי, ומשם לסכסוך בינלאומי עם האיום של מלחמה גרעינית.
התנאים הקשים עבור הספרדים, במחנות של הציונים וההתפתחויות הכלכליות המואצות שהוזכרו למעלה, הובילו להאצת הקיטוב האתני. זו לא הייתה תופעה של פוסט-1948, אבל הייתה קיימת מראשיתה ממש של הנוכחות הציונית האשכנזית בפלסטינה, כפי שתיארנו בפרקים הקודמים.
ב-30 בנובמבר 1941, האינטלקטואל הגדול ביותר של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון, כתב בהפועל המזרחי19 " העובדים האשכנזים המאורגנים בתוך ההסתדרות ( ההתאחדות הכללית של ארגון העובדים) הרכיבו מעין-אריסטוקרטיה בהשוואה לעובד הספרדי החי בשוליה של ההסתדרות. מעמד מקופח זה יום אחד יתקומם נגד ההסתדרות אם תנאיו לא ישתפרו." אליהו אלישר, מנהיג הספרדים של ירושלים, ציטט את האמירה הזאת (של כצנלסון), אבל העיר שמאז פרסומה, התנאים של הספרדים החמירו פי עשר. 20
במאמרו,21 אלישר כתב ש"כל אחד יכול לקלוט טכנולוגיה מערבית אם נותנים לו את ההזדמנות, כפי שאינטלקטואלים ספרדים הוכיחו." אלישר האשים באופן מפתיע את הממסד הציוני ואת סוכניו בקרב הקהילה הספרדית על אחריותם להתפשטות המצוקה והסבל, והתחיל כל משפט במילים "אני מאשים."22
אלישר מאשים את המנהיגים האשכנזים שבזבזו מיליונים מכספי המדינה במקום להשתמש בהם לפתירת בעיות כלכליות כמו עוני ודיור. הוא מקצה חלק מן האשמה על התפשטות הזנות אל הנערות הספרדיות, וציין שישנן יותר מ-200 מהן. הוא הדגיש שהזנות לא הייתה קיימת אצל הספרדים לפני שהם באו לישראל. הוא הזכיר שהוא ביקש ממשרד האוצר אשראי של 30 מיליון לירות ישראליות לשיפור תנאי הדיור, אבל המשרד דחה את בקשתו. הוא מוסיף שהמנהיגים בנו ארמונות לעצמם במקום להעניק חינוך תיכוני ואוניברסיטאי חינם.
אלישר ממשיך לומר בעוד המדינה מעודדת את משפחות הספרדים שיהיה להם הרבה ילדים, היא לא מסייעת להם והיא אף לא משקיעה אחוז חסר ערך מ-10 המיליארד הלירות הישראליות של תקציבה השנתי בכך. בו זמנית, המדינה משתמשת בילדים מהמשפחות הללו לשירות צבאי חובה. נציגי ישראל בחוץ לארץ התייחסו היטב לתנאים האומללים של משפחות הספרדים כדי לאסוף תרומות עבור המדינה. אלישר מתח ביקורת על ספרדים שהסכימו לקבל תפקידים סמליים או מכובדים בממשלה, אבל אינם מסייעים לקהילה שלהם, והתנגד להקמת ארגון אל-פוליטי להגן על זכויותיהם של הספרדים.
אלישר מונה את הארגונים אשר הספרדים הקימו בפלסטינה מאז המנדט הבריטי, ותולה את כשלון כולם בממסד הציוני ובהתחזקות הקנאות הצרה, ההגמוניה המעמדית המפלגתית שלו שהובילו לאי-ייצוג של הספרדים במוסדות הגבוהים יותר של המדינה, מלבד שר המשטרה, בכור שיטרית, שייצג את מפלגת מפא"י.
אלישר מזהיר שהמשך מצב העוני וההתמרמרות בקרב הספרדים מציגים סכנה לביטחון המדינה, בגלל שהצבא מורכב ברובו מספרדים. הוא דורש את הקמתו של ארגון שיפעל למען גישור הפער בין הקהילות. הוא מזהיר ש"בעתיד, יכולה מאוד לקום קבוצה עם כושר דמגוגי להסתת הציבור הספרדי המקופח." נילי ארקין מזהירה שעוני, נחשלות תרבותית ותנאי מחייה משפילים ישפיעו על היכולת הצבאית של הדור הצעיר ושילדים אלה יכולים להוות סכנה לישראל בעתיד.
עלינו למשוך את תשומת לב הקורא אל העובדה שהמיליטריזם הישראלי הגיע לנקודה שבה אין אדם יכול לדבר על טוב ורע, אלא רק במונחים של "ביטחון". אלה שניסו לדבר על נושא האפליה כונו בוגדים, ומשתמשים רק בלשון נקייה של "פער" כדי לרמוז על ההפרדה הגדולה.


