מחלוקת בציון פרק חמישי ,פרק שישי,פרק שביעי

פרק חמישי
קליטה או השמדה מאז 1948?


פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי "קליטה" היא מילה אדיבה מידי כדי לתאר את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה. "השמדה" משקפת יותר טוב את מה שלמעשה קרה במחנות הציונים שהוקמו למהגרים והיכן שהם איבדו את זכויותיהם האנושיות. הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ, כפי שהזכרנו בפרק הקודם. ואחר כך היא המשיכה ב"מחנות העולים" וב"מחנות המעבר" בתוך ישראל, ואחר כך ביעדיהם הסופי שהיו או עיירת פיתוח, ה"קואופרטיבים" או "החגורה השחורה" של הערים הגדולות.

מחנות העולים
ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגדאד. "היינו לבושים בבגדי השבת שלנו.כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל, השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי.די.טי., כאילו שורצים כינים. איזה סוג קבלת פנים זאת הייתה? הרגשנו שהם יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים התחילו לבכות התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת. כי בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, אך ככל שהיא דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות הנאצים. לבסוף הגענו למחנה "שער העלייה" ונכללנו עם משפחות אחרות. לאחר מכם הם רשמו את השמות שלנו ו"נתנו" שמות עבריים חדשים. "סעיד" הפך להיות "חיים", "סועד" הפכה ל"תמר" ולי שינו את השם ל"אהובה" וכך הלאה. אחר כך היינו צריכים לעמוד בתור ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא היה לנו כל מושג מה יהיה איתנו." היא הביטה לעברי בעיניים דומעות ושאלה "האם זאת ישראל שסיפרו לנו עליה?"
"מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראלים תגברו את אבטחת המחנה על ידי הכפלת גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה ללא מרצפת. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי. "יש לי רק שאלה אחת," הוא אמר. "האם אנחנו מהגרים או שבויי מלחמה?" לשוני דבקה בחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על הרצפה וקילל את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם שתנאי התברואה במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים, כמעט ולא הייתה הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה האנשים התחילו להדיף ריח."
המהגרים נלקחו ממחנה "השער של העלייה" הזה למחנות אחרים בהם הסדרי המחייה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים, דהיינו שליש מסך הכל, במחנות. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר במשרד הקליטה, התריע שאספקת המזון אוזלת, ועשרה אחוז מתושבי המחנה יסבלו רעב.1 בעקבות חודש תושבי המחנה קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו בשני שליש. המהגרים במחנה פרדס חנה ארגנו הפגנת זעם.2 תנאי התברואה ביחד עם מחסור ברופאים, תרופות ואוכל, גרמו להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, התפשטות מחלות מידבקות ועלייה בקצב התמותה. ד"ר משה סנה, חבר כנסת ממפ"ם, דיווח שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים מסכים לקבל רק 25 אחוז מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים.3 יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שהוא ראה מחנות חדשים עם מאות משפחות מהגרים שבהם לא היה רופא קבוע או מרפאה נאותה.4 הוא גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת יושן במיטה שהשתמשו בה שתי משפחות נוספות.5 צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה, אמר "התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהייה זו הגזמה לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה."6
בספטמבר 1949 רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, כתבה בדו"ח שלה. "במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו דבר מן הטרגדיה של העבר."7 היא הוסיפה "למהגרים אלה יש תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה."חינוך לא היה שם לחלוטין במחנות. לא היו בתי ספר וגם פעילויות עבור הילדים לא היו ומרבית המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. תיקים במשרד ראש הממשלה כללו מספר דיווחים על הקשיים שנתקלים בהם המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות ישנן דו"חות על שחיתות בחלוקת האוכל.8 יהודה בורגינסקי אמר לחברי מועצת הפועל של הציונות "לא הכנו להם לא מחנות ולא הסדרי מחייה. מה עלי לעשות עכשיו? אני בונה מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה אופטית."9 אפילו בן גוריון הקשוח הכריז כאשר הוא ביקר את הילדים התימנים בתל השומר "זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי בחיי." בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו "נראו יותר כמו שלדים מאשר יצורים חיים...הם היו חלשים מדי אפילו לבכות, ואחדים מהם היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל."10
באפריל 1949 מזכיר המפלגה השולטת מפא"י (העבודה) הכריז "הביורוקרטיה היא כמעט פלילית" בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט 40,000 מהגרים, אבל הם למעשה החזיקו בין 50,000 ו-60,000, מחציתם היו גרים באוהלים. פינחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה ל"פיצוץ גדול". בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד לתזה הזאת,ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. "אינני יכול לקבל את הפינוק הזה...אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך מספר שנים. מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה."11 שנה לאחר מכן, הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה היה מורכב אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא ציין "משה החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני. אני אחזיק אתכם באוהלים רק מספר שנים מעטות."
גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים בתפקידה כשרת העבודה. היא קודם נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או עץ ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה "התותח של גולדה". 27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, שמהם 18,000 נבנו מעץ והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים.12 חרמון, הבכיר שהיה אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של מועצת הפועל של הציונות, "אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני וצפיפות יתר ממושכת." זה בדיוק מה שקרה לגבי המחנות הללו, עיירות הפיתוח וה"קואופרטיבים". כולם הפכו לאזורי משכנות עוני בדיוק כמו "החגורה השחורה" בערים הגדולות. עיתונאית אמריקאית, רות גרובר, כתבה לבן גוריון "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת ליבו לתושבי המחנה, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן."13 הרשויות הצבאיות, שגייסו מייד את המהגרים הצעירים ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת מחסה לקשישים ולצעירים במהלך השיטפונות החמורים בלוד. יהודה בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו של משרד הקליטה. הצבא סירב, אבל כן הציע את מחנה תל-נוף שהיה על יד מחנה צנחנים ואשר הודיע לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע מתושבי-האוהלים לגור על ידם.14 קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה למהגרים שהוברחו פנימה מלבנון והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים נוספות. כשהם הגיעו לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על התחזוקה שלהם הקיבוץ לא יקבל מהגרים יותר בעתיד.15
נעים סיפר "האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אלי ואל חברי העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו אותנו לבירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני – מוסלמי ככל שאני יכול לזכור. הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר "תמשיכו הלאה לכיוון האור הזה –זה הקיבוץ." אחר כך הוא עזב אותנו וחזר לבירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך אזורים נרחבים של גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד לחלוטין. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים שלנו היו רווים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדנו את נעלינו בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים של תה ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם לקחו אותנו לעליית שחת ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה לקח שופך אור בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי. לאחר מכן הפרידו אותנו ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה. שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופשפשים, ששכן בדיוק על קצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי לעשות עבודה פיסית מהבוקר עד הלילה. בלילה אחד מחברי הקיבוץ היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי שהגב שלי עומד להישבר מהכאב והעייפות. על ראש חבורת העובדים עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה שהוסיפה לצעוק עלי ואשר השפילה אותי לאורך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות שלי היו מעיקים עלי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן נתקפתי על ידי פשפשים וכינים שבתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את אבי מחפש אחרי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים לקחו אותי ללא ידיעתם של הורי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות וחקלאות, ומגרדה... כבר לא היה איכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות ודיבר ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי נתין פלסטין, אני מאמין ממוצא תימני, והשני היה מסוריה. הוא שאל אותי, "מה קרה, נעים? למה אתה בוכה?" כשסיפרתי לו על הדרך שגרדה מתייחסת אלי הוא כעס ונזף בה קשות. "הישאר איתי," הוא אמר, "ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת." מוסא זה היה האדם הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אלי בצורה אנושית. לעיתים קרובות הייתי הולך לסדנא של מוסא הסנדלר מדמשק, והייתי חש תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה – היא לשון הדיבור, השפה של הורי ושל הסבים והסבתות שלי. לא יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אלי באופן שהיא עשתה עד שהתרחש אירוע שהבהיר לי את העמדה שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ חולתה היה שם חבר בשם ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו "סטאלין". לא ידעתי מדוע. סטאלין זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם חולה. יום אחד אני רואה אותו עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק עליהם וקילל אותם, אחרי זה הוא תפס את אחד מהם בכוח והתחיל להכות אותו ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו בשקט ולא זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי יהודי מתייחס כך לערבי. מכאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה בן אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. ומכן הייתה גרדה גם, שהתייחסה אלי בנוקשות. מרגע זה והלאה הייתי מודע לעמדתי המושפלת וגם לעמדתם של אחי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את אבי ואת משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך המחנות בתחילה לפרדס חנה אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח תקווה שם אבי נפטר לאחר שהוא שרד במשך עשר שנים בצריף מעץ כאשר רופא המחנה סירב לבוא לטפל בו. הרופא אמר לאימי "שהוא יבוא אלי לראות אותי", אבל אבי היה חולה מדי כדי ללכת ברגל. הוא נותר במיטתו עד שהוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו לבית חולים אבו-כביר כדי לקבוע את סיבת המוות. אימי אמרה "זה מה שהנאצים עשו להם.""זה כל מה שנעים יכל לומר.
על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג מפלגת מפ"י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים אכלו. בועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר " 100,000 יהודים חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד."16 רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את המהגרים לתוך "גדודי עבודה" משהו בדומה לשורות צבאיות או צבאיות-למחצה ולשמש כעובדי כפייה בבנייה וסלילת כבישים, לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת הצורך עבור עצמם ומשפחתם ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגויס לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום הכהן. הועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים מגויסים בסביבת באר שבע. אולם התוכנית נכשלה בעקבות התנגדות ממשרד העבודה שלא היה ברשותו מספיק משאבים כספיים כדי לגבות את התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח עבור מהגרים אחרים.17 הרעיון של "גדודי עבודה" צץ מאוחר יותר במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואשר אנו נבחן אותו יותר מאוחר.
כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לרמה הרצויה של מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב, אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה.18 זה מראה שהגירה המונית נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי הישוב הציוני שהפך להיות עתה מיעוט דמוגראפי ואשר התחיל להתלונן על "ההרכב של החברה". משרד החוץ הכין תמסיר שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים בחוץ לארץ שבו הוא נתן תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים עתה מארצות ערביות אסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות. המשרד הזהיר שעובדה זאת "תהווה הטבעת חותם על כל מישורי החיים במדינה" והתכוון לכך שבמטרה לשמר את "קני-המידה התרבותיים" של הישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים ולא רק "מזרחים."19 שושנה פרסיץ, חברת כנסת, אמרה על הספרדים "אין לנו שפה משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות שלנו אינה תואמת את שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים."20 בו זמנית התקשורת הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית, ניהלה מסע גזעני נגד נתינים יהודים אלו ותרבותם הערבית ה"נחותה" כדי להצדיק את האפליה נגדם (ראה פרק שמיני).
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, מחה על האפליה שכוונה נגד חבריה העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים, קצבאות ילדים ואפילו תוכניות רדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות רדיו תימניות הוכנו על ידי "מומחים אשכנזים".
הגם שהתימנים היו בררנים בניקיון בהיקף נרחב יותר מכל קהילה אחרת אני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית שטען "ישנו סוג של תושבים שאותו קשה מאוד להורות בענייני תברואה." הסוכנות הבטיחה שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה לאלף את "האנשים האלה" (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית צרכים."21 יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים בצורה פעלתנית ניסו לשנות את סגנון חייהם של התימנים כדי להרוס את השפעת האב והמורה.
היעלמותם של ילדי תימן
מאז אפריל 1950 ארגון התימנים היה שולח מכתבים לשר המשטרה אודות היעלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים.22 השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעיה מחרידה זאת התגלתה לאור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים ש"טיפלו" בענייני התימנים גנבו את הילדים ומכרו אותם להורים מאמצים בתוך ומחוץ למדינה גם יחד. וועדת החקירה הממשלתית שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההיעלמויות הייתה קשורה למצב הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעיה הייתה מזעזעת. הוועדה בחנה 342 תלונות, בעיקר של תימנים והשאר היו של ספרדים אחרים מארצות ערב. היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות אודות האחרים. אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מהווה הצדקה לחקירת משטרה בפנים ובחוץ לארץ, ושלחה דו"ח בהקשר לכך לשר המשטרה והמשפטים, והרשויות דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מפגש המוני ביד אליהו על יד תל אביב ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים.24
הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו תהליך של ערביזציה לגמרי ועד לאחרונה ממש היו ללא השפעה מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את החורף של 1944 כאשר הסוכנות היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה קרוב לקריית שמואל באזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות למחנה מוצקין והיה זה שם שראיתי אותם מסתובבים יחפים לבושים בסחבות, ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות קרות וגשמי זלעפות. מפלגת מפא"י והמפלגה הדתית הפועל המזרחי היו מוטרדים רק על אודות השגת הקולות של האומללים האלה. בקיץ מחנה התימנים היה הופך לגיהינום בגלל צפיפות היתר וערמות של טינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות הלא גמורות שהרשויות היו בונים. מנהיגים אשכנזים ברשות המקומית הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את אספקת המים בתקווה לגרש בתוקף את התימנים. באותו זמן את המהגרים האשכנזים היו משכנים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים התלוננו שאלו אותם בעוקצנות "היה לכם יותר טוב בתימן?" והם ענו "כן, למען השם."
לאחר שמדינת ישראל נוסדה, האפליה הפכה למדיניות גלוייה. למהגרים האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים, או שנתנו להם דירות חדשות בחינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, הממסד הציוני היה דוחס מאות אלפי ספרדים בתוך המחנות שלא נסגרו סופית עד 1980.
הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הציונות מראים כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני, החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים מפולין על חשבונם של הספרדים.
תאריך: 9 באוקטובר 1949
אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): אנו חייבים להעניק למהגרים אלה הטבות, ואינני חושש מן המילה.
לוי אשכול (מפאי):...אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את המחאה..."לא חוסכים מהאשכנזים!"
צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני):...אם זו שאלה של הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים...אינך רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות מיוחדות?
הוחלט פה אחד להרכיב וועדה לבחון את הנושא.
תאריך: 26 בדצמבר 1949
י. גרינבאום (עצמאי):..יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש לערך אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא יאלצו ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון אם נאלץ לשלוח אותם למחנות.
א. דובקין (מפא"י): עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכיר מלון כדי לשכן אותם... ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו..וזו תהייה מכה לכל התנועה הציונית.
מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני מתנגד שהמשימה תהייה באופן רשמי בידי הוועד הפועל . עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום מתייחסים ודואגים ליהודים אלה בשונה מאחרים? העניין פורסם וממנים חבר מיוחד מהוועד הפועל. מה לגבי היהודים של גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני בדעה שאומרת שעלינו להחליט כאן בוועדה מה שנחליט, אבל הוועד הפועל חייב לא לצרף את מר גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי היהודים מפולניה וימלא כל תפקיד שיהיה מוטל עליו, וכולנו נסייע לו. אינני רוצה שכל העולם ידע שלקחנו על עצמנו את האחריות לטפל בעניין הזה... וועדה ציבורית יכולה לקום עבור יהודי פולין, בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הוועד הפועל. אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין תקציב עבור הפרויקט הזה, אבל ללא שום פרסום – כי פרסום יכול להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך.
ב. לוקר (מפא"י): באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם השאלה היא "האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או לא?
י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): בהקשר לפרסום, אתה יכול לסמוך עלי...
המועצה החליטה אם כן להקים וועדה ציבורית לעסוק בקליטת יהודים מפולניה עם השתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.
שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה שבהם לכל משפחה יהיה חדר משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים. אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחייה ל-2,000 מהגרים פולנים תחת התנאים האלה.
י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי לכסות על כל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.
י. גרינבאום: זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים פולנים בתוך צריפים עם 20 ל-30 מיטות צמודות אחת לשנייה ושמשפחות שלמות ישנו ביחד... אם חדשות על כך יגיעו מסביב הם יגרמו לרושם רע מאוד.
י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): המהגרים הפולנים אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. מסיבה זו אין לנו שום אחריות כלפיהם, בשעה שיהודי פולניה לא יכלו להגר – לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צורכת במידה רבה. זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי לכן אני מציע לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר ליהודי תימן אשר רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנן מספיק נימוקים לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות בשתי דרכים. ראשית, יש להעניק להם עדיפות בדיור ושנית, אם זה בלתי אפשרי – אז אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים במחנות... אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרה של הקרובים שלהם והכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו לשלם אותה בחזרה.
י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): ישנה אפשרות שיהיה לנו רק מחנה אחד, שזה מחנה עתלית בו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושה לארבעת אלפים (למרות שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים... כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים ושלוש מאות דירות ב-200 לירות ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא שלוש מאות לירות. הבעיה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה?
א. דובקין (מפא"י, או עבודה): החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים מפולניה. העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב לא רע בכלל כאן. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין בכך כל נזק לתת לאלה שיבואו בעקבותיהם אחר כך לחיות כמו שאר הפליטים.
י. גרינבאום: במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד כך, אני מאמין שעדיף יהיה לטפל ביהודים מטורקיה ומלוב כך. זה לא יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים אלה הם של עילית. לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים – בית גרמני עם רהיטים גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או פרדס חנה ותראה מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש.
לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו לנציגים כדי לבחון דרכים בהם יהיה ניתן לשכון את היהודים מפולניה " ברוח ההצעות שהועלו בישיבה."25
מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי בוצעו באופן בלתי רשמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ורמלה היא דוגמא לכך. יצחק רבין, אמר כשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז על ידי תנועה שכוונתה הייתה "להיפטר מהם." מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון הורה על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956 כשקצין שאל מה יקרה אם האיכרים שלא ידעו על העוצר שהוטל לאחר שהם יצאו לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם של כפר קאסם, הקצין המפקד השיב עם הפתגם הערבי "אללה ירחם עליהם", שבז'רגון הצבאי כוונתו "לשחוט אותם", וזאת הם עשו. בלבנון הפלנגות הנוצריות קיבלו הוראה להיכנס לסברה ושטילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים הפלסטינים. כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע שכניסה זו של ה"כתאאיב" משמעותה טבח, אבל הוא ניתקל בהתעלמות מוחלטת.