בגין ופרויקט שיקום השכונות


כאשר מדינת ישראל נוצרה ב-1948 בגין היה המנהיג של מפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם חירות (חופש). בגין ידע שהוא יוכל להביס את ממסד "העבודה" שהיה מופקד על קהילת המתיישבים במשך שנים רבות, רק על ידי ניצול זעמם של הספרדים. הוא הבטיח להרכיב מערכת הבנויה על שיווין אתני מוחלט, לא רק במדינה אלא גם בתוך מפלגתו (מפלגה זו ביחד עם אינטרסים עסקיים וליברליים הרכיבו גוש ימני קיצוני בשם ליכוד). בגין הפיץ את הפיקציה שהוא "מרוקאי" בעוד שלמעשה הוא היה פולני, שברח בתחילת מלחמת העולם השנייה מהצבא הפולני הלאומני לפלסטינה בה הוא הוביל את הארגון. ב-1977, בגין הצליח לבסוף לזכות בחלק גדול מקולות הספרדים בגלל קריאתו לשיווין – ולא בגלל המדיניות האנטי-ערבית שלו. הוא הרכיב את הממשלה הימנית הראשונה (מפלגת העבודה לא הייתה פחות עוינת לערבים מבגין, שהייתה הממשלה שגירשה את העם הפלסטיני, שהרסה מאות כפרים של ערבים ועיירות, החרימה את האדמות והנכסים של הערבים ב-1948 וסיפחה חלק גדול משטחי הפלסטינים (בהתאם להצהרות של האומות המאוחדות), פלשה לסיני ב-1956 וכבשה את הגדה המערבית, סיני והגולן ב-1967 וכדומה.).
ב-1978 בגין התחיל תוכנית חדשה ל"שיפור תנאיו של העם", כפי שהוא הבטיח. תכנית זו נקראה "פרויקט שיקום השכונות". הוא כלל 169 אזורי מצוקה, כולל החגורה השחורה של הערים הגדולות, את עיירות הפיתוח ואת הכפרים ה"קואופרטיביים" שפשטו את הרגל. הארץ כתב ב-5 בינואר 1979 שמספר התושבים באזורים הללו היה 300,000 וש1.2$ מיליון דולר הוקצבו עבור השלב הראשון של הפרויקט. ממשלתו של בגין נאותה לצרף את התרומות של יהודי אמריקה לפרויקט הזה. תוך זמן קצר התברר שהפרויקט היה כשלון גמור. הוא רק סידר כמה אתרים באזורי משכנות העוני, ומרבית אלה שהפיקו תועלת מן הפרויקט היו האשכנזים.
זה קרה בגלל שהממשלה סירבה לאפשר לספרדים המעורבים לבחור את הוועדות של עצמם כדי לנהל את הפרויקט ולהוציא את הכספים על הדיור, תעסוקה, החינוך וכדומה הנחוצים. הממשלה במקום זה הקימה בירוקרטיה אדירה של פקידים אשכנזים חברים שנבחרו מהרשויות השונות, כמו הממשל המרכזי, הרשויות מקומיות, הסוכנות היהודית וכדומה. בין הוועדות הללו הייתה וועדה מיניסטריאלית, וועדת שירות המדינה, עם מבקר על הפרויקט במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפרויקט בסוכנות היהודית ומנכ"ל הפרויקט במשרד העבודה והרווחה. ברמה המקומית השתתפו הוועדות והאנשים הבאים: מנכ"ל וועדת ההיגוי, מנכ"ל הבינוי והשיכון, עובדי עירייה ועובדי מדינה ממחוזות שונים שעסקו בענייני דיור, חינוך, עבודה ובריאות. הממשל המרכזי סיפק מומחים בגיאוגרפיה, סוציולוגיה והנדסה, וחברות הדיור עמידר ועמיגור שימשו תפקיד פעיל.
כששלטון הפקידים נעשו מודעים לסכומים האדירים של הכסף ולהשפעה הפוליטית שהכסף הזה הביא איתו, מאבק אדיר פרץ בקרב הסוכנויות השונים שהתחרו על השליטה בפרויקט.
מתוך תקציב של 400 מיליון לירות ישראליות לשנת 1978, 200 מיליון לירות ישראליות הוקצו לבנייה ציבורית, וסכום נוסף לתשלום המשכורות של המומחים האשכנזים. רק סכום קטן הופרש עבור השירותים בשביל אזורי משכנות העוני.23
העיתונות הישראלית דיווחה ש-60 אחוז מהתקציבים של הפרויקט שולמו כמשכורת לצבא הפקידים האשכנזים, ובמה שנשאר מן התקציב את רובו הוציאו על טיפוח אזורי משכנות העוני במבנים ציבוריים, ופארקים כדי להרשים את המבקרים הזרים, במקום להוציא אותו על בניית יחידות דיור, על שיפור תנאי החיים ולהילחם באבטלה, בעבריינות, הפשע והניכור.
הרשויות המקומיות, אשר בשליטת האשכנזים, התחילו לבזבז יותר ויותר על שכונות אשכנזיות, על חשבון השירותים העירוניים באזורי המצוקה. וכך הצליחו העיריות באופן עקיף לנצל את הפרויקט כדי לשפר אזורים אשכנזים. תושבי שכונת התקווה בתל-אביב לדוגמא אמרו שהמכללה לאומנות שהוקמה באזור צרכה סכום גדול מתקציבי הפרויקט, למרות שהסטודנטים במכללה הם אשכנזים שנוסעים לשם מן הפרברים העשירים. תושבי האזור דרשו להעביר את המכללה למקום אחר, ולאחרונה העירייה נאותה לכך.24
בנוסף לכך, הממשל המרכזי התחיל לעשות קיצוצים בתקציב שירותי הרווחה. הרשויות המקומיות אז היו צריכות לפנות לפרויקט שיקום השכונות כדי לבקש סיוע כספי. פרקטיקה זו אפשרה לממשל המרכזי לבזבז יותר מהתקציב על יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים.
ב-4 באפריל 1980, הארץ כתב שתושבי מחוז עמידר עזבו את וועדת ההיגוי של הפרויקט, בגלל שהם היו מיוצגים רק על ידי 4 מתוך 24 חברי הוועדה והם רצו לקחת את היוזמה. העיתון ב-23 במאי 1980 ציטט את תושבי אזור המצוקה של קריית-אתא שטענו שהפרויקט שימש רק כדי לתת עבודה לאשכנזים והם דרשו להקים וועדות מקומיות כדי לנהל את הפרויקט. לאחר שתיאר את התנאים הקשים באזורי משכנות העוני, העיתון כתב שהספרדים מאיימים לעשות "מהפכה" יחד עם הספרדים מאזורי שכונות המצוקה של תל-חנן וטירת כרמל, וארגון אוהלים בירושלים. העיתון הוסיף שבבניין אחד היו 200 ילדים שהיו צריכים לשחק ברחוב מפני שלא היה להם גן שעשועים לשחק בו, והשכונה מלאה בפשע, התמכרות לסמים וזנות.
ב-1 באוגוסט 1980, ההיסטוריון תום שגב פרסם מאמר בהארץ, תחת הכותרת "זה הכול רמאות גדולה!", שבו הוא תיאר את ההתפתחויות הללו ומאשר ש"הכול קיים על הנייר בלבד". הוא מנה את כל האגפים המעורבים בפרויקט ותיאר את הוויכוחים המתמשכים שלהם. הוא הדגיש שקיצוצים נעשים בתקציב הרווחה על ידי הממשלה, שכמה יושבי ראש הוועדות העשירו את עצמם דרך הפרויקט הזה ושהרבה כסף מבוזבז על "עיצוב חלונות ראווה עבור מטרות תעמולה".
ב-8 באוקטובר 1980, זו הדרך כתב שמתוך 6$ מיליון שנאספו באמריקה עבור הפרויקט הזה, הממשלה הוציאה רק 700,000$ עד פברואר 1980 – השאר נבלע על ידי הביורוקרטיה (האשכנזי).
המאמר החשוב ביותר שנכתב על הנושא הזה, הופיע בהארץ ב-29 בינואר 1982. הוא היה מאת זאב יפת, והופיע תחת הכותרת "מעוף התקציב". יפת כתב שמנהלי הפרויקט בנו מדרכות שלא הושלמו באזור שכונת המצוקה של כפר סבא. באשדוד הם הקימו פארק גדול במרחק רב מאזור שכונת המצוקה. בעמידר ברמת גן, הם שתלו פרחים במקום לטפל בבעיית הדיור, הפשע והאלימות. הוא כתב שראשי הערים שולטים בפרויקט, והם היו אלה שהתעלמו מהאזורים הללו במשך שנים רבות. עכשיו הם השתלטו על כספי הפרויקט והם מוציאים אותם כאוות נפשם. רשויות מקומיות אחדות השתמשו בכספי הפרויקט כדי לספק את השירותים הרגילים שצריכים להיכלל בתקציבים של הרשויות עצמם. ברחוב ד' ביפו, לדוגמא, ישנו קונסרבטוריון למוסיקה שתל-אביב נהגה לממן אותו, אבל ראש העיר, מר להט, הכריז שמעתה העירייה לא יכולה להרשות לעצמה לממן אותו, וש"הפרויקט" צריך לתמוך בו. מנהיגים מארגון העובדים הסוציאליים אומרים שהרשויות המקומיות מפטרים את העובדים שלהם במטרה להעסיק אותם שוב על גיליון השכר של פרויקט שיקום השכונות. בבית שמש, המועצה המקומית קיבלה 300,000 שקלים מהפרויקט, ובזבזה אותו על איסוף האשפה. בקדימה משרד הפנים הוריד את הסיוע הכספי ב-800,000 שקלים בטענה שהעירייה יכולה לקבל את הסכום הזה מהפרויקט. מתוך 6 מליון השקלים שהוקצבו לפרויקט, 3 מיליון שקלים בוזבזו על שירותים ממשלתיים רגילים שאינם עושים דבר בשביל "שיקום השכונות". בחצור שבגליל, הממשלה הפסיקה לשלם את העלות הנוספת של שעות בית הספר אחר הצהרים והפרויקט נאלץ להתערב. בצפת משרדי הפנים והשיכון קיצצו את התקציב הרגיל ודרשו שראש העיר ישתמש בכספי הפרויקט במקום. הפרויקט נאלץ היה גם לממן את שיעורי הביניים בבתי הספר התיכוניים, במקום משרד החינוך, ומשרד זה ביטל תוכניות לימודים אחרות שהיו מיועדות לסייע לספרדים.
לאחר שהעובדות המזעזעות הללו פורסמו, הממשלה הכריזה שהסכומים שהושקעו בפרויקט הגיעו ל-600$ מיליון, ש-50,000 דירות שופצו ו-20,000 דירות הוגדלו. הממשלה לא חשפה את החלק הזעום מתוך הסכום הכולל של 600$ המיליון שהיא השתמשה בו לשם כך. ההודעה הרשמית שלה רק הזכירה שהממשלה השתמשה בכספי הפרויקט להקמת מרפאות, פעוטונים, מרכזי ספורט ובניינים ציבוריים25 – אשר כולם היו צריכים להבנות מכספים מתוך התקציב שלה ולא מכספי הפרויקט.
וכך פרויקט שיקום השכונות מצא את מותו, ושארית הכספים נבלעו על ידי השלטון המרכזי, הרשויות המקומיות והמנגנון האשכנזי. מנחם בגין, ראש הממשלה שבא להציל את הספרדים מאי-צדק ודיכוי, ראה את כל זה אבל א נקט בשום פעולה חיובית (בעת שהיה ראש הממשלה). הוא פשוט שלח את ילדי שכונות המצוקה הלאה אל הצבא, אולי למות במלחמת לבנון, וייתכן שעובדה אחרונה זו היא שהובילה להתמוטטותו הפיזית והנפשית.
בדו"ח שלה מן השנים 1984/85, רינה גוטמן, מבקרת הסוכנות היהודית, לא פרסמה את המגרעות החמורות של ניהול הפרויקט. בכל אופן, היא הודתה שהתפקידים לא היו על פי מכרז. מנהלת הפרויקט לא בחנה בקפידה יתרה את כישוריהם של פקידיה, ולא הייתה מערכת שתארגן לפי סדר עדיפויות את התוכניות השונות של הפרויקט שהיו בעיצומן. הסוכנות היהודית בזבזה 175$ מיליון עד היום.26