המעברות
בפרק הקודם הזכרנו איך בן גורין התרעם על המנות הקצובות העלובות שניתנו למהגרים ואיך הוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות ללא תשלום. התכנית אז נשמטה עקב קשיים שונים, אך העיקרון התישם מתחילת 1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר, או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. הממסד הציוני הפסיק למהגרים את האספקה באוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס. מטרתו של הממסד היה להפחית את העלות של ההגירה הגוברת במידה רבה ולהכריח את הספרדים לעשות עבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד. כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, הממסד הפעיל לחץ עליהם על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה.26
מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ופח. אפשר שהתנאים במחנות האלו היו גרועים מקודם, היות והממסד השולט לא היה אחראי להבטחת אספקת מזון למהגרים. לא הייתה "מדינת רווחה", ואם אדם היה ללא עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים אחדים מן המחנות הישנים קיבלו בתים בחינם או דירות, תושבי מחנות המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה מממשלתית. הרשויות, במיוחד מפלגת מפא"י השולטת, השתמשה באבטלה כדי לטמטם את הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומות למישהו עם משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת הרווחים של העסקים בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר נמוך, יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והיו קורבנות של כל משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין 40-50 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10 אחוז. אפילו כאשר האבטלה ירדה בכל הארץ, השער במחנות נותר גבוה אף על פי שמחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה – שבהם התושבים עבדו בבנייה, סלילת כבישים, ייעור, או ביישובים של עמק הירדן וגינוסר. כל מי שהייתה לו עבודה עבד שבוע עבודה של ארבעה ימים והרוויח שתי לירות ישראליות ביום.
לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה, הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים27 וארבעה מטעים גדולים חדשים הוקמו לכותנה ומוצרים אחרים לשימוש בתעשייה. לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו את החתיכה הכי קטנה של האדמה שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית. אחרים עבדו על פרויקט "מלחה" שנוהל על ידי חברת (מים) מקורות. חלק גדול מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות. החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80 אחוזים מתושבי מגדל והמחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף הירקות.
המעסיקים לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים. בפרק תשיעי אנו נראה בפרטים כיצד הרווחים שלהם סייעו לכלכלה הישראלית להתפתח. הממשלה, יתרה מזאת, המציאה דרך חדשה לקצץ בשכר שהייתה להעסיק את המהגרים ב"עבודת-חירום" שבהם מקבלים "שכר חירום" שהוא פחות בהרבה מהשכר שהוזכר קודם. הממשלה טענה ש"עבודת חירום" אינה חיוניות ושהמטרה שלה הוא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה זו אכן הייתה כלולה בתקציב הפיתוח. עבודת חירום ב-1953-1954 כללה את הדוגמאות הבאות: מיפוי-שטחים, הגברת ייצור של שטחי ירקות, שמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות ויערות מדינה, עיבוד אדמות קרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי-שטחים לגינון בתי ספר ובתי חולים, איסוף אשפה, פרויקטים לפיתוח ועבודות ציבוריות, פרויקטים של השקיה וסלילת כבישים. תקציב הפיתוח מכסה פרויקטים זהים ולממשלה אין זכות לקרוא להם "עבודות חירום". השכר היומי הממוצע באותו זמן בערים הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום (בערך לירה סטרלינג אחת). לתושבי המחנות שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. כל אחד גם כן חייב לקחת בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים שהיו קודם סוחרים, סופרים או אומנים. משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה שער העלייה, נשלחה למחנה המעבר מגידו, ואחרי זה לתל-מונד ואחרי זה לסלמה ג'. בעלה, איש עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של אוטובוסים בבגדאד ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת במשך שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל וכאדם בעל עמידה הוא נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של כך הוא פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא יכול לעבוד יותר. המחבר אמר לווידד "אם הוא ימשיך לעשות את אותה העבודה היא תהרוג אותו." היא ענתה "מה יותר גרוע? שנמות מרעב? יש לנו שבעה ילדים! הממשלה לא סייעה להם." אבו סאלי המשיך לעבוד ומספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה לתפור ולעשות עבודות בית כדי לגדל את שבעת ילידיה.
בנוסף לשכר הנמוך, זכויות עובדים מוכרות לא הוענקו למהגרים האלה. השכר שולם מאוחר. בשעה שכמה מהגרים עבדו שבוע של חמישה ימים, אחדים עבדו רק ארבעה ואפילו יומיים בשבוע, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף היום. חסות קהילתית או מפלגתית שיחקה חלק ברכישת עבודה, אבל ככל שלא יהיה, המהגרים היו הולכים הביתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה "הוניתם אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ינקום בכם! לכו ותרקבו בגיהינום!" הפקידים היו אז משיבים בצעקות "תחזרו לעיראק!" היה שיר מאוד פופולארי במחנות בימים ההם:
בן גוריון ראה, מה עשית לנו,
אתה הברחת אותנו,
בגלל העבר
על אזרחותנו (העיראקית) ויתרנו
ולישראל הגענו.
אילו רק באנו על חמור רכבנו
להגיע לא הצלחנו!
מה אומלל הזמן
איזה תכנון אומלל
שאותנו הביאו לכאן!
המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם התבצעה לאחר שנחתם הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבן גוריון. הם חיברו שיר עממי על כך:
שם אותנו הם מכרו!
שם אותנו הם קנו!
אחר כך לכאן,
אותנו הם העלו!
במקרים מסוימים משרדי התעסוקה היו נכבשים בסערה. המשטרה הייתה מגיעה במהירות, מפנה ונועלת אותם. במקרים אחרים השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ את משכורות החירום בשליש וב-1954 מועצת ההסתדרות סירבה להקשיב לנציגי המחנות. תושבי המחנות אז הפגינו בקולניות מחוץ לבניין ההסתדרות ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.
המפלגה השולטת (מפא"י-עבודה) ניצלה את החוויה המרה של המהגרים כדי לקבע את סמכותה. מפא"י הובילה את הממשלה, ההסתדרות, הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, ופעלי ההסתדרות, הבנקים, חברות השיווק ודברים אחרים. במחנות, פעמים רבות חילקו ג'ובים באופן אקסקלוסיבי לחברי מפא"י והמפלגות הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה במחנות היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי מפלגה, עובדי ניקיון, קצין מודיעין (הש"ב) והמרגלים שלו. כל המשרות הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים. המפלגה השולטת השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, איום ואלימות, וטיפחה כנופיות כדי להשליט טרור בכל מי שיעביר ביקורת על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיביים אשר השתתפו במאבק לשחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה החשאית השתמשה בהיסטריה כדי לחפות על העריצות שלה וכדי לשמור על מפא"י בשלטון. כל מי שהעז לפתוח פיו כדי לעמוד על הזכויות של העם שלו נקרא קומוניסט, והטרור היה זרוע באיומים של פיטורים מהעבודה. מצב עניינים זה ארך עד שהמפלגה הימינית ליכוד עלתה לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השולטת היה רוב מכריע של הקולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים כלכליים, בעוד שהיא זכתה רק בשליש בערים הגדולות.
תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה שלהם היה שייך בגלל ש"הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו למועצות." שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות המקומיות אשר המחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה וועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות וההנהלה. שר הפנים לא הכיר באף וועדה ממונה או נבחרת במחנות.
לעיתים קרובות למדי חבורתו של מזכיר המפלגה וזו של קצין המודיעין הייתה אותה החבורה. המפלגה והמשטרה החשאית (ש"ב) סמכו על גורמי פשע כדי להפחיד את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול על ידי מדינות ערב, אבל למעשה כלל לא היה ואך אחד אף פעם לא הואשם בכך. הש"ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי לתמוך במפלגה השולטת. ש.מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה לאספקת מידע לש"ב אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה או המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ואמצעי מחייה לא היו להם. הוא ציין שמרבית מן האנשים הללו לא היו אויבי המפלגה השולטת בכלל, אבל הש"ב הפעילו לחץ עליו כדי לספק שמות נוספים של "חשודים", והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו אפוליטיים, ואפילו תומכים של המפלגה השולטת. בהזדמנות אחת פגשתי את זכריה, אחד מחברי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן על מפלגת מפא"י. " הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים ואחר כך זרקו אותי." זכריה ( שהיה תימני) המשיך, "מינו אותי למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא"י. ביום של הבחירות לממשלה נציגים ממפלגות אחרות באו למחנה כדי לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, "מטעמי ביטחון" – אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד שהפוליטיקאים עזבו. בשיטות אלו מפא"י הצליחה לזכות ב-90 אחוזים מהצבעת מחנה התימנים."
הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם מחנות אלו שוכנים היו אמורים לספק אותם, אבל היות שהמועצות הן אשכנזיות היה להן מגע מועט מאוד עם המחנות. הם גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהם היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. היו סיבות גזעניות אחרות גם כן, לדוגמא, כאשר עיריית הרצלייה לא הייתה מוכנה לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמוני-עם נראים לעין של שחומי עור עניים יהוו נזק גם למלונות וגם לישראל, שהפיצה הרחק והרחב את המיתוס של הצדק החברתי שלה והדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953 על אף החוק, היו עשרים ושש מחנות ( עם 30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לעירייה איזה שהיא והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שתיים עשרה מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים, אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים הנחוצים והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים – שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקה להם שירותים, היות ושוב תושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו כלום. ב-1952/3 ו-1953/4 סיוע ממשלתי למועצות המקומיות למעשה ירד, וגרם לירידה ברמתם של השירותים וכלשהם שהיו קיימים. במצבים מסוימים מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה יותר ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700 מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוץ והמושב האשכנזים, שלא הסכימו לקבל אף נציגים מהם. אולם היישובים האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול וכתוצאה מכך הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.
בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:
1. אבטלה. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים המרכזיים שם הרווחים היו גדולים יותר.
2. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באזורי הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה התקדמה לאט מאוד דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים למשך מספר שנים.
3. מחסור באספקה. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות המרוחקים. בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה סביב הארץ בלי להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל האזורים בארץ.
את רשלנות ההסתדרות בתפקידיה לגבי הספרדים במחנות ניתן לראות בבהירות חדה יותר כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (במטרה להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים מילדי המחנות הלכו לבתי ספר "סוציאליים" של ההסתדרות, לעומת הממוצע הלאומי של 43 אחוז. המפלגה השולטת השיגה בין 40 ו-50 אחוזים, או במספר מחנות בין 80 ו-90 אחוז, מן הקולות, לעומת 32 אחוז ממניין הקולות המקיף. אם נוסיף למחנות את עיירות הפיתוח, הקואופרטיבים והאנשים שחיו ב"חגורה השחורה", אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, בנוסף לניצול כלכלי, שהניעו את מפלגת מפא"י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29 שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישראלית הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.
היהודים הספרדים סבלו ממצבי בריאות קשים במחנות כאשר כל משפחה, בדרך כלל עם הרבה ילדים , חיה באוהל אחד שהשטח שלו היה קטן יותר מחדר נורמאלי. ב-1950/1 החורף היה קשה במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום, ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה האנשים היו צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קצבת המים שלהם. באזורים הכפריים, העדיפות ניתנה לחקלאים האשכנזים ובמחנות ניתקו את המים. פעמים רבות המים היו בוציים ואינם ראויים לשתייה דבר אשר הוביל לעלייה בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל. הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, אבל זה היה נדיר למצוא מקלחת שעבדה באופן סדיר. בתי השימוש היו מורכבים מבור קטן בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות. התורים להשתמש בהם היו ארוכים ולעיתים היה רק אחד מהם למאה איש. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם נתנו ריח מדיף והזינו צבאות של חרקים עוקצים. לממשלה לא היה איכפת מפינוי האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביב, ערמות של זבל נערמו. מאחר שכמה מן המחנות שוכנים בדרך לוד-תל-אביב, עיתונאים אשכנזים כתבו שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל היות וניתן לראותם על ידי תיירים זרים וזה יהיה יותר טוב להזיז אותם הרחק מן הדרך הראשית. הממסד לכן החל לבנות בקתות ממלט כמה קילומטרים הרחק ודרש שתושבי המחנות יקנו אותם ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום, התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה שם כביש אספלט מהמיקום החדש אל הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית ליקטה את זה ודיווחה "הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות באוהלים כמו בדויים."
הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו צריכים להשתמש במנורות פרפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא הייתה דרך סלולה בתוך המחנות והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעיתים תכופות התקשורת בין המחנות והערים הסמוכות הייתה קשה מאוד וזאת בשל הדרכים הגרועות והמחסור בתחבורה, שכתוצאה מכך הבידוד הגיאוגרפי והחברתי של המחנות גבר.
היחסים היחידים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של המתיישבים הם זה של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים הספרדים החדשים, ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד בכך ששוכני המחנות הספרדים קיימו את המסורות שלהם בחיים. הם המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. זה היה ליתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני הממסד פיצל את משפחותיהם בקרב מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, בעיקר דוברת- ערבית ומאוחדת על ידי המורשת התרבותית המשותפת שלהם. בו זמנית הרוסים, פולנים, הונגרים ויהודי אשכנז אחרים התמזגו לגבש חברה אשכנזית בודדת, מלוכדים ביהירות שלהם כלפי היהודים מהעולם הערבי והערבים החיים בו.
הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוליך לכך שבקושי היו מצרכים והם היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות צנע והנפיקה כרטיסים להנהיג קיצוב. וכך התפתח שוק שחור והמשפחות האשכנזיות בערים יכלו לקנות את המצרכים שלהם בשוק השחור, דבר שגרם למחסור. מרבית תושבי המחנות, לעומת זאת, לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו מוכרים את קצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת, גם בחנויות המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור במוצרים בסיסיים.
שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן גם על ידי משרד הבריאות והצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות, אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשוואה לקצב בערים הגדולות וביישובים האשכנזים.שיעור התמותה הגבוה היה ללא עוררין עקב המחסור באוכל ותנאי החיים והבריאות במחנות.