פולריזציה

בנוסף לכישלון פרויקט שיקום השכונות, מדיניות "הפתיחות" הכלכלית שננקטה על ידי ממשלת הליכוד הובילה להגברת הקיטוב בין שתי הקהילות היהודיות (מלבד קבוצה קטנה של ספרדים שהצליחה להיטיב עם עצמה והצטרפה למעמד הבורגני הקטן של מסעדנים, בעלי מוסכים ובוטיקים וכתוצאה מכך קשרו את גורלם לגוש הליכוד מטעמים כלכליים.
לגבי המשבר הכלכלי שאירע לאחרונה בישראל, כחלק מן העולם המערבי, הספרדים והפלסטינים היו הקורבנות העיקריים.
נוסף על כך, ניתוק כל היחסים המסחריים בין ישראל לרפובליקה האסלאמית של איראן כולל יבוא נפט, הסתיים בנעילת כל המפעלים שעסקו בייצוא לאיראן לפני המהפכה.
כדי להחמיר את המצב, הייתה גם הפלישה ללבנון אשר את עלותה ישראל קיזזה על ידי קיצוצים בשירותי והחברה והחינוך וכדומה.
הקמת היישובים האשכנזים בשטחים הערביים שנכבשו לאחר 1967, והוצאות ה"ביטחון" נוסף על תשלומי החובות מילאו שני שליש מתקציב המדינה.27 בתקציב של שנת 1986, הסכום הזה היה 69.2 אחוזים בעוד שלשירותים החברתיים והעירוניים הוקצבו 17.8 אחוזים מתקציב המדינה.28
כתוצאה מכך, האבטלה, הקיצוצים בסובסידיות המזון, האינפלציה והשחיקה הצמודה של השכר החמירו. הטיימס29 ציין האינפלציה דהרה בכמעט 1,000 אחוזים, והתוכנית הכלכלית החדשה כללה הפחתת האינפלציה ב-30 אחוזים, קיצוץ התקציב ב-500$ מיליון וצמצום כוח העבודה במגזר הציבורי ב-10 אחוז, זאת אומרת 14,000 עובדים. העיתון דיווח שהייתה סכנה של התפשטות האלימות ונזק למשטר בשל מדיניות הצנע שלו ושהמשטרה מכינה תוכניות להתמודד עם זה. בספטמבר 1981, ההוצאות החודשיות של משפחה עם 3.4 נפשות החיים בעיר הייתה 8,898 שקלים. לספטמבר 1984 סכום זה הגיע ל-257,000 שקלים.30 מוכר אחד באחד השווקים הגדולים אמר לכתב הטיימס ש"אנשים מוכנים להרוג בשביל עוף קפוא." כתב הטיימס לא ציין את ההוצאות של המשפחות הגדולות.
אין ספק שאחוז הספרדים החיים מתחת לקו העוני הוכפל מאז שבגין נכנס לתפקיד בשלטון ב-1977. צ'ארלי ביטון, חבר כנסת, הצהיר שבין 1977-1979 מגזר זה של הקהילה גדל ב-78 אחוזים, ושהפחתת המיסים על מותרות לצרכן כמו מכוניות וטלביזיות לא סייעו למקופחים. באותו זמן, הממשלה שילמה פיצויים של 100,000$ למשפחות המתיישבים האשכנזים שפונו מסיני – בסכום כולל שיכול היה לשמש לבניית 17,000 יחידות דיור עבור העניים.31
ההצהרה השנתית של המוסד לביטוח לאומי של המדינה ב-1980 הוסיפה שבתקופת מינהל הליכוד (1977-1980), הפער העמיק ומספר התינוקות שנולדו בעוני הוכפל. הייתה עלייה של 300 אחוזים במספר המשפחות עם 3-4 ילדים הנמצאות מתחת לקו העוני. משפחות אלו הגיעו להרכב של 11.7 אחוזים מהסכום הלאומי. במשפחות עם יותר מ-5 ילדים מתחת לקו העוני הייתה גדילה של 400 אחוזים, שהיוו ביחד 25 אחוזים מהסך הכול הלאומי. הדו"ח קבע שאחת הסיבות לתופעה הזאת הייתה ביטולם של כמה מיסים שקודם היו מוטלים על העשירים (מס רכוש, מס מסחרי, מס ירושה וכדומה.) חבר הכנסת הליברלי, אמנון רובינשטיין, תיאר את העוני הזה כ"פצצת זמן שהונחה בקרבינו על ידי בגין."32
ב-1977 3.8 אחוז מהילדים, כלומר 28,200, חיו מתחת לקו העוני. לשנת 1981 הנתון הזה היה 8.4 אחוזים, או 67,000. 33 המועצה לשיווק החלב קבעה שמאז שהממשלה הסירה את הסובסידיה שלה, ירדו מכירות החלב ב-13-29 אחוזים. בית החולים איכילוב בתל-אביב אמר שהוא התחיל לטפל בילדים עם תת-תזונה.34
עלינו לציין שקו העוני בישראל הוא נמוך יותר מאשר במדינות המערב, והמשפחות שחיים מתחתיו בישראל הם אלה המשתכרים פחות מ-36£ סטרלינג בחודש. היו 547,000 אנשים כאלה ב-1983, 35 זאת אומרת 13 אחוז מהאוכלוסייה. ב-22 במאי 1985 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח מיוחד על ההכנסות של העובדים, שבו היא קבעה שרמת החיים של מרבית העובדים ירדה ב-1983/84. ההכנסות של משפחות (אשכנזיות) עשירות ובני מעמד הביניים צנחו ב-1.5 אחוז בעוד שהכנסות העשירון התחתון (הספרדים) של האוכלוסייה צנחו ב-11.5 אחוזים.36
כאשר מקורות ישראליים (כלומר, אשכנזים) מדברים על העניים ועל תושבי עיירות הפיתוח ומשכנות העוני, הם אינם מציינים שהם ספרדים מסיבות של "אחדות לאומית". במקום, הם ממציאים שהבעיה היא אך ורק הפער בין העשירים לעניים.
האינטלקטואל המרוקאי, מיכאל אלבז, אמר ש"התלות של הספרדים במוסדות הרווחה של המדינה מחריף יותר מדור אחד לשני. ב-1964, 34.5 אחוזים מהמשפחות בעיירות הפיתוח נזקקו לתשלומי סעד, בהשוואה ל-17.4 אחוז מהכלל הלאומי. לשנת 1973 מספר חסרי הכול עלה. 40.4 אחוז מחסרי הכול היו מרוכזים בעיירות הפיתוח למרות שעיירות אלו החזיקו רק ב-17 אחוז מהאוכלוסייה הישראלית." אלבז מוסיף, ל-83 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודי יש קשיי הבנה, בהשוואה ל-45 אחוז מהכלל הארצי. אלבז מסכם שאי-השוויון האתני הוא ממוסד.38
אפילו אינטלקטואלים אשכנזים הודו בעובדות הללו עשר שנים לפני שאלבז כתב את הפרשנות שלו. יונה רוזנפלד ואברהם זלאטשבי קבעו ב-1965 שיש נטייה לעלייה באי-השוויון האתני בקרב דורות ילידי ישראל.
תעמלנים ציונים אומרים שמצב הספרדים השתפר בישראל בהשוואה למצבם הקודם בארצות מוצאם אבל ד"ר יעקב נהון הפריך את הטענה הזאת. באנאליזה שלו, שפורסמה על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל, ד"ר נהון הדגים שמספר עובדי הצווארון הלבן האשכנזים עלה ב-90 אחוז בהשוואה למספר הספרדים בעוד שמספר הספרדים בעלי הצווארון הכחול עלה ב-90 אחוז! בתפקידים האקדמיים היו פי חמש אשכנזים מאשר ספרדים. כשזה הגיע לעבודות שוליים, היו 250-300 אחוזים יותר ספרדים מאשר אשכנזים.39 אם יש רמז כלשהו לשיווין, ניתן למצוא אותו רק בקרב הבורגנות הקטנה שמייצגת 18 אחוז משתי הקבוצות האתניות.
עוני וקיטוב החריפו עד למצב שיחזקאל צנעני, ממוצא תימני, הכריז שהוא מוכן למכור עין מעינו וכליה כדי לקנות דירה במקום לישון באוטובוסים, כפי שהא עשה במשך שמונת השנים האחרונות. שרה ברניה הכריזה שהיא תמכור את תינוקה שעדיין לא נולד כדי שהיא תוכל לקנות דירה קטנה של חדר וחצי.40
יוחנן פרס, מדען חברתי, הבחין שהפער האתני והחברתי בישראל היה גדול יותר מכל מדינה אחרת בעולם, כולל ארצות הברית.41 ב-1948 השכר לתשלום עבור שעת עבודה אחת בארצות הברית היה 13$ ובקנדה הוא היה 11.5$, בעוד שבישראל הוא היה 4.5$.42 נתונים אלו הם עבור הממוצע וזה תמיד מטעה, היות והציבור הספרדי והפלסטיני מרוויחים את שכרם הרבה יותר נמוך מאשר הממוצע.
ד"ר יוחנן פרס מציע, "אם אנחנו לא נמגר את הפער העדתי, התחושות המכריעות של אי-צדק יכולים היטב להוביל להתנפצות הרסנית."43 הוא הוסיף ש"הדור השני , שנולד בארץ, מודע יותר לאי-הצדק מאשר דור ילידי החוץ הראשון... 44 הוא כתב שלמשפחה אשכנזית ממוצעת הייתה הכנסה של 400 אחוז יותר גדולה מאשר שלמשפחה ספרדית ממוצעת, 45 וש"הפער העדתי בין הלבנים והשחורים בארצות הברית בתחום העבודה, המקצועיות, עבודות טכניות וניהוליות הוא פחות חריף מאשר הוא בישראל."46
מספר הישראלים הנישאים מחוץ לקהילה שלהם היה 18.5 אחוז ב-1971, 47 אולם אין בכך כוונה ששתי הקהילות נעות לקראת אינטגרציה. המשמעות של כך היא בדיוק הפוכה – ש-18.5 אחוז מהישראלים אינם נושאים בני זוג מקהילה אחרת. מלבד זאת, אלה שכן נישאים בנשואי תערובת, נישאים לבן זוג מאותו מעמד חברתי.
בנסיעה מחיפה למרסיי באונייה תורכית, שרוב הנוסעים שלה היו ישראלים, יחד אשכנזים וספרדים... שמתי לב בהתחלה כשיצאנו לדרך, היחסים בין שתי הקבוצות היו מאופקים אבל קורקטיים והספרדים דיברו ביניהם על החיים והעבודה שלהם בישראל, ואחרי זה על הבעיות שלהם בישראל. באופן הדרגתי השיחה נסבה על הקשיים שלהם ולבסוף כולם אמרו שאם הם ימצאו עבודה מתאימה בצרפת הם יישארו שם. המגע עם האשכנזים התקרר ככל שהתקרבנו למרסיי, וכשירדנו מן האונייה האשכנזים והספרדים יצרו שתי קבוצות נפרדות, שכרו מוניות נפרדות ונפרדו ללא מילה. בלונדון ישנם ישראלים רבים, משתי הקהילות, וראיתי מעט מאוד ראיות של יחסים מיודדים ביניהם.
את העמקתו של הפער בין שתי הקהילות בדור השני של ילידי-ישראל ב"מעמד העליון" יש לציין. 12.9 אחוז מהמהגרים הספרדים (1977) שייכים לקבוצה זו, בהשוואה ל-30.9 אחוז אשכנזים. בדור ילידי-ישראל יחס הנתונים הוא 14.6 אחוז בהשוואה ל-45.6 אחוז. נתונים אלו מוכיחים גם שמגמת הירידה בקרב הספרדים היא תופעה תוצרת-ישראל.
פירוט תחומי התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית בהתאם למוצא אתני48
תחום תעסוקה ילידי אפריקה ואסיה ילידי אירופה ואמריקה ילידי ישראל ממוצא ספרדי ילידי ישראל ממוצא אשכנזי
% % % %
1974 1977 1974 1977 1974 1977 1974 1977
מקצועות חופשיים, טכניים וניהוליים
11.4 12.9
27.8 30.9
11 14.6