הספרדים במחנות לקחו חלק במספר הפגנות, ושלחו מספר רב של עצומות לרשויות בהם הם התלוננו על התנאים של חייהם. זוהי אחת מהן:
28 במרץ 1954
לראש הממשלה
ירושלים
אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה, מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:
אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעים שאנחנו לא מורגלים בהם. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר. אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים ללא התעניינות או סיוע מן הממשלה או מן הממסדים העירוניים. ישנם 8-10 אנשים לכל צריף ואנחנו חיים בקרב ערמות של לכלוך אשר גורמים למחלות ומגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש את מרב התנאים המביאים לגדילתם. אחוז גדול מן הילדים שלנו לא נשלח לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו, כולל הנשים בהריון והקשישות ללכת העירה ובחזרה ברגל. זהו גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מיסי העירייה שלהם במשך השנתיים האחרות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה לקחו אנשים לבית משפט על כך. לאחרונה מיסי העירייה עלו ב-20 אחוז ומס הכנסה עלה ב-7.5 אחוז בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד הרווחה נותן לנזקקים 4-8£ ישראליות לחודש, אולם סכום קטן זה אינו מספיק כדי לפתור את הבעיה מכיוון שהוא אינו מתקרב אפילו בכדי להספיק לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות ...
מצב זה היה הלם נפשי אלים עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה ובירות. הייאוש שלהם העמיק יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים פעולות של אלימות התבצעו נגד הממסד הציוני.
דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט, מחנות המעבר בשנות החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מזכירים דבר אודות הבעיות הנפשיות במחנות. לעומת זאת כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו בסיפורים קטנים כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב ביותר בעברית אודות מחנות המעבר – המעברה. סמי מיכאל, סופר עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע שווים ושווים יותר. גיבור הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר (מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:
אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו- אבו-שאול בוכה. כעבור רגע טלטלה אותו אימא בכתפיו: "יעקב... לחשה, די, יעקב לא נתאבל על מה שהיה"... אולם ידעתי שאבא לעולם לא יחדל מהתאבל על חלומו המנותץ; כלום לא עמד על סף חדרה של אהובתו החדשה... נכנס אליה בששון...ואז הוגפה מאחוריו הדלת. והוא מצא את עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אימא לא הבינה, אנו הבנו, גופו של אבא הוסיף לחיות, רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד..." כל אלה היוו את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה יותר: התגלה שהוא השתייך לגזע נחות... והוא לא יכל להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת.28
מחצית ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי אנשים אלמונים חוורי-פנים האלה מן העיר הגדולה.29
חשבנו כשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הביתה. יהודים בין יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק – אבל מעולם לא היינו נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים ממדרגה שנייה.30
ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה, האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את התושבים באותה מידה.31
כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר לו "עצלנות זה אופי ערבי נתעב..."
כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג נאנח. "אה, דוד, דוד! אתה חייב לעזוב מאחור את כל השטויות הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים."32
לדוד יש תחושה שהסולידאריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא ארעית לחלוטין וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו לחזור למקומם הקודם בחברה, המקום של הקהילה ה"שחורה". האשכנזי יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני שלו. אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה ושהוא יגן על עצמו. הוא לא חיבב את ישראל... אבל הוא לא מכיר אף מצרי. אחר כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם שמעולם הוא לא ראה.33
במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות עשר לירות ישראליות מזומן על כל הצבעה.34
זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה"שחורים"35 הם אזרחים ממדרגה שנייה. הם פקחו עין עלי כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן – או פצצת סירחון."36
ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי, "תתרחק מהבת שלי, אתה שומע? מרגלית היא בשביל שחור מלוכלך כמוך..."37
דוד אמר, "הבט על בתי הספר ובמיוחד האוניברסיטאות. כמה "מזרחים" אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב. ישנה אפליה בכל מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואזור שכונת העוני התקווה, אשכנזים נגד ספרדים. אפילו באשנב של משרד העבודה, יש ציפורה מצד אחד ואני מהאחר.38
ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך לא יכל לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות, לא אחוות הנשק "... אני גוף זר בקרבם."39
אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה – אבו חאלאווה: "הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת למעשיו."40
בדיחה החביבה על האשכנזים הייתה:42 "ישנם שני דברים שאני שונא בכל מאודי, והם הראשון אפליה עדתית, והשני פרנקים."42
לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ ליבו במלחמת 1967 ואיתו תחושה של כניסה והתקבלות לחברה הישראלית. סיום זה הוא כל כך רחוק מלהתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר שניכר בכך שהוסיפו בו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.
מדיניות אי-החינוך במחנות הייתה בדרכה אל שיאה. חלק גדול מן הילדים כלל לא קיבל חינוך כלשהו, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, ספרים וציוד. ילדים בגילאים בין 6 ו-12 היוו 75 אחוזים ממרכב התלמידים בארץ, אך במחנות הם היו רק 50 אחוז והשאר כלל לא קיבלו חינוך כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר במדינה. ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר מפלגת השמאל הציונית אחדות העבודה, אברהם עבאס, כתב ש-50 אחוז מתלמידי המחנה באזור באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים. (בבתי הספר היסודיים בישראל יש שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש מכלל הילדים בגילאים בין 6 ו-13 לא הלכו לבית הספר למרות החוק של חינוך חובה, וש-90 אחוז עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין בהתפוררות הערכים והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב החינוך הגרוע מאוד, לא רק באזור באר שבע, אלא בכל המחנות, במושבים הקואופרטיבים של הספרדים ו"החגורה השחורה". עבאס טען ששכר הלימוד מנע ביעילות מן הילדים לקבל חינוך יסודי, וזו הסיבה מדוע ישנם כה מעט ספרדים באוניברסיטאות. הארגון העולמי של יהדות הספרדים נקט באמצעי לחץ עצומים על הממשלה ועל הסוכנות היהודית אשר הסתיימו בהקצבה של 145,000 לירות ישראליות עבור סיוע לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוז מן המהגרים הספרדים לא היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם היו מעורבים במסחר ובשירות המדינה. 90 אחוז ממחוסרי העבודה היו ספרדים, בנוסף לאלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות חירום. עבאס הוסיף, כשהוא מצטט את ד"ר סמילנסקי, שארבעים אלף ילדים בין הגילאים 14 ו-18 לא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש מאלו שלא היו בבית הספר היו מובטלים, שליש נוסף עשו עבודות שוליים, והשליש האחר חי מאמצעים מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט אפסי – מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמא, היו רק 13 ילדים ספרדים43 (ראה פרק שביעי).
לשנת 1954 מספר המתגוררים במחנות הגיע ל-200,000, כש-80 אחוז מהם היו ספרדים, (אם כי בהתאם לארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם היו יותר מ-90 אחוז ב-1953). לעומת זאת, האשכנזים המעטים שהיו במחנות נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך שנים. ב-1954 יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הציע לכנסת שהם יבדקו את עניין האפליה נגד הספרדים. אך הוא נחל מפלה ברוב מכריע.44
בנאום שלו ב-1954 אל הועידה העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, תיאר את התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש, ואת חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא ציין כיצד תלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם, ודיבר על אבטלה, על מרירות חייהם, רעב ואפליה. אלמליח העיר גם כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים פקידים רשמיים אשכנזים ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטאליות של קורבנותיהם עקב הפילוג התרבותי בינם ובין הספרדים. במקום לפתור את הבעיות שלהם, פקידים אלה מוסיפים לדחות את המהגרים ונוהגים איתם ביהירות ומטרטרים אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר נדחק לטירוף מרוב תסכול. אף על פי שהם הביאו אותם לפלסטינה, הם צעקו עליהם "מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?" וכיוצא בזה. אלמליח מתח ביקורת על שליחי הציונות שבזבזו את הכסף שהם אספו מהתרומות על חיי מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם על שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות ובחטיפת ילדים מהוריהם, ועל שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם מתחלקים בבקר.45
בגלל העובדה שסיוע למחוסרי העבודה, האלמנות והיתומים כמעט ולא היה קיים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. אדם יכול רק לתאר לעצמו את הטראומה שהילדים האלה עברו. ללא ספק רוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה "אין לך רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה היסטרית?" "לא," הוא ענה. "כי ישראל צריכה מטאטאי רחובות ועובדים לעשות עבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת..."
במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעם תום שנת 1951 היו 127 מחנות מעבר שכללו 250,000 מהגרים.46 היא הוסיפה שבדרך כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה הם יגורו בו.
ראיתי את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי היו שם.
לאחר כמה שנים שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות קרוב למחנה ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה וחירייה שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש אור-יהודה (האור של יהודה!). אחרים הועברו ל"כפרי עבודה קואופרטיביים" ו"עיירות פיתוח". חלק הועבר לאזורי העוני של הערים הגדולות ו"חגורה השחורה" השתרעה יותר רחוק. למרות העובדה שמחנות אלו נקראו "מחנות מעבר", עדיין היו 30,000 נפשות חיים בהם בשנת 1980 47 – במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון ובת-ים. העיתונות הישראלית פרסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל ההפגנות האלימות והסוערות נגד הממסד שבהם הם נערכו. המפגינים יצאו בקריאה לאומות המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם דואגים לפליטים במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו במחנות במשך יותר מ-30 שנים.48 נחום גולדמן, ראש הקונגרס היהודי העולמי ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את הספרדים, ברגע האחרון, נמסרו לאשכנזים –והדבר גרם להתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה.49 פרופסור כדורי(1970) מסכם את הטרגדיה של יהודי עיראק: "במחנות העולים הישראליים, מרומים ולא מרוצים, פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם העקבית נהרסה והם בעצמם הובאו בכוח לשירות של אידיאל שהם לא רק שלא הבינו אלא גם לא היו חלק ממנו" (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים ואת שליטי ערב על העובדה ש"יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך תקופה של שנה" (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח I.)
עיירות הפיתוח,
או מחנות עובדים זולים
ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו על קליטת המהגרים הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים מה שנקרא "עיירות פיתוח" וגם הפסיק להביא לישראל את הקשישים והחולים או למעשה כל אחד שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא "עלייה סלקטיבית" והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור, וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה. אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון שהייתה ישירה וקבועה. בין 1954-1956 42 אחוז מן המהגרים נלקחו לנגב, 42 אחוז לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים למישור החוף.50
חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, "הסיבות לנטישת עיירת פיתוח", כי בהתאם להצהרה רשמית ממשלתית עיירות אלו הוקמו "מסיבות כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות".51 ניתן לפרש זאת לכוונה לספק לישובים האשכנזים וההון הפרטי בעובדים זולים עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של תושבים ערבים ובנייה של חומה אנושית כדי להגן על הישובים האשכנזים מפעילות גרילה פלסטינית.
לשנת 1984 היו עשרים ותשעה עיירות כאלה, ועם 1985 חיו בהם חצי מיליון אנשים – שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של ישראל בתוך "הקו הירוק".52 ישנן שתיים עשרה ערים הדומים לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת לסווג אותם כעיירות פיתוח. אם הן היו כן נכללים, מספר התושבים של "ישראל השלישית" היה אמור להיות 750,000, 53 או 25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים, הכלכלה והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות העוני של הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם המהגרים הספרדים חיו, החדשים שהגיעו והתושבים הותיקים גם יחד.
עם שנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000, 45 אחוזים מהן עבדו בתעשייה, 12 אחוז בבנייה, והשאר בחקלאות ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון אלא שהן זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או 50 אחוז מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים בעבודות כמיכליות ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית מתושבי העיירה נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת 51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22 אחוז, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. עובדי הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה גם מעמדית וגם גזענית.54 המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי תת-חלוקות, קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ "סוציאליסטים"- גם כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.
סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות, ויתרה מכך, ההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין הערים הגדולות הופך להיות רחב ממדים משנה לשנה.55
המפקד של 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, דיור ורמת החיים. בעיירות הפיתוח 30 אחוז מן המשפחות זקוקות לסיוע ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב1985, האבטלה בעיירות הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח מהווים רק 15 אחוז מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה.56 אם נבחן כל עיירה בצורה אישית נמצא שהאבטלה היא גרועה מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של 2700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוז בעוד שהשיעור הלאומי היה רק 7 אחוז.57 אם נבחן את מצב האבטלה הכלל ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. בישובים האשכנזים שיעור האבטלה הוא אפסי, וזה לא יכול להיות לגמרי מזל. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967 שיש להם שתי עבודות – אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה.
כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב' בהשוואה לשאר המדינה, ומסוג ג' כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית מעיירות הפיתוח מרוחקים מבתי החולים הגדולים והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר גדול מאשר בעיירות הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות אף על פי שישנם רק כפליים מזה תושבים. זו היא אחת הסיבות שקצב תמותת התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר גדול מאשר ביישובים האשכנזים.
פער זה מתקיים גם בתוך תחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך מסוג ג' עקב האיכות הירודה של בתי הספר, הציוד, ספרים, כישורי הוראה וההוראה עצמה. שיעור הנשירה הוא לכן גדול ביותר בעיירות הפיתוח. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזים59