41.4 45.6

שירותים ומסחר 39 41.5 28 28.2 40.6 43.1 33.8 31.1
חקלאות, עובדים מיומנים ובלתי מיומנים

39.5 45.7

34.2 30.8

48.4 42.1

24.8 22.2
סך הכל (s000) 306.7 302.6 393.3 390.2 91.9 122.5 150.8 175.2
סך הכך (%) 100 100 100 100 100 100 100 100

המציאות היא הרבה יותר גרועה, היות ובכל מעמד בתחום התעסוקה הספרדים בדרך כלל בתחתית.
ניתן לראות את השוני בהכנסה בטבלה הבאה. ניתן להראות בבירור שההבדל בהכנסה מופיע בקרב הדרגים הגבוהים יותר. בקצה התחתון של סולם השכר ב-1966, השכר היה 30 אחוז מהממוצע הלאומי, זאת אומרת פי עשר פחות מהשכר הגבוה ביותר.

9-12 שנות השכלה מעל 13 שנות השכלה

מקטעים באוכלוסייה49 ספרדים אשכנזים ספרדים אשכנזים
החמישית התחתונה 10.8 12.0 15.5 7.6
החמישית השנייה 21.6 16.4 8.5 9.7
החמישית השלישית 26.0 17.3 9.9 13.0
החמישית הרביעית 24.6 24.8 36.6 23.2
החמישית העליונה 17.0 29.5 27.3 46.5
סך-הכל 100 100 100 100

התמונה גרועה יותר אם ניקח בחשבון את ההכנסה של הספרדים שלא הייתה להם הזדמנות לסיים 9 שנות השכלה. ב-1979 19 אחוזים מאוכלוסיית ישראל (כלומר, 445,000) הוגדרו כעניים, שמהם 75 אחוזים היו ספרדים. בהתאם לנתונים של ג'. חביב, 78 אחוז מהילדים העניים (92 אחוז בהתאם לכץ) באים ממשפחות ספרדיות גדולות. מצוקתם לא חלפה על ידי תשלומי הסעד הם קיבלו, בגלל שהתשלומים היו רק 43 אחוזים מהממוצע הלאומי.50
הדו"ח על ההכנסות שהוכן על ידי המרכז לחקר מדיניות חברתית קובע שחלוקת ההכנסות בישראל הייתה פשוט נמוכה מאשר במדינות המערביות.51 אלה שנמצאים בעשירון העליון שבסולם השכר (מלבד אנשי עסקים) - על פי רוב אשכנזים – מרוויחים 40 אחוז מן השכר הכולל של כל העובדים. האחוז האחד העשיר ביותר באוכלוסייה ב-1984 שלט ביותר מ-11.5 אחוזים מכלל ההכנסה הלאומית.52 נתונים מצביעים לעובדה שהעשירים (האשכנזים) מרוויחים יותר, וב-1980 ההכנסה הפרטית הממוצעת שלהם הגיעה ל-86,900$. לשנת 1984 היא הגיעה ל-100,700$.
הקיטוב של קהילת המתיישבים האשכנזים מצד אחד, והספרדים והפלסטינים מצד שני, נעשה ברור במדגם הנתונים על הכנסות המשפחה: בשלבים הראשון והשני התחתונים של הסולם החברתי ההכנסה הממוצעת למשפחה הייתה 150-200$ לחודש ב-1984 (בעיקר ספרדים ופלסטינים). בשלב השישי, ההכנסה למשפחה הייתה 500$ לחודש, בשלב השמיני הייתה 900$ (בעיקר אשכנזים) ובשלב התשיעי הייתה 1,200$ לחודש (בעיקר אשכנזים).53
הנתונים הרשמיים המאוחרים ביותר מאשרים שהעוני התפשט בקרב הספרדים והפלסטינים. העיתון ידיעות אחרונות ציטט מקורות רשמיים ש"מספר האנשים החיים מתחת לקו-העוני הגיע ל-267,000, מתוכם 120,000 ילדים. מספרם גדל ב-25 אחוזים במהלך 1983 ו-1984."54 מאז תחילת 1985, המדיניות הכלכלית החדשה הובילה לשחיקת השכר ב-35-40 אחוזים. שכר המינימום ירד מ-40 אחוז ל-23 אחוז מהשכר הממוצע. האבטלה עלתה לממוצע לאומי של 10 אחוז, אך באזורים הספרדיים והפלסטיניים היא 30-40 אחוז. צעדים ננקטים ללא הרף כדי לקצץ את כמות תשלומי הרווחה, קצבת ילדים ושירותי חינוך ורווחה אחרים. (בבאר-שבע, לדוגמא בית חולים סורוקה אשפז 300 ילדים בחודש, כולל 20-30, בגלל מצב תת-התזונה שלהם, שנראו כמו ילדי מחנות ריכוז. אלה הם ילדי הספרדים, הפלסטינים והשחורים העבריים האמריקאים.)55

פשע ועינויים

הקורא יכול לתהות: איך זה שהספרדים קיבלו את המשטר הציוני האשכנזי? האם הם קיבלו אותו כעובדה מוגמרת, או שהם נאבקו?
התבוסתנים נכנעו וקיבלו מה שהאשכנזים בחרו לתת להם. חלק גדול מהקבוצה הזאת השתייכו למעמדות העשירים והביניים והיא יחסית קטנה מאוד.
הקבוצה של אליהו אלישר, אשר השתייכה ל"אריסטוקרטיה" של היהודים הילידים, נאבקה והתפשרה כדי לפייס ובאותו זמן, נכשלה באופן נוראי. קבוצה נוספת "אריסטוקרטית" של היהודים הילידים, שכללה את בכור שיטרית (שר המשטרה לשעבר) ויצחק נבון (נשיא לשעבר), שיתפו פעולה עם הממסד הציוני, במיוחד עם מפלגת העבודה.
ישנה גם קבוצה גדולה של אנשים שחיכתה בשקט ובסבלנות. בניגוד אליהם ישנה הקבוצה הצעקנית שסירבה להסכים ללא עוררין וכללה את הפנתרים השחורים, את שח"ק, עודד, והמזרח לשלום וארגון אוהלים, וכן גם ארגונים קטנים לגופו של עניין שהתעוררו בעיקר באזורי שכונות העוני. אנו נסקור את הארגונים הללו ואת מאבקם והסולידאריות שלהם עם הפלסטינים בפרק הבא.
לבסוף, ישנה הקבוצה של העבריינים. אלו הם אנשים שחיו באזורי שכונות העוני של הערים הגדולות, בעיירות הפיתוח והמושבים. מדענים חברתיים טוענים שפשע והתנהגות פסולה הם לעיתים אמצעי המאבק שבם משתמשים המקופחים נגד הממסד השולט והחברה הדומיננטית. שיעור הפשיעה בחברה היהודית בעולם המוסלמי-ערבי היה 0.1 אחוז, אולם בישראל 90 אחוז מאוכלוסיית בתי הכלא הם ספרדים. אותו אחוז חל לגבי בתי הבושת. מפקד משטרת תל-אביב, משה טימוקן, מצביע על החרפת המצב, קבע ש"באזור אחד בלבד ישנם 2,000 נערים (בין הגילאים 10 ו-16) עם רישום פלילי." מדענים חברתיים התריעו ש"הפרדה-גזעית "חברתית" היא סכנה חמורה יותר מאשר האויב מבחוץ." באזורים הללו ישנם שוטרי משמר הגבול חמושים ברובים ובאלות, וחילופי האש בינם לבין הנוער של אזורי שכונות המצוקה הפכו לאירוע יומיומי.56 אחדים מהנערים הללו משתייכים לתנועות התנגדות, או ליתר דיוק, הם נדחפו לשלב את גורלם עם קבוצות התנגדות.
ב-1970, היהודים הספרדים ייצגו 78 אחוז מאלה שביצעו מעשים פליליים, והנוער הספרדי ייצג 93 אחוז.57
הממסד הישראלי מתעמת בכל האתגרים האלה עם מדיניות של דיכוי חסר רחמים, זאת אומרת, הטלת אמצעי ענישה קשים, הכאות חמורות, עינוי ושוחד. 88 אחוזים מכוח המשטרה הישראלית באים מהקהילות הספרדית והדרוזית (אשר מספקות גם כן 90 אחוזים משוטרי בתי הכלא. הוא גם מינה את הספרדים בכור שיטרית ושלמה הילל כשרי המשטרה. ישראל אם כך הייתה משתמשת באותם אמצעים כמו רודזיה/זימבבווה ודרום אפריקה ששם הם השתמשו בשחורים לשיטור על השחורים. מקורות ישראליים קובעים שרוב שכירי החרב בלבנון הם שיעים.
העיתונות ברחבי העולם פרסמה חומר רב אודות העינויים בבתי הכלא הציוניים ואמצעי הענישה השונים שהם השתמשו בהם נגד הפלסטינים, אבל אף דבר אודות העינויים שנגרמו לספרדים, מלבד עיתון הטריביון הבריטי, אשר פרסם זאת במכתב מאת יעקב ירובעל.58 ההשפעה הציונית יכלה להדחיק את העובדות הללו מתוך חשש שהם עלולים לגרום למחאת זעם מיהדות העולם, ובמיוחד ממאות אלפי הספרדים שבמערב.
להלן כמה עובדות מסוגיה זו.
יחיא חזן: עינוי זאת אומרת האפשרות שהוא יכול לאבד את ראייתו בעינו הימנית. עורך הדין שלו, עודד דוברת, קבע שיחיא נלקח לתחנת המשטרה ברחובות ושם הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי קציני המשטרה בתקווה להכריח אותו לעשות הצהרה, עד שהוא התמוטט על הרצפה. כשהוא הרים את ראשו, הם בעטו בעינו עד שהוא התעלף. אז הכריחו אותו לחתום על "הודאה" אבל לא היה לו מושג מה תוכנה. כשהוא התחיל להקיא דם הוא הועבר לבית החולים לניתוח בעינו.59. הארץ פתח את המקרה שלו שוב ב-2 במרץ 1979 עם תמונת הקורבן, והוסיף שהשוטרים כמעט חנקו אותו. לאחר הניתוח בעינו, הוא נשלח לכלא ברחובות. זמן קצר לאחר מכן הוא ניבדק על ידי מומחה שקבע שהנזק בעינו גורם לו לראייה כפולה וזה יכול להיות מצב תמידי.
אורי נקש: הוא נעצר כשהוא היה באוטובוס בגלל שהשוטר לא אהב איך שהוא מדבר ומנהל את עצמו. היחס המרושע שהוא קיבל הוביל לקרע בתוף האוזן שלו.60
ס. נוניקשווילי: חייל מגרוזיה (יהודי גרוזיה שייכים מבחינה תרבותית לקהילה הספרדית). הוא בן 19 ועונה בתחנת משטרה בפתח-תקווה. הוא היה נבוך כשהוא תיאר את מה שהם עשו לו שם: הם התחילו עם מכות על הפנים, אחרי זה השוטר השתין עליו, הם הפשיטו את בגדיו מעליו ופעמיים החדירו מקל של מטאטא באחוריו. הם דחפו סמרטוט ספוג בשתן לתוך פיו כדי לעמעם את הצרחות שלו. כשהוא ביקש לראות רופא הם לקחו אותו למטה- המשטרה ושם הכו אותו שוב. השוטר אמר לו "אם תבקש לראות רופא אני אתלה אותך ואגיד שתלית את עצמך."61
אנונימי: עורך הדין לדיסקי ציין שאת אחד הלקוחות שלו הכריחו להתפשט ובשעה שהיה ערום הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי שוטר שהשתמש במקל. שפכו עליו מים קרים אחרי זה. הם רססו גז מדמיע לעיניו, דחפו מקל של מטאטא לתוך פיו ואחר כך עשו אותו דבר עם קנה של רובה. כשהם חקרו אותו הם החזיקו סכין מעל אברי מינו ואיימו לחתוך אותם. אחר כך הם זרקו אותו על הרצפה שהייתה מכוסה במים.62
פינחס בחבוט: הוא עונה עד שהוא חתם על הצהרה.63
בנימין שיטרית: הוא היה קשור בשלשלאות ועונה עד שהיה צורך לאשפז אותו. בשנה לפני כן הוא עונה באופן חמור כל כך שהוא ניסה להתאבד על ידי קפיצה מהחלון בקומה העליונה של תחנת המשטרה. הוא לא מת והמשטרה המשיכה להציק לו.64
אלי אברהם: יש לו היסטוריה ארוכה של עינויים מידי המשטרה הצבאית בגלל שהוא סירב להתגייס לצבא. הוא טען שהוא מסרב להתגייס בגלל האפליה הגזעית בישראל.65
שמעון אבוטבול: התאבד בכלא. נער מתבגר, שלאחר מותו, הפך לגיבור בשירים העממיים של הספרדים.66
שיטה סדיסטית אחרת שהשתמשו בה בכלא רמלה הייתה השימוש בחוקנים.67
האלוף משה נתיב, ראש אגף כוח האדם בצה"ל, קבע ש-16 חיילים התאבדו במהלך תקופה של שישה חודשים בלבד.68 צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, שלח מכתב לשר המשפטים שבו הוא מגנה את היחס הניתן לספרדים בצבא והזכיר את שמותיהם של כמה חיילים הנמצאים בחקירה: אלי אברהם, משה בוחבוט, אלברט דנינו, אטיאס ריכרדו ומאיר בדושה. הוא כתב שהחיילים האלה התלוננו שמענים אותם עם גז מדמיע. ביטון הוסיף שהרשויות הצבאיות מסרבות לבדוק את התלונות הללו.69 בדצמבר 1980 רדיו ישראל הודיע שהורי חיילים מתלוננים על התמוטטות עצביהם של בניהם בצבא כתוצאה מהיחס הנורא שהם קיבלו בצבא ואת כמה מהם היה צורך לשלוח לבית חולים פסיכיאטרי.
נתן דונביץ, כתב בעיתון הארץ, הודה שרק ספרדים היו קורבנות לעינויים, ובשל כך הציבור האשכנזי לא הראה התעניינות בנושא.70 פקיד בכיר במשטרת ישראל הודה על עינוי אסירים עם אלקטרודות מחוברות לאברי מינם. הוא התפאר ש"השיטות הללו "יעילים", וכאשר אנחנו משתמשים בהם הנאשם מוכן לחתום על כל שדבר."71 שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, גינה את העינויים, והג'רוזלם פוסט אשר דיווח על כך אמר שגינוי כזה במדינה מערבית היה מוביל להתפטרותם של ראשי המשטרה.72
בזו הדרך ב-13 בפברואר 1985, יוסף אלגזי פרסם מאמר המבוסס על דו"ח של האגודה לזכויות האדם בישראל. אלגזי כתב: "לא חולף יום שאנו לא מגישים תלונה על העינויים והאלימות שמופעלים בידי המשטרה . על פי רוב התלונות לא מגיעות מתוך פחד מפעולות התגמול של המשטרה. על אף זאת, מספר התלונות גדל במהלך השנים האחרונות. ב-1982 היו 2,098 תלונות וזה עלה ל-2,230 ב-1983. פי שלושה מזה שוטרים נשפטו בשימוע משמעתי ב-1984 כמו ב-1983. מאחר שהשופט והנאשם הם שוטרים, העונש החמור ביותר שניתן לאלה שנאשמו בעינויים היה קנס שהיה שווה ערך ל-5£ סטרלינג." הדו"ח מביא להלן את שמות הספרדים שעונו:
יוסף ברקה: היה לו שטף דם ושבר בעמוד השדרה.
שלמה (סאלים) זוריחן: עונה עם אלקטרודות שמונה עשרה פעמים ברציפות, ונגרם נזק חמור לעצביו ולראייתו.
מנשה עזרא: הוכה קשות למשך מספר שעות. לאחר מכן נעצו סיכות בפצעים שלו, בעטו בו במפסעה. אחרי זה ירקו עליה, והשפילו אותו במילים.
מרסל ויפה אוחנה: שניהם הוכו והורעלו בגז מדמיע.
יוחאי כהן: מת ב-20 בינואר 1985 לאחר שתלו אותו ועינו אותו. אחד עשר יום לפני מותו, הוא נראה בידי עד ראייה, הוא נעצר ועונה. המשטרה טוענת שהוא תלה את עצמו. כאשר מעריב וחדשות פרסמו את נסיבות מותו בידי המשטרה, העיתונאים המעורבים נקראו לתחנת המשטרה ואיימו עליהם.
רחמים סלים: הוכה קשות וברציפות בידי קבוצת שוטרים.
יהודה אדרי: הוכה ונבעט במפשעות ובצוואר.