עיר מספר התושבים (בני+15) אחוז רוכשי תעודת תיכון אחוז רוכשי תואר אקדמאי
עיירות פיתוח ספרדים

אופקים 8,185 33.4% 1.2%
בית שאן 8,145 30.0% 1.9%
חצור (הגלילית) 3,605 32.4% 1.1%
ירוחם 3,845 33.5% 2.1%
שדרות 5,715 30.8% 1.9%
שלומי 1,400 30.1% 1.1%


יישובים אשכנזים
גבעתיים 36,575 58.3% 10.9%
הרצלייה 43,550 57.6% 13.2%
סביון 1,820 74.5% 25.8%
עומר 2,780 76.3% 36.0%
קריית אונו 15,320 61.1% 15.4%
קריית טבעון 7,835 56.0% 13.1%

המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מאשר נתונים אלה מראים, משתי סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר רכשו או תעודות תיכון או תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים. (ראה פרק שביעי.)
תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, סייעו להניע יותר אנשים אל מחוץ לעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהם, כפי שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים:60
עיר שדרות בית שאן מגדל העמק נתיבות ירוחם ממוצע (כל עיירות הפיתוח)
שיעור העזיבה 32% 26% 28% 36% 41% 37%
שיעור הכניסה 13% 2% 13% 13% 0.5% 13%

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה וניצול נוספים.
בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות הפיתוח של שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעים במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוז מן הנוער בהם עוזבים בגלל אבטלה, והם איבדו 25 אחוזים מן התושבים שלהם בין 1979 ו-1984. 61


הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, אבטלה והנטישה
התושבים
1.עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את התוכניות הכלכליות שלהן. מעצם ראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו עם התושבים שלהם במחשבה מראש, אלא ליתר דיוק עבור האינטרסים של המתיישבים האשכנזים והמדיניות הדוגלת בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. חובה לציין שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים, אינו מהווה בסיס כלכלי עליו עיר יכולה לצמוח.
2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם שום אמצעים להתקדמות מקצועית והיו כפופים לאשכנזים שקיבלו תקציבי פיתוח מן הממשלה.
3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, "החגורה השחורה" ומושבים ספרדים אחרים.
4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח להתנודד לעבר התפוררות כלכלית וחברתית. את זה אי אפשר להסביר פשוט על ידי מדיניות ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות הפיתוח אם הן היו מאוכלסות על ידי יהודים מפולניה או מאמריקה. לשנת 1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח.62 ב-23 בנובמבר 1979, הארץ כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7$ מיליארד על בניית יישובים חדשים, אשר מייצגים 40 אחוז מתקציב המדינה או פי ארבע מן הכמות הנצרכת כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980 שהמדינה עומדת להוציא 100£ מיליון סטרלינג על התיישבות במהלך אותה שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם מגבירים את ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים.63 צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980 שהיישובים בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א' או א'+, בעוד שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב', וזאת הסיבה ש-80 אחוז מתקציב הבנייה הוצא על יישובים אשכנזיים חקלאיים בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, השתרעה לתוך החינוך גם כן, כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי קבילה, בעוד שבבתי הספר האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים לכל כיתה. הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי הארץ, שמהם 76 מיליון הוצא על בניית בית ספר אחד ביישוב מעלה אדומים שבגדה המערבית.
הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל משפחה קיבלה 190,000£ סטרלינג, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי ורוב הכסף שהושקע ביישובים בא מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, הארץ קרא למתיישבים הללו "מפירי שלום". בנוסף לסכומים אלו ששולמו על ידי המדינה, סכומים דומים שולמו לתושבי ימית בסיני. כתוצאה ממחוות אלו הממשלה הייתה צריכה להוריד את תקציב החינוך ב-7.5 אחוז, ואת תקציב הרווחה ב-3.3 אחוז, לאחר שתקציב החינוך כבר קוצץ ב-23 אחוזים בשנה שקדמה לה, ובניית בתי ספר ב-50 אחוז.64 עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות הפיתוח שהצביעו עבור הליכוד ב-1977, מאחר והליכוד אינו עושה דבר לשיפור מצבם.65
ב-5 בפברואר 1982 הארץ פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות הפיתוח בהרצלייה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר של נתיבות אמר שהממשלה הייתה בונה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו שבה יש 9,000 תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור הוענק כמעט בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979, ידיעות אחרונות דיווח ש-85 אחוז מן המתיישבים האשכנזים היו בבעלותם שתי דירות – אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד של אינטרסים בין התושבים הספרדים שלעיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75 אחוזים מן התקציב שלה על הביטחון, שכלל יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים וקונסולידציה של הכיבוש על חשבון השירותים החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 הארץ דיווח שראשי עיירות הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את תביעותיהם.
ב-7 במרץ הארץ פרסם טבלה אשר מציגה כיצד היישובים האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה הייתה מבוססת על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.
הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ותעשייה. הממשלה חילקה את עיירות הפיתוח לשלש קטגוריות – A+, A ו-B, אולם את היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.
1. עיירות פיתוח עניות כמו בית שאן וקריית מלאכי בין היתר הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שאת כל היישובים העשירים כמו אריאל, הציבו בקטגוריות של העדפה הראשונה או השנייה.
2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרים, שסבלו מאבטלה ורעב הינם מסווגים בקטגוריה השנייה.66

עיירות פיתוח ו"אזורי פיתוח" (בעיקר ספרדים) מתיישבים בשטחים הכבושים (בעיקר אשכנזים)
A+ A B A+ A
קריית שמונה כרמיאל (אשכנזים) יוקנעם מעלה אפרים יישובים קיימים
שלומי צפת עכו עפרה ועתידיים אחרים
מעלות טבריה בית שמש קדומים
חצור (הגלילית) ראש-פינה קריית מלאכי בית-אל
בית שאן עפולה קריית-גד אריאל
קצרין גוש שגב באר-שבע סנור
מטולה נהרייה אשקלון תקוע
מיגדל מיגדל נווה-צוף
העמק
יבנאל אופקים שילה
בני יהודה נתיבות קרני שומרון
מרכז הסבית שדרות אלון מורה
ירוחם דימונה מעלה שומרון
מצפה רמון ערד (אשכנזים) דותן
אילת רמת חובב רימונים

הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו משכנתאות לדיור.
1. משכנתאות הרבה יותר גדולות הוענקו למתיישבים האשכנזים בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.
2. אחוז ההלוואות, שאינן צמודות לדולר, שהוענקו לאשכנזים הוא גדול יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית בהדרגה את הסכום ללווים האשכנזים. זוהי נקודה חשובה אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות אשר קיבלו הלוואות צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה נסחטת כדי לשרת את ההלוואות שלהם. היהודים הספרדים לכן הפכו לבני ערובה לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד אשר מנוהלים על ידי אשכנזים.
חלוקת משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים
הלוואה למשפחות עם: למשפחות עם:

3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר 3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר
שקלים חדשים 26,000 23,700 40,400 38,900 43,200 48,300
לא צמוד לדולר 15% 27% 34% 15% 31% 38%
צמוד לדולר 85% 73% 66% 85% 69% 62%
(2.5 שקלים חדשים = 1£ סטרלינג)67
הטבלה השלישית שפורסמה מסבירה את הסיבה למחיר היחסי של הדיור בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה המערבית, לדוגמא, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוז מהמחיר הרשמי במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות הפיתוח נעים בין 12 ו-60 אחוזים מהמחיר הרשמי.68
הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים, בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של בין 3-10 אחוז.69
אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:
1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.
2. משכנתאות ארוכות-טווח.
3. אדמה במחיר מוזל לדיור.
4. הורדה במס ההכנסה.
5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.


זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים
הפריבילגיות הללו לא הוענקו מאז 1967 בלבד, אלא מאז תחילת ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרקים השני והשלישי. אנו נדון בדפים הבאים על האפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים בישראל מלפני 1967.
בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנים על בסיס כלכלי מוצק בשל מיקומם הגיאוגרפי, כמות ואיכות האדמה הצמודה אליהם ותקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים לא של אדמה, לא של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הם רק סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים ה"סוציאליסטים". הם ממוקמים הרחק ממרכזי הכלכלה, במדבר הנגב או על הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של התושבים בהם, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה הרבה יותר פחות מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות והחינוך בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים השכנים. כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.
זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים אשר ניצלו את מאגר כוח העבודה הזול ועשו כאלה רווחים מופרזים שהם עתה התחילו לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 הארץ דיווח שהתנועה הקיבוצית המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72$ מיליון בשווקים הפיננסיים, 8$ מיליון בנדל"ן ו-60$ מיליון במניות. ארגון הקיבוץ קנה גם כן 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.
הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה לכלכלות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוז, ושיעור החברים העוסקים בתעשייה והשירותים עלה עד ל-50 אחוזים.70
ב-10 בינואר 1986 הארץ ציין שתלמידי השנה העשירית בבי"ס בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור לעקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות פרטיות, מכונות ווידיאו ודירות בערים, ופתחו חשבונות בנקים פרטיים וכיוצא בזה.
עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו "ניצול רכושני" וזה יצא כנגד הכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של תנועת הקיבוץ. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם להחזיק מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון שהיה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר "דחפים רכושניים, תאוות-בצע ואינדיבידואליזם". לאחר 1948, כאשר הקיבוצים קיבלו מענקים לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים, מטעמים "לאומנים" שתמך בהם בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו להצטבר והאנשים התחילו להיכנע לחמדנות החומרית. היסוד הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס, ומצידם של העובדים השכירים הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת חייהם עלתה והאידיאלים של צנע חברתי ושיווין נפלו בשולי הדרך. חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים תמיד קיבלו את העבודות ה"נקיות". אלכוהוליזם ושימוש-יתר בסמים התפשטו ורוב הזמן הניצול של הספרדים היה גרוע יותר מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים. הספרדים שעבדו עבור הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי הקיבוץ ולא הקפיטליסטים בגוש הליכוד תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד עם מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות החשובות ביותר מדוע הספרדים התחילו להצביע לליכוד ובגין ב-1977.
הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים. לפועלים היה אסור לאכול בקפיטריה של היישוב, או להשתמש בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה גרועה ולעגו להם על הרקע האתני שלהם ועורם השחום. העובדים הספרדים עושים את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או הכשרה מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא במקומו, דן סער נכשל גם כן, ואמר לעיתון הארץ ב-22 באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנו לתהליך הפיוס שום תמיכה.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר "כאשר לעובד ממגדל העמק שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ הדבר משקף את היעלמותם של השאיפות החלוציות הבסיסיות."71 מנכ"ל משרד העבודה אמר שב-1984 40 אחוז ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו בעיירות הפיתוח, למרות שהם מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לפיכך באזורי הפיתוח היא כמעט פי 3.3 יותר מכל מקום אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל ארצי היה 7 אחוזים אבל הוא היה 30 אחוז בעיירות הפיתוח.72 ראשי העיירות מבלים את רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוז מהכנסות של הרשויות המקומיות בא מהמדינה.73
במכתב להארץ ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ואזורי שכונות העוני לא מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.
למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, הואיל ומישהו היה מאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר מאשר שלאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה להם בארצות ערב. הוא טען שהמדינה הרסה את התא המשפחתי המזרח-תיכוני אבל לא היה לה מאום כתחליף במקומו, ושהספרדים לא יכלו להשתלב לתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה והפרוטקציה.
העיתונאי, זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:
1. הממשלה מעריכה את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים כ"אזורי פיתוח" כדי להצדיק את זרימת הכספים אליהם.
2. אדמה לבנייה בעיירות הפיתוח היא פי עשר יותר יקרה מאשר האדמה בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוז ממחיר האדמה, או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק 3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים בעיירות הפיתוח באזורים של לפני 1967.
3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב מחסור בהשקעות בכלכלה שלהם.74
ובאשר לחיים התרבותיים – אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה –השלטון המרכזי כופה את התרבות אשכנזית על הקהילות הללו באמצאות החברה שלו "מתנסים". ראשי העיירות, גם כן, לא היו תושבי העיירות אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום הם אנשים מקומיים אבל נשלטים על ידי אותן מפלגות. וכך הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות אלה.

קריית שמונה
העיתונאי עמוס איילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה שעל הגבול הלבנוני הזאת הינה כמעט 14,000 והשווה אותה לקיבוצים השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ מנרה. איילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור בעבודה מקצועית. 50 אחוז מן הילדים מסווגים כ"טעוני טיפוח". אנשים גרים בדירות דמויי קופסאות, כמו אלה שבפרוורי העוני שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול ולפיכך מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבדות שהם סובלים כתוצאה מפעולות גרילה. קריית שמונה, איננה, לעומת זאת, מקבלת פיצויים כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מיסי מדינה, אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים בקיבוצים, אף אחד לא גר בקריית שמונה. העיירה החלה כשהיא הייתה מחנה מעבר אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.
העיתונאי אחרי זה השווה את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מאשר דירה דומה בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכים למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור. המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוז. הוא כותב שאותם התנאים קיימים בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות.75
כדי להחמיר יותר את המצב, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח, כדי "לסייע לתושבים ולשדל את רוח ההתיישבות". צבי צמרת, מנהל בית הספר של העיירה מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם ובורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה "מדוע המדינה איננה מוציאה את כספה על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים השחצנים הללו?"76
בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה עממית עם הכותרת "המאפיה של הקיבוץ" היה בה ציור של מפלצת שעל חזה היה כתוב "תנועת הקיבוצים", על בטנה "אחדות העבודה", זרועותיה היו חקוקות ב"הסתה" ו"הפחדה", כאשר היא מניפה פטיש הנושא תווית "איומים". המפלצת הובילה חבורה גדולה של חיות פרא המייצגים את הקיבוצים השונים המקיפים את העיירה. לקריקטורה הייתה כותרת משנה אשר קראה "שקט! הם באים". ברקע הקדמי היו הבניינים של קריית שמונה.
ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל אחת ואחת. הוא הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ גם שולטים על העיר פוליטית.77
בהתאם לדיווחים בהארץ ב-24 ביולי 1981, מרבית מ-17,000 תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק 3,000 ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים כראוי, כמו שבקיבוצים יש להם. המקלטים הבודדים בעיירה מצויים במצב גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.
שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4 מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם.78 זו הדרך דיווח ב-29 ביולי 1981 ש-95 אחוז מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל הפגזות הגרילה והרשויות המקומיות סירבו לשמור את מקום העבודה פתוח עבורם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים היות והממשלה סיפקה להם מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.
רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ "דפקו אותנו" ושהם "נחמדים אלינו רק במשך התקופות של הבחירות. הם צוברים עושר על חשבוננו. הם קונים טלביזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו עם רכבם הפרטי."79
אמנון שמוש80 תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את מצב יהודי מרוקו בישראל עם מצבם של אחיהם בצרפת והדגיש שצרפת מתייחסת למהגרים היהודים שלה ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד.81
עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר בהארץ ב-25 בדצמבר 1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד התושבים הוותיקים אמר לו "תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין לנו כסף לקנות פרפין." חנווני אמר לו, "אנשים קונים רק לחם, חלב ומרגרינה והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך." המזרחי גילה שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה. מנהל מפעל "רמים", שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של לפחות 70 מיליון שקלים אלא שהממשלה יכלה להעלות רק 13 מיליון. כתבים של הארץ הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במיתון. כפר מרגליות צמצם את עצי האפרסקים שלו מתוך חשש ממס ההכנסה שהם יצטרכו לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה כללית וסגירת בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט היו מוצפים עם תיקים של חובות שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000 לירות ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה 18,000 לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם חולה אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו כליל את 40,000 הדונמים שהוכשרו לשימוש ומי שהשתמשו בתושבי העיירה לגדל את הכותנה ואת היבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו על כל מישורי החיים בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי מפעלים וראשי איגודים והחזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית, בממשל המקומי באמצעות מפלגת העבודה השולטת.82
הסופר, דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר בהארץ ב-20 למאי 1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים כ"פטרנליסטי, אוטוריטריאני ואליטיסטי". שביט תהה "כיצד אני יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אלי ומתערב לי בחיים, ואומר "אני יודע מה טוב בשבילך ואני יעזור לך הלאה." הוא הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת "נחות – הוא יודע פחות מאחרים, מבין פחות ופחות מוכשר." אחרי כן הסופר הביע את תמיכתו למנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם "מיליונרים שחצנים". שביט סיכם על ידי גינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.
לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. בדיקה מפורטת של עיירות פיתוח אחרות חושפת דפוסים דומים. ראה נספח III.
המושבים (כפרים קואופרטיבים)

הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם במושבים אשר הוקמו באזורים מרוחקים, בעיקר באזורים ההרריים של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986, תולה את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים. בעיית הפרנסה הייתה בעלת חשיבות קטנה יותר.83 המנהיגות הצבאית הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באזורי הגבול כדי לבצר את היישובים האשכנזים ה
עשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באזורים שהיו מאוכלסים על ידי פלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית ולגרום לאי אפשרות לפליטים הפלסטינים לחזור לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בקרב המושבים היה העדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד בהתחלה לא חשב לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה "כפרי ייעור" היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם בתוכנית הייעור שלהם עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה חלק מ"עבודות החירום" שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט להפוך את הכפרים האלה למושבים.
השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב העדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים וחמישים מהם פשטו את הרגל.
ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו בתקופת המנדט. ליישובים עשירים הללו היו את המאפיינים הקלאסיים המקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם "מושב", שבהם לכל חבר הייתה את אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות, בשיווק, בחנויות שיתופיות, וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר 1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס כלכלי. לשנת 1983 החובות שלהם הגיעו ל-7 מיליארד שקלים (70 שקלים = 1£ סטרלינג).84 פינחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150$ מיליון בנוסף לסכומים שהם היו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב, 1,400 מהם (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את חובותיהם והם תלויים במושבים שלהם. יצחק נחמיה, מנהל ארגון הרכש אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,00$, אלא שישנן משפחות החייבות יותר מ-200,000$.85
נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון פרס, שכל משפחה חייבת 100,000$ (בשיעור ריבית של 60 אחוזים, ולכן התהוות של התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו) שעתה הם חסרי דיור וחסרי קרקע.86 המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר.87
הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחברי ארגון המושבים. בעוד שלמפלגת העבודה (מפא"י) הייתה שליטה מוחלטת על הארגון הזה, היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את האפיליאציה הפוליטית של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.
בקטע הקודם הזכרנו את "העדר כל בסיס כלכלי" במונחים כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם כן שרשרת של צעדים מפלים נגד התושבים הספרדים של המושבים הללו אשר ניתן לסכם אותם כך:
1. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי חדש הוא מיד מספק לו מספיק אדמה עבור ייצור חקלאי, ואת האמצעים הנחוצים לייצור כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן האוניות אל אזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר – "משכורות חירום". הם אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנה שהקצו עבורם, כי שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיים מחזיקים בכמה מן חלקות האדמה הללו.
2. אפליה בחלוקת אדמות חקלאיות. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.
3. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיים, והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה רבה יותר מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוז מכל הכספים שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים. ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת הקיבוצים, הייתה הפליה ניכרת במעמדות המושבים לטובת המושבים הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי וותיק היו 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר מושב שלאחר 1948 היו 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים בעוד בבעלות מושב שלאחר 1948 היו 0.7 טרקטורים. נוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר 1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.
4. איכות הקרקע. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה יותר פוריים מהאדמות שעליהם הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי שציינו קודם, שטחים של מדבר הנגב, או אדמות מסולעות באזור הגליל ובירושלים, שאותן בדרך כלל הספרדים היו צריכים להכשיר לשימוש לפני שהם יכלו לעבד.
5. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות יותר ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באזורים המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבולם ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התיקשור והסחורה החיונית.
6. סיוע ממשלתי. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, הכמות הכספית מהתמיכה הממשלתית אליהם הייתה גדולה במידה רבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה טוב יחסית עקב תמיכה כספית על ידי ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה לשלטון היא ניתקה את כל התמיכה הכספית ועודדה אותם לגדל פרחים והבטיחה לתושבי המושב לספק להם את ההלוואות הנחוצות ואחרי כן נכשלה בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים הוציאו הלוואות מסיביות ושילמו 300 אחוז ריבית, וכך החובות שלהם נערמו גבוה יותר מאי פעם.88 חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מאשר כל ההכנסה של המושב, ואשר באופן כללי הכניסו אותם למחדל ודחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהווים את אחד הגורמים להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.
7. התפתחות התעשייה בקיבוצים. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים האשכנזים לא הייתה גבוהה בכלל. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות שבהם יעסיקו ספרדים אשר יעלו את ההכנסות ורמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם לפיתוח התעשייה במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת כדי לתמוך במשפחה הספרדית. תושבי המושב לכן החלו להתפרנס כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים שכירים עבור הקיבוצים. בקריית אלייקים, לדוגמא, רק 5 אחוז מן התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65 אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).
8. קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי. בעוד ההתיישבות החקלאית הייתה אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה, המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית ובארגוני ההתיישבות החקלאית. הארץ כתב ב-5 באוגוסט 1983 שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם ועובדי המדינה הבכירים שלהם, לפיכך היו בעמדה של מתן ייעוץ כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של ההתיישבות ודאגו לעדכן אותם על תוכניות הממשלה העתידיות. "אינפורמציה פנימית" זו אפשרה ליישובים תכנון מוצלח יותר. המושבים הספרדים לא היו "יעילים" באותה מידה מכיוון שלא היו להם חברים בצמרת ההיררכיה, ואף אחד שייצג את האינטרסים שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של המושבים היה בידיהם של "המנהיגים" האשכנזים מן היישובים הסמוכים שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. נוסף לכך, ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה מוחלטת על המושבים (ועיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים שמלפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שולטים גם כן על ארגון המושבים, אשר בתור כאלה שולטים על המושבים הספרדים.89 בעוד שילדי הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים כלשהם להתפרנס במושבים אילצו את הילדים לעזוב, והמשפחות התפרקו.
מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב: "הקיבוצים מוצצים את הדם של המושבים. יחי המהפכה הספרדית!" היא נחתמה על-ידי "מע"צ",90 שהייתה האלימה ביותר בין הארגונים החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות של הצתה בזדון (ראה פרק עשירי).
עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים, "זה לא היה תוצאה של קשר אשכנזי... או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת ההתיישבות, לקחו את אלה שהיו מסביבם, שהייתה להם מנטאליות, רקע והשקפת חיים דומה. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה."91 יוסף וייץ, מהקרן הקיימת היהודית אמר "את אזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש וליישב שם את היהודים ה"פשוטים". וכן ציין "אדמות מסולעות אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים."92
אחד המכשולים של מדיניות זו היה אי התאמת העבודה החקלאית עבור היהודים הספרדים, הואיל שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 מן התימנים, ובין 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים שמהן 39 בלבד שרדו. כפרים אלה לעיתים קרובות נקראו "כפרי עבודה", קרי, מחנות עבודה, והתושבים עבודה בפינוי אדמה מסולעת. עיתונאי כתב, "התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות, מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות." עיתון אחר דיווח, "המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי."93
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא מחא על שרשרת של פעולות אפליה בתחום הדיור, שירותי הדת וסיוע למשפחות מרובות ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלשה ילדים ואישה אחת. התורה אינה אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים האשכנזים בהקשר הזה.94 אחד הדוחות שנשלח לראש הממשלה, בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים השיתופיים היו מובטלים וקיימת התפשטות של הרעב. הדו"ח, שנכתב על ידי עמי אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות. ואף לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר הביע את חששו שפעולות מתוך מפח-נפש עלולים להתבצע על ידי האנשים כשהם רואים את הרעב על פניהם של ילדיהם.95
מרבית מן הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, או למערכת המים או הביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם בעיות שיווק – תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך.96 אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות, אמר "גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות. והיה צורך לשפוך אותם החוצה."97
ב-1953 בן-גוריון הטיל את התפקיד על זלמן ארן, ישראל ישעיהו וקדיש לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו"ח שלהם הם כתבו שהרעב וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה. משרד העבודה האמין ההיפך. הבתים פיתחו סדקים במהלך של שנתיים ו"המומחים" החקלאיים אינם מוכשרים. התושבים היו עניים מדי בכדי לשלם מיסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו מכל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום, ולעשות שמירות בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים.98 ב-1963 המשרד לענייני רווחה תיאר את התימנים הללו כ"מפגרים ופרימיטיבים, חסרי אונים לחלוטין". "מומחים" אשכנזים לחצו על התימנים כדי לשנות את מנהגיהם והם הרסו את סמכות האב שבמשפחה. מרבית ה"מומחים" היו שליחי מפלגה.99 כשביקרתי את התימנים בראש העין בתקופת שנות החמישים, מצאתי שהשחפת נפוצה.
כמה שנים לאחר מכן הרשויות אילצו את הכפרים ההרריים לגדל עופות, למרות שעבודה זו צרכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם, עבודה זו, יצרה רק מחצית מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית מתושבי הכפרים הללו היו צריכים להמשיך כפועלים שכירים שכיסתה רק 60 אחוז מהוצאות מחייתם. הכפרים באזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות יצרנים לחלוטין והפכו לאזורי מגורים בלבד אשר מתרוקנים מוקדם בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר.100
באזור לכיש בדרום שלוש עשר מתוך ארבע עשר הכפרים השיתופיים איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את ההתמוטטות הזו, "הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית." פינחס מוסקו, סגן יושב ראש אזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים ללא קשר עם חקלאות. הוא הוסיף שבאזור בין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים (עם 29,000 תושבים). 48 אחוז מהם חיים מחקלאות, 19 אחוז מתפרנסים לרוב מחוץ לכפרים, אך עובדים עבודה חלקית בחקלאות. 21 אחוז עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12 אחוז חיים מקצבאות סעד.101
אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונשתמש כבסיס בעיתונות הציונית, ובעיקר העיתון העצמאי הארץ. (ראה נספח IV.)
החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות
שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים, למינהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות. העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים.102
לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, הודחסו לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל אזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחייה. בדרך זו שכונות המצוקה התפשטו, והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל בתוכניתו לשקם את האזורים הללו, כבר היו 169 מהם כולל עיירות פיתוח שלמות.
ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות העוני היה גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות את היישובים האשכנזים בכוח עבודה זול בעוד שאזורי משכנות העוני יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח עבודה זול. הם גם מספקים משרתים לנשים האשכנזיות. חובה לציין שמשרתות אלה ובנותיהן מתייצבות מול הצורה הגרועה ביותר של דיכוי. הן מקופחות מחינוך, ובדרך כלל אין להן כלום מן הערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הן הבעיות החשובות ביותר באזורי שכונות המצוקה:
1. דיור. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו, אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם נשארים בבית הוריהם ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות המנוהלות על ידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באזורי מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעיתים קרובות למדי יהודים ספרדים בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן והורסת אותם – כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם להתנגשויות דמים בין הספרדים והמשטרה, אולם השפעת הציונים על התקשורת המערבית פירושה הייתה שעל כך דווח לעיתים נדירות.
2. חינוך. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות המבנים, רמת החינוך, כישרונם של המורים, הציוד החינוכי כמו מעבדות וספרים, וכן מספר הילדים לכיתה. עקב תנאים נוראים אלו ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באזורים העשירים יותר וקראו להם "בתי ספר מקיפים". איך שלא יהיה שתי הקבוצות לא משתלבות, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים כולם התנשאו כלפי "הספרדים המפגרים". בסוף היום את התלמידים הספרדים היו מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם בעוד שהתלמידים האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מחוץ לתכנית הלימודים. מהתלמידים הספרדים גם מנעו לקחת חלק במסיבות בערב. כמה מן התלמידים המנודים הללו ניסו לאתגר את החרם ופרצו דרך הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).
3. מובטלות והניכור של הנוער. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמא, שמונה אנשים שפוטרו איבדו את עצמם לדעת.103 אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד, מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל המשפחה, שעל פי רוב היא כפולה ממשפחה אשכנזית או יותר, את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר ועדיין גרוע, ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים בולטים. ממשלת בן גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות לאם היולדת עשרה ילדים או יותר.נשים מסכנות נפלו לתוך המלכודת של אספקת יותר ילדים לממשלה כדי שיהיו פועלים וחיילים.
ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים ובנוסף מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם אזורים "מסוכנים" שלמים בהם הצבא נתקל בחוסר אפשרות לכפות את הגיוס שם. הם יודעים שאם היו מנסים, עימותים עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא "אינו צבא מתקפי". אלה השמים לב לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעגם של חבריהם. השאלה המקובלת ביותר המוצגת בפניהם היא "למה אתה צריך לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?" הצבא התחיל להעלים עין מהחומקים הללו והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי דהיינו על פניו מוסלמים, נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. חברי מעמד המעסיקים האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.
עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות בקרב הצעירים. תופעות אלו היו חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם הערבי.
4. זקנה: ד"ר יולי נודלמן מבית החולים רמב"ם בחיפה ציין שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה.104 לשנת 1986 היו 430,000 קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 היו במוסדות מיוחדים ורוב השאר חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה.105 מאחר שהיא החשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ"דור המדבר", ישראל פשוט מחכה להם שימותו.
5. נשים וילדים בחגורה השחורה. את הרוב הגדול מן הנשים והנערות בחברה הספרדים הפכו לצבא גדול של משרתות בית עם תת-שכר עבור הנשים האשכנזיות שהשחרור היחסי שלהן בנוי על הניצול של מעמד תחתון השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות שיבחינו בהן ולהשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות עונתיות זולות.
כתוצאה מהעוני והבערות נוסף על הרס המשפחה המסורתית, מספר מצער של נשים נפלו לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר על הזנות106 שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי. מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל 107 קבע שאמהות חד-הוריות סובלות מתת-תזונה ו-50 אחוז מהן ממוצא מרוקאי. מרבית השאר היו ממוצא ספרדי שונה. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של ישראל. הלשכה הממשלתית לענייני רווחה דיווחה 108 ש-38 אחוז מהאלמנות חיות מתחת לקו העוני. 43 אחוז מהן עובדות כעוזרות בית ול-25 אחוז אין השכלה כלשהי. פרופסור שבח וייס אישר 109 שמעמד הנשים בישראל הינו גרוע יותר ממעמדם של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי הרווחה, מקלטים לנשים מוכות נסגרו. שכרן של הנשים הוא משכרם של הגברים, אך בחקלאות זה יורד ל-50 אחוז. לישראל יש 352 קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוז מהנשים עובדות רק ב-20 מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוז מעובדי המדינה הבכירים הן נשים בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2 אחוז ב-1983.
נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים האשכנזיות לבין המערביות, אלא בין אישה מזרחית (יהודייה, מוסלמית ונוצרית) לנשים המערביות. אנו חייבים לציין שהנשים הספרדיות מייצגות 70 אחוז מכלל הנשים היהודיות בישראל, ועלינו להוסיף את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוז מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות משוחררות הן. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן יותר כבוד בעולם הערבי.
ראה נספח V
כפי שהראנו, הממסד הציוני הצליח בקליטת מאות אלפי מהגרים מהמזרח התיכון ובהפיכתם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת ניתן לראות בבירור על ידי עיון במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות גורלם של יהודי עיראק, לדוגמא, בישראל.110 על אף שקהילה זו נאבקה כדי לשמר את התרבות והכישורים שלה ביתר גבורה מכל קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נדונה לכישלון. להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק לפני יציאתם מעיראק ב-1950/51:
16 עסקו באדמיניסטרציה ועבודה משרדית
6 אחוז במקצועות ההנדסה
27 אחוזים בסחר פנימי; הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול ממערכת הבנקאות.
51 אחוזם בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים וכיוצא באלה.

לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, ביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים) ו-72 אחוז הפכו לפועלים.
זה מראה ששיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוז ל-7 אחוז (יחד עם זאת הם ממלאים סטאטוס נמוך מבחינת איכות, שהיה משמעותי יותר מאשר התאחוז). עובדי הצווארון הלבן התמעטו מ-50 אחוז בקירוב ל-28 אחוז. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה וניצול כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (מתקבל על הדעת שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל לא היו אפילו קרובים להצלחה כמוהם. מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין, המורים והמשוררים הללו? זהו סוד "בטחוני" ידוע היטב. מחנות המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו מה שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים בלתי מיומנים, עבריינות נוער, משתמשי סמים וזונות בין היתר. המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של התימנים והמרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה, הרבה יותר גרוע, והם מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל עמדו בפני אפליה הרבה יותר קשה מזו שכוונה נגד העיראקים שהייתה להם מודעות פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון.

הערות
1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט, 1949.
2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S – יוספטל אל לוקר, 9 ביוני 1949.
3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני, 1949.
4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט, 1949.
5. ראה שם.
6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ, 1949.
7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.
8. קליטה 41/2471 S
9. 4 בספטמבר, 1949.
10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר, 1949.
11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, 24/49, סדרה שנייה.
12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.
13. גרובר, 12 באוגוסט, 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות פליטים, C5588.
14. מועצת וועד הפועל הציוני, 12 באוקטובר 1948, 21 במרץ 1949 ו-2 בינואר 1950.
15 ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S
16. יצחק קורן, 56.
17. ארכיון המדינה, 160/I.
18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.
19. 20 באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון הצבאי, 14/372.
20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.
21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.
22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עולים C 5558: 11 באפריל 1950, 18 באפריל 1950, ו-8 במאי 1950; ראה גם מעריב מה-1 באפרים 1966.
23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.
24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
25. שגב (בעברית, עמודים 171-174). תרגום בערבית, עמודים 184-188.
26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.
27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.
28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, 21-22.
29. ראה שם, 10.
30. עמוד 25.
31. עמוד 30.
32. עמודים 52-53.
33. עמודים 54-55.
34. עמוד 78.
35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר את כל האנשים דרומה מרוסיה גופאכ"שחורים" או "שוורצס".
36. עמ' 81.
37. עמ' 94.
38. עמ' 112.
39. עמ' 121.
40. עמ' 127.
41. עמ'. 216.
42. כינוי גנאי לספרדים.
43. שבט ועם, 1958, 1954.
44. שבט ועם, 1954.
45. ראה שם 30-32.
46.עמוד 6.
47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.
48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה הארץ, 23 במאי 1980, וזו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.
49. ראה פרק עשירי.
50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.
52. דהיינו ישראל שלפני 1967.
53. "ישראל השלישית" הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו לעיירות העניות הללו.
54. אלבז, Les Temps Modernes.
55. סבירסקי ושושן, 1985.
56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24 אחוזים.
57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.
58. כלומר: כמות הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים שמעסיקים אותם, בהשוואה לכמות שהוצאה לנפש על הספרדים בעיירות הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.
59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, 6.
60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
61. ראה שם.
62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.
63. הארץ, 7 במרץ 1980.
64. הארץ, 22 בינואר 1982.
65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.
66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.
67.מקור: משרד השיכון.
68. מינהל מקרקעי ישראל.
69. מס ההכנסה.
70. הארץ, 8 בינואר 1982.
71.מבט חדש, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.
72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.
73. סבירסקי ושושן, 1985.
74. הארץ, 12 במרץ 1982.
75. הארץ, 23 בפברואר 1979.
76. הארץ, 16 במאי 1980.
77. זו הדרך, 22 ביולי 1981, והארץ 5 ביולי 1981.
78. הארץ, 31 ביולי 1981
79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו. הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, תנחומיו של ד"ר שמוש היו עם הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית נגד הספרדים.
81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
82. ראה הארץ מה-3 באפריל 1981, 5 ביולי 1981, 24 ביולי 1981, 23 בפברואר 1979, 28 ספטמבר 1981 ו-29 באוקטובר 1982.
83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
85. הארץ, 5 ביולי 1985.
86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.
87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
90. ראשי תיבות "מועצת עריקי צבא".
91. ראיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום בערבית.
92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום בערבית.
93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950. ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.
94. פרוטוקול הכנסת, 18 ביולי 1949, 27 באפריל 1949, 16 בנובמבר 1949 ו-5 בספטמבר 1949.
95 ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23 בינואר 1951. /C7133/5559.
96. שגב, 135, גרסה עברית.
97. ראה שם, 134.
98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.
99. ועדה מרכזית של מפא"י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.
100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.
102. ראה פרק שני ושלישי.
103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.
104. הארץ, 7 במרץ 1980.
105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה – פרוטוקול הכנסת, יוני 1987.
106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
107. הארץ, 30 בינואר 1981.
108. הארץ, 20 במרץ 1980.
109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.
110. שבט ועם, 1978

פרק שישי
בעיית היצוג


בחירות פרלמנטאריות
על אף העובדה שהם מהווים את הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית, הספרדים למעשה מיוצגים באופן לא מספיק במוסדות המדינה. הדבר נובע משלשה גורמים:
1. שית הבחירות למפלגה.
2. מימון המפלגות האשכנזיות על ידי הממסד הציוני והמדינה (קרי, על ידי הטלת מס על הציבור הכללי, כולל הפלסטינים).
3. דיכוי ארגון פוליטי כלשהו אשר נאבק עבור האינטרסים של הספרדים. כל הארגונים הספרדים הארציים והבין-לאומיים הוחלשו והשתלטו עליהם, ועצמאותם נהרסה על ידי סידרה של אמצעים מפוקפקים.

אפילו המיעוט הזעיר של הספרדים שנכנסו לכנסת ותפסו עמדות בממשלה, בהסתדרות או בצבא, הם אינם נציגים. הם מייצגים אינטרסים אישיים ואנוכיים, ובמיוחד את האינטרסים שמכתיבות להם המפלגות האשכנזיות הציוניות אשר ממנות אותם. (הדבר מתייחס גם ל"מיעוט" הפלסטיני במדינת ישראל, במיוחד אלה שברשימת הבוחרים הערביים הקשורים למפלגות הציוניות.)
לכן המבנה היחיד של השתתפות בין-עדתית שישראל יצרה במערכות הממשלתיות שלה ובכלכלה שלה הוא זה חלוקת העבודה בין המעסיק האשכנזי השולט ובין הפועל הספרדי (והפלסטיני).
ראינו בפרק שלישי כיצד הבריטים סייעו לממסד הציוני לרכוש שליטה על יהודי פלסטינה, בין אם הם היו מתיישבים אשכנזים, ילידים יהודים או יהודים מזרח תיכונים שהיגרו לאחרונה לפלסטינה. הצעד הדמוקרטי היחיד שתמך בו המנדט הבריטי בתחילה היה שיטת הבחירות לכנסת יהודית שהייתה ידועה מימי הרומאים בשם "קוריה", ולפיה ייבחרו באופן יחסי נבחרים יהודים משתי הקהילות. לפיכך לספרדים הוקצבו 24.7 אחוז מן המושבים.
ב-1945 הממסד הציוני החליט למצוא תחליף לשיטת הבחירות היחסית של המפלגה. שבה אין הבוחרים יכולים לבחור במועמד שאופיו, כישוריו ונטיותיו הפוליטיות ידועים להם – אלא להצביע רק למפלגה. מאחר שכל המפלגות הפוליטיות היו ועדיין הינם, אשכנזיות וממומנות על ידי הממסד הציוני, הם הצליחו להביא לידי כך שמנהיגיהם ייבחרו כנבחרים, וחילקו באופן יחסי את חלקם בקולות. מנהיגויות ניסו להסתיר את האפליה על ידי מינויים של מספר זעום מאוהדיהם בקהילה הספרדית כנציגים. בדרך כלל הם היו בוחרים אנשים שאין להם בסיס פופולארי מקומי או לאומי כדי שניתן יהיה להסיר אותם מתפקידם כאשר הם יראו סימנים של עצמאות (לאחרונה הימין חירות סייע לכמה חברי מפלגה ספרדים להתקדם במפלגה בגלל התמיכה הפופולארית המקומית שלהם, דבר שהגביר את הכוח הספרדי במפלגה: וכאן אנו מתכוונים לקבוצה של דוד לוי, המרוקאי). איך שלא יהיה, לפי שיטת בחירות זו לחבר הכנסת אין ציבור בוחרים מקומי, אין פרקי זמן קבועים שהאזרחים יכולים לבקר את חבר הכנסת שלהם כדי לבקש עצה, ואין "קשר עם הבוחר". בתיאוריה כל המדינה היא "ציבור בוחרים אחד" והבוחרים יכולים לכתוב לכל חבר כנסת שהוא. בפועל זהו בזבוז זמן. אף לא אחד מן המכתבים שלי אי פעם קיבל מענה מידי חבר כנסת.
הספרדים הבינו שתכסיס הונאה זה היה מיועד כדי להפחית את מספרם ב"אסיפת הנבחרים" ולפיכך הם התנגדו לו. הם הציעו בחירות של ציבור הבוחרים כמו בבריטניה כך שהמצביעים יוכלו לבחור את המועמד שלהם מתוך בחירה ישירה, לייצג את האינטרסים שלהם ואת האינטרסים של מחוזות שכונות המצוקה. לא פלא שהמנהיגות הציונית האשכנזית דחתה את אותה ההצעה והפכה את הבחירות למפלגה לחוק. הספרדים הטילו חרם על הבחירות, כפי שעשה הימין הציוני מסיבות אחרות, ורק 30 אחוז מציבור הבוחרים הצביע. ממשלת בריטניה כמעט הצהירה שהבחירות פסולות, אך הימין הציוני החליט לחזור לאסיפה של הנבחרים ולוועדה הלאומית לאחר שנתנו להם מספר גדול של מושבים ועמדות בכירות.
מה שקרה שהחרם הזה יצא בסוף לרעתם של היהודים הספרדים במדינת ישראל. שכן הגושים הלאומיים החדשים שנבחרו, שייצגו רק 30 אחוז מן היהודים בפלסטינה, הם שהחליטו על הקמת מדינת ישראל ב-1948 ודרשו לפעול בשם כל היהודים בפלסטינה. בן-גוריון העיר בצורה סרקסטית, "אנחנו חייבים למנות שר אחד ספרדי ואישה אחת", כדי למסור רושם של דמוקרטיה. לפיכך הקבינט של בן-גוריון היה מורכב מ-13 שרים, כולם אשכנזים מלבד בכור שיטרית, שר המשטרה. מועצת המדינה (מעין-פרלמנט) הייתה מורכבת מ-37 חברים, שכולם היו אשכנזים, מלבד בכור שיטרית, חבר מפלגת מפא"י (העבודה) השולטת.
אליהו אלישר, המנהיג הספרדי, פגש את שר החוץ, משה שרטוק, (לאחר מכן שרת) כדי לדון על מצב הספרדים בממשלת ישראל. אלישר כתב על הפגישה "שרטוק הוא בהחלט אינו חבר משלנו. הוא אינו מבין ואף לא מנסה להבין את השקפותינו. מעבר לכך, מאחר שהוא מתייחס בזילות לחברי מפלגתו הספרדים, הוא דוחה כל פתרון שהסכמנו עליו עם מנהיגי מפלגתו אודות צמצום הפער הכלכלי, החינוכי והפוליטי בין ספרדים ואשכנזים."1 המנהיגות הספרדית, בראשה עמד אלישר, עשתה ניסיונות נואשים להרחבת הנציגות שלה בקבינט ובמועצת המדינה, אולם ללא הצלחה.
זלמן ארן (מפא"י-עבודה) האמין שהאינטרסים של המדינה דורשים הגברה בנציגות הספרדית בקבינט, אולם השקפתו לא התקבלה על ידי שאר המנהיגות של המפלגה. בכיר במפא"י אמר "אם יש לנו שר ספרדי בממשלה, זה יעודד את הכנופיה הקנאית הזאת לעשרות השנים הבאות. אנחנו לא צריכים את זה בכלל."2 ארן הזהיר שהספרדים יצביעו לחירות כדי לפרוק את זעמם על מפלגת מפא"י השולטת והשגיאות שהיא ביצעה נגד הזכויות שלהם. למעשה מ-1949 יהודים ספרדים בפרברי תל-אביב החלו להצביע למפלגת הימין חירות.3
נוסף לעמדות בקבינט ובפרלמנט, עמדות בשירות המדינה, במיוחד עמדות בעלי כוח רב ביצועי בדרגים העליונים, הוענקו למתיישבים האשכנזים. פירוש הדבר סילוקם של כל עובדי המדינה הפלסטינים והספרדים שהיו בעלי עמדות מכובדות בתקופת המנדט בריטי. אפילו שופטים מתמנים על בסיס מפלגתי, זו הסיבה לכך ששופט ספרדי לא מונה לבית המשפט העליון.
באופן זה השיטה האשכנזית קנאית הביאה לכדי ייצוג סמלי בלבד למען הספרדים, מי שבזמנו ייצגו 30 אחוזים
מהאוכלוסייה היהודית במדינה (הם כיום 70 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית). בוועדת הביטחון הפרלמנטארית היה רק ספרדי יהודי אחד מתוך 13 חברים. במועצה המנהלית של מערב ירושלים המורכבת מ-27 חברים, היו שני ספרדים על אף היותם הרוב בעיר. לאחר מחלוקת עזה מספר זה הוגדל לשלשה. הממשלה לא מינתה אף לא ספרדי אחד בוועדה לענייני חוץ, למרות שמטרת הוועדה הזאת היא להחלים את היחסים המדיניים בין ישראל ובין העולם הערבי. הממסד הציוני תמיד ניסה להרחיק את הספרדים מענייני ערב, מכיוון שהם עלולים להשתדל למצוא פתרון פשרני למחלוקת עם הפלסטינים והתנגדו לעמדה המתנשאת שתפסו המתיישבים האשכנזים כלפי הפלסטינים (ראה פרק עשירי).
ב-1949 הממשלה ערכה בחירות כלליות להקמת הפרלמנט הראשון, והשתמשה בשיטת המפלגה שהוזכרה למעלה. מועצת הקהילה הספרדית הייתה צריכה לנוע בתנופה לתוך מערכת הבחירות למרות שהיא לא הייתה מפלגה, לא היו לה פעילי מפלגה או קצת מן המימון שסופק לאחרים על ידי הממסד הציוני העולמי. רשימת הבוחרים שלה הייתה מורכבת מהוועדה הספרדית בירושלים בחסות אליהו אלישר, והועדה הספרדית בתל-אביב בחסות בכור שיטרית ששיתף פעולה עם מפא"י והיה שר המשטרה והמיעוטים (קרי, הפלסטינים שנותרו בישראל). הרשימה זכתה בארבעה מושבים בלבד ומפא"י מינתה שני נציגים ספרדים נוספים, ואילו מפלגת חירות מינתה שני נציגים אחרים והרשימה התימנית זכתה במושב אחד. וכך הספרדים קיבלו 9 מושבים מתוך סכום כולל של 120 מושבים. זאת אומרת 7.5 אחוזים כאשר הם מהווים יותר מ-35 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אם נזכור שמרבית הנציגים הספרדים הללו לא ייצגו את הספרדים אלא את אדוניהם האשכנזים, אנחנו יכולים להסיק מכך שהילידים היהודים היו נעדרים כמעט לחלוטין מנציגות פרלמנטארית. הנציגים הספרדים בפרלמנט הראשון היו כדלקמן:
הרשימה הספרדית: אליהו אלישר, בכור שיטרית, אברהם אלמליח, משה בן עמי
הרשימה התימנית: זכריה גלוסקא
מפא"י: אליהו הכרמלי-לולו, אברהם טביב
חירות: אברהם רקנטי, חיים מגורי-כהן

האפליה לא הייתה מוגבלת לפרלמנט בלבד, כפי שהזכרנו, אלא השתרעה לכל מוסדות הממשלה והמדינה, מוסדות הדת, מוסדות ההתיישבות הציונית, משרדי ממשלה מרכזיים ומקומיים, ארגוני המסחר והמערכת המשפטית.
בפתיחת המליאה של הכנסת ב-9 במרץ 1949, אליהו אלישר הזהיר בפני הסכנה של העוני, אי-החינוך, הניכור, תנאי המחייה ותנאי התברואה המחרידים והעבריינות והבטיח להילחם בעד פיוס יהודי-ערבי יחד עם רשימתו. ארבעים שנה לאחר מכן אליהו אלישר אמר שלא רק שלא טיפלו בנושאים האלה כראוי אלא הם החמירו.4
בתחילת שנות החמישים המפלגות האשכנזיות השתדלו בעוצמה רבה לפרק את רשימת הבוחרים הספרדית על ידי מדיניות של "הפרד ומשול" במידה כזאת שהספרדים מאוחר יותר סיפחו את עצמם לרשימה הציונית הכללית שייצגה את הקונסרבטיבים האשכנזים. כך הם הצליחו לפצל את ההנהגה הספרדית מהציבור הספרדי העני שבמחנות שהיו בידי מפא"י אשר שלטה על כל תזוזה שלהם. לכן מספר המושבים שרשימת הספרדים זכתה בהם בכנסת השנייה ירד לשניים בלבד.
בבחירות הפרלמנטאריות של 1954, הרשימה הספרדית נכשלה לגמרי והמפלגות האשכנזיות מינו אחד עשר מועמדים משלהם מהקהילה הספרדית. בפרלמנט הרביעי ב-1959, המפלגות האשכנזיות מינו ארבעה עשר "תומכים" משלהם מתוך הקהילה הספרדית כנציגים. הצטרפויותם למפלגה היו כדלקמן:
מפא"י: שמונה נציגים לעומת שלושים ותשעה נציגים אשכנזים
מפ"ם: נציג אחד
חירות: שני נציגים
אחדות העבודה: נציג אחד
מפלגות דתיות: נציג אחד
ציונים כלליים קונסרבטיבים): נציג אחד
פרוגרסיביים (ליברלים): אף נציג
אגודת ישראל (מפלגה דתית לא-ציונית): אף נציג
קומוניסטים: אף נציג

כפי שציינו קודם, היו שם 14 מתוך סכום כולל של 120 נציגים בכנסת, ואנחנו חייבים לציין ששיעור הספרדים עלה כתוצאה מההגירה ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. כל הרשימות הספרדיות בבחירות אלו נכשלו.5
בצורה זאת הממסד הציוני אשכנזי, שהעריך את עצמו כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הצליח למחוק את כל מאמציהם של הספרדים להשיג נציגות פרלמנטארית דמוקרטית ועצמאית ולהגן על האינטרסים של עצמם כקהילה מזרח תיכונית עם בעיות כלכליות כרוניות. במכתב לברנשטיין, יושב הראש של הציונים הכלליים, אלישר תיאר את הקשיים של המאבק נגד האפליה. " אם כי אפליה אינה קיימת, דה-יורה, היא קיימת דה-פקטו, ומהווה את הבעיה הפנימית המסוכנת ביותר לבני אדם ולמדינה."6 אלישר סיכם שלספרדים לא הייתה יכולת להיאבק במנגנון המפלגות האשכנזיות אשר שולטות בכל המקורות הפיננסיים, ובא לאחר האשים את כלי-השרתים הציונים שבתוך הקהילה שלו באנוכיות.7

מי מממן את המפלגות הציוניות?

בשל עוניים הספרדים לא יכלו לממן מפלגה פוליטית שתוכל להתחרות עם המפלגות האשכנזיות אשר מקבלות תמיכה כספית לא רק מן הציונות העולמית, אלא גם ממדינת ישראל. על חשבון משלם המיסים, הממשלה התחילה להעניק למפלגות סכומים שנתיים באופן יחסי למספר הנציגים שלהם בכנסת. המפלגות הגדולות לפיכך מקבלות כמויות גדולות של תמיכה כספית, אשר מסייעות להם להביס את המפלגות הקטנות יותר או את המפלגות החדשות שאינן מקבלות שום מענקים. ביולי 1969 הכנסת החליטה לשלם 120,000 לירות ישראליות לכל נבחר לכיסוי מערכת הבחירות של מפלגתו לכנסת השביעית.
בבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 כל חבר כנסת קיבל 580,300 לירות ישראליות, אשר הסתכמו ב-69,636,000 לירות ישראליות. מאז 1973 הממשלה שילמה למפלגות בכנסת סכומים נוספים עבור הוצאות המפלגה ולכיסוי פעילויותיהן. עם ה-17 בספטמבר 1978 כל חבר כנסת היה מקבל כמעט 37,995 לירות ישראליות לחודש.8
ב-1983 הממשלה החליטה לשלם גם את הוצאות המפלגות האשכנזיות במערכת הבחירות המקומיות. מאחר שלספרדים אין שום מפלגות המייצגות אותם בפרלמנט או ברשויות המקומיות, הם לא קיבלו שום תמיכה כספית כדי להשתתף במערכת הבחירות. למעשה, יחד עם אחיהם הפלסטינים, הם שילמו על מרבית ההוצאות של המפלגות האשכנזיות באמצעות מיסוי ממשלתי. זהו מקרה של אדם שנתלה המשלם על חבל התלייה שלו.
בדרך כלל המפלגות הפוליטיות במדינות אחרות ממומנות על ידי חברי המפלגות עצמן ועל ידי תומכיהם והעלות שלהם אינה מוטלת על הציבור הכללי באמצעות מיסוי ממשלתי. במהדורה שלו מה-29 ביולי 1983 הארץ העריך שסכום הסיוע הממשלתי שניתן למפלגות לכסוי הוצאותיהם בבחירות המקומיות היה כמעט 11,500,000£ סטרלינג.
בלימת הארגון הספרדים העולמי

לפני שנפרט את הנתונים על אפליה גזענית בשאר מנגנוני המדינה, ההסתדרות והממסד הציוני הבינלאומי, עלינו לבחון את הדרך שבה ארגון הספרדים העולמי נשלט על ידי ציונות העולם.
הספרדים בפלסטינה חיפשו סיוע מאחיהם שהיגרו למערב והם הקימו את "מועצת הספרדים העולמית". ב-1960 מועצה זו כללה 30 חברים. מהם 10 היו מישראל שייצגו את המנהלה הישראלית של הארגון. מנהיגות המועצה כללה שלושה חברים: ראש המינהל בלונדון, מר דנזיל סבג מונטיפיורי, ראש המינהל בניו-יורק, ד"ר שמעון ניסים, וראש המינהל בישראל, שר המשטרה והמיעוטים, בכור שיטרית וסגנו אליהו אלישר.
חברי המועצה בישראל מייצגים את המפלגות האשכנזיות כדלקמן:
מפא"י: אברהם חלפון, שלמה הילל, יעקב ניצני
מפ"ם: אברהם עבאס
ציונים כלליים: אליהו אלישר, דוד סיטון, יצחק גאון, בנימין ששון
חירות: ב. ארדיטי9

ב-4 בנובמבר 1951 ועידת הספרדים העולמית נערכה בפריז. הממסד הציוני בסיוע הפרוטקציונרים שלו בקהילה הספרדית ניסו למנוע ממנה להתרחש, אך נכשלו. בראש המשלחת מפלסטינה עמדו אליהו אלישר, הרב עוזיאל ובכור שיטרית. סוכני הממסד הציוני ניסו לחרחר מחלוקת בישיבות הועידה בכך שטענו שלא הייתה "בעיית הספרדים" בישראל, שאין שם אפליה ושאליהו אלישר ושותפיו מנסים לעורר קנאות בקרב השורות של "עם מאוחד". הם התנגדו להרכבת ארגון חברתי או פוליטי כלשהו להגנה על זכויותיהם של הספרדים. הם הצליחו למנוע את העברת ההצעה לדיון המותחת ביקורת על אפליה גזענית בישראל, ואחרי זה הצליחו להפוך את הועידה לכלי-שרת של ציונות העולם ושל ישראל. החלטות הועידה היו כדלקמן:
1. בלי להתחשב במוצאם האתני, היהודים מהווים אומה אחת.
2. יש חובה לסייע לישראל להשיג את יעדיה הנשגבים.
3. יש לטפח את התרבות היהודית בקרב הקהילות השונות.
4. יש להביא לשיתוף פעולה קרוב עם הארגונים היהודיים ברחבי העולם.
5. יש להקים ארגון ספרדי עולמי בתנאי שהוא אינו פוליטי.
6. על הנהלת הארגון העולמי בישראל להיות מורכבת מ-50 אחוז נציגי הסתדרות ו-50 אחוז ספרדים מהמפלגות האשכנזיות שאינן בהסתדרות, ונציגי הוועדות של הקהילות הספרדיות השונות, - פירוש הדבר, שליטה מוחלטת על-ידי הממסד הציוני.

לאחר מאמצים רבים ממסד זה הואיל להעביר 25 אחוזים מתרומות הספרדים בבריטניה לידי ארגון הספרדים העולמי. הממסד הציוני התנגד להקמת קרן מיוחדת לקבלת תרומות מספרדים בכל רחבי העולם. 25 האחוזים הנזכרים לעיל לא היו שווים את הנייר שעליו הם נכתבו. אליהו לולו-הכרמלי, שהיה בתפקיד ראש לשכת הספרדים בהסתדרות והיה נציג מפא"י, ידוע היה שפעל כשכיר במהלך הועידה, יחד עם מספר עובדי הסתדרות אחרים.
גם משתתפים אשכנזים היו בוועידה, שהיו נציגי המדינה, הסוכנות היהודית וההסתדרות. בכור שיטרית, נציג מפא"י כתב "אחת הבעיות שהדאיגה את המשלחת לוועידה הייתה השמועה אודות אפליה נגד הספרדים בישראל, אבל משלחות מחוץ לישראל חשו הקלה רבה כאשר הוכח שזה לא נכון." בערב בו נפתחה הועידה בכור שיטרית יצא בקריאה אל הציבור הספרדי: "לעקור מלבכם כל אמונה או מחשבה של אפליה מכוונת וזדונית במדינת ישראל."10
בוועידה היהודית העולמית השלישית שנערכה בז'נבה ב-1953, אליהו אלישר ניסה לכנס פגישה מיוחדת לספרדים כדי לדון בענייניהם. אשר בן רוי, ראש ארגון הספרדים העולמי, בא מלונדון ודרש לסיים את הפגישה. הוא ביקש שדיונים על ענייני ספרדים יתנהלו בישראל ולא בחוץ לארץ. היה ברור מי עמד מאחורי התערבות זו מכיוון שהבכירים בארגון הספרדים העולמי בלונדון מונו על ידי ארגון הציונות העולמי וקיבלו את שכרם ממנו. אחד התפקידים שלהם היה לשלוח שני שליש מהכספים שהם קיבלו מהסוכנות היהודית לירושלים לכיסוי הוצאות ארגון הספרדים שבתוך ישראל. איך שלא יהיה הם לא שלחו פרוטה.
במאי 1954 ועידת הספרדים העולמית נערכה בירושלים. נציגים ממרבית הקהילות היהודיות בעולם וישראל השתתפו בה. המשלחות פוצלו לשתי קבוצות; אחת הגנה על זכויותיהם של הספרדים בישראל נגד אפליה גזענית ציונית, והשנייה הגנה על האפליה, כלומר, אלה שאינם מכירים בקיומה. אלה האחרונים האשימו את הקבוצה הראשונה בקנאות. משלחת של ספרדים פגשה נציגים מהסוכנות היהודית, אשר שולטת על התרומות של היהודים מכל רחבי העולם, ודנה בשאלה של מימון עבור ועידת הספרדים העולמית. שני הצדדים הסכימו כדלקמן:
1. כל הקהילות הספרדיות ברחבי העולם ישלמו 25 אחוז מהתרומות שלהם לארגון הספרדים העולמי וארגון הציונות יקבל את שאר התרומות.
2. ארגון הספרדים העולמי חייב לקבל את אישורה של הסוכנות היהודית עבור פעולות מיוחדות כלשהן אשר תדרושנה את השתתפותם, יחד, גם בישראל וגם בחוץ לארץ.
3. המרכז של ארגון הספרדים העולמי יישאר בלונדון (לא בישראל, היכן שהספרדים העניים חיים), והמזכיר האשכנזי גם ישמור על תפקידו במנהלת הקהילה הספרדית בלונדון ובמנהלת ארגון הספרדים העולמי.

במהלך הכנס הזה, כל החומר הפוליטי והעלונים שהספרדים הדפיסו, ושהייתה בכוונתם להפיצם לתקשורת ולמשלחות הכנס, נעלמו. כמה שנים לאחר מכן, צ'ארלס חלפון, אחד מחברי הכנס, הודה במכתב לאליהו אלישר שהוא ארגן את היעלמותם של החומרים הללו וכן גם שהמפלגה שלו, מפא"י, הורתה לו לעשות זאת.11 משה שרטוק, שר החוץ וראש הממשלה הישראלי לשעבר כתב ביומן שלו12 " הרגשתי תחושה רבה מאוד של הקלה על ידי התוצאות של הכנס ועל ידי כישלון המזימה של אליהו אלישר".13 רצבי בהפועל המזרחי העיר על כך "הממסד הציוני בחוץ לארץ ובתוך ישראל היה מוכן לסכל איזה שהם צעדים מועילים או מעשיים שנקטה בהם הקהילה הספרדית, ולרסק כל פעילות עצמאית שהתבצעה על ידי קהילה לא-אשכנזית עבור חבריה."14

גישת הקונגרס היהודי העולמי 1959

ב-1959 הנהגת הקונגרס היהודי העולמי הרביעי, שנערך בשטוקהולם, החליטה לדון בבעיית הספרדים בישראל בעקבות התוצאות העקובות מדם עם המשטרה בוואדי אל-סאליב בחיפה. היא, בכל אופן, לא הותירה לאף ספרדי להשתתף בכנס, דבר שהביא את אליהו אלישר ועמיתיו בארגון הספרדים העולמי בישראל למחות על כך במכתב שפורסם בהארץ ב-27 ביולי 1959. הם טענו שהכנס לא היה "יהודי" ואף לא "עולמי" אלא "אשכנזי". בא לאחר, הם הרכיבו משלחת ושלחו אותה לכנס ללא הזמנה כדי לקדם את בעיית הספרדים בישראל. המשלחת האשכנזית הישראלית סירבה לדון בנושא זה, בטענה שזה היה עניין פנימי ישראלי. הם גם סירבו לקבל את הספרדים כחלק מן המשלחת שלהם. המשלחת הספרדית לכן לא הורשתה להשתתף בדיונים הפוליטיים והתרבותיים. ברגע האחרון, הציונים שלפו אוהדים מתוך הקהילה הספרדית שהכריזו לעולם שהממשלה והממסד הציוני בישראל משקיעים את כל המאמצים לשיפור חייהם של הספרדים ושהבעיה לא הייתה תכופה.
המשלחת הספרדית כינסה פגישות מיוחדות שנוכחו בה חברים מן הקהילה היהודית בחוץ לארץ, עיתונאים וזרים ולפני תום הועידה הכריחו את מנהיגי הועידה לתת למשלחת הספרדית להצטרף. נחום גולדמן, ראש הועידה היהודית העולמית וראש הסוכנות היהודית, הביע את הטינה שלו למשלחת הספרדית, ולאחר מכן הבטיח כמה הבטחות מצלצלות אבל ריקניות. לנוכחותו של אליהו אלישר ולנאומו הייתה השפעה אדירה על התקשורת העולמית ונוצר חשש בקרב שורות הציונים האשכנזיים. משה שרת שלח מברק לסוכנות היהודית בירושלים אשר קראה "להרוג את אלישר". הוא טען לאחר מכן שהוא התכוון פשוט להשתיק אותו ולעצור אותו מלפרסם את דעותיו.15
אלישר, ראש ארגון הספרדים העולמי, סיים שהדרך היחידה לפתור את העניין הזה הוא להיפטר מחסות האשכנזית... "אחרת אין אלטרנטיבה למה שראינו בהתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה, בהתנגשויות הדמים עם הפנתרים השחורים וצמיחתה של תנועת אוהלים שהיא מהפכה המונית בשלבי התפתחותה"... "רק עיוור לא יכול לראות את הסכנות העומדות בפני ישראל כתוצאה מההתפתחויות הללו."16

"דמוקרטיה" ציונית אשכנזית

הציונים האשכנזים טענו שמדינות ערב והאסלאם הן "דיקטטורות" ו"נחשלות", וזה מסביר מדוע היהודים שבאו מהארצות האלו אינם יודעים כיצד לכונן ארגונים פוליטיים וחברתיים. זה לא נכון מכיוון שהיהודים נהנו מאוטונומיה בדאר אל-איסלאם והם הרכיבו את המנגנונים החברתיים, החינוכיים והדתיים הנרחבים של עצמם.17 הציונים טענו גם כן שהם למדו את הכישורים הדמוקרטיים וארגון מפלגה באירופה הדמוקרטית, אולם למעשה 95 אחוז מהאשכנזים בישראל לא באו ממדינות מערביות, אלא ממזרח אירופה, במיוחד מרוסיה הצארית, פולניה, גרמניה הנאצית וממשטרים ימנים אחרים. לכן, בעת שה"דמוקרטיה" שלהם מקבלת את ההופעה החיצונית של משטר פרלמנטארי מערבי, התוכן שלה הוא אוטוריטארי.
האשכנזים בישראל הרכיבו 164 ארגונים, בהשוואה ל-12 ארגונים ספרדיים. מטי רונן מסביר שהספרדים נכשלו בהתארגנות פוליטית כתוצאה מהעוינות של הממסד השולט, וסיים שהשליטים לא היו ממש מדואגים על השאלה של אחדות העם אלא אודות הסכנה האמיתית שהם עלולים לאבד את השלטון.18
אריה אליאב, חבר הכנסת האשכנזי המתון, מותח ביקורת על הדוקטרינה הציונית האומרת ש"הספרדים היו מהמעמד הנמוך כשהם הגיעו לישראל, שלא הייתה להם השכלה, או ניסיון מנהיגות..." אליאב אומר, "איזה שקר מזעזע אודות קהילות שבארצות מוצאן הן הצמיחו שרים, יועצים, בעלי הון וחברים במקצועות הליברלים."הוא תוקף את המספר הזעום של השרים הספרדים בישראל, ומוסיף "אני משוכנע שהמזרחים מסוגלים באותה מידה כמו האשכנזים להעניק כל כמות