מקיטוב וניכור הדרך להתנגדות הייתה פתוחה לרווחה.


הערות
1. משרד ראש הממשלה. 1968, 413-418.
2. בנק ישראל, 1968.
3. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 1, 41.
4. ראה שם.
5. משרד המסחר והתעשייה, 28, 29 ו-40.
6. ראה שם. ראה גם קליינר, 1966, 153.
7. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
8. ראה שם.
9. דנסגייד, תל-אביב, 1979.
10. ראה שם.
11. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
12. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973.
13. חפר, 1975, 93.
14. רבעון לכלכלה, 1963.
15. "רווחים בישראל", בשער 6, 1963.
16. סבירסקי וברנשטיין, 1980, 18-26.
17. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1978.
18. זו הדרך, 1980.
19. מספר 13/14.
20. שבט ועם, 1960.
21. שבט ועם, סידרה שנייה, מס' 1, 1970.
22. הפנייה למילותיו המפורסמות של זולה "אני מאשים" לגבי המקרה של דרייפוס – שהיה המאורע שנתן השראה לתיאודור הרצל לכתוב את מדינת היהודים שלו.
23. new society news, 1979, צוטט על-ידי סבירסקי, 1981, 344-355.
24. הארץ, 4 באפריל 1986.
25. הארץ, 28 במרץ 1986.
26. הארץ, 12 ביולי 1985.
27. הטיימס, 22 בפברואר 1982.
28. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
29. 25 באוקטובר, 1984.
30. המשרד הישראלי לסטטיסטיקה.
31. זו הדרך, 9 באפריל 1981.
32. הארץ, 6 בנובמבר 1981.
33. זו הדרך, 9 במרץ 1983, ציטוט מהמאזן השנתי של המוסד לביטוח לאומי.
34. זו הדרך, 28 בדצמבר 1980.
35. הארץ, 22 בפברואר 1985, ציטוט מהמאזן השנתי של הביטוח הלאומי.
36. זו הדרך, 29 במאי 1985.
37. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 112.
38. ראה שם.
39. זו הדרך, 15 באוגוסט 1984.
40. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
41. הארץ, 26 ביוני 1981.
42. זו הדרך, 31 בדצמבר 1985 ציטוט מהמאזן של המכון לפריון.
43. פרס, 1977, 82.
44. ראה שם.
45. ראה שם, 132.
46. ראה שם, 143.
47. ראה שם, עמוד 147.
48. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 1981, 116.
49. ראה שם, 119.
50. ראה שם.
51. על המשמר, 6 בספטמבר 1985.
52. הארץ, 6 בספטמבר 1985.
53. עיין גם מאמר של אחמד סעד בפלסטין אל-ת'אורה, 9 בנובמבר 1985, וגם מאמר של סלים ג'וברן בפלסטין אל-ת'אורה, 13 ביולי 1985.
54. 11 בספטמבר 1985.
55. ראה את הצהרתו של פרופסור סטנלי יודצקי מבית חולים סורוקה בזו הדרך, 22 ביולי 1987.
56. שלום כהן, זמנים מודרניים, 95.
57. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה, 1970: סידרה מיוחדת 417, טבלה B, וסידרה מיוחדת 408, טבלה E.
58. 25 במרץ 1980.
59. ידיעות אחרונות, 17 בינואר 1979.
60. ידיעות אחרונות, 22 בפברואר 1979.
61. העולם הזה, 7 בפברואר, 1979.
62. עיתונות ישראלית, 15 בינואר 1979.
63. ידיעות אחרונות, 1 ביולי 1979.
64. זו הדרך, 5 במרס 1980.
65. זו הדרך, 9 ביולי 1980.
66. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
67. הארץ, 26 בפברואר 1982.
68. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
69. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
70. 11 באפריל 1980.
71. ידיעות אחרונות, 30 במרץ 1979.
72. 29 ביוני 1979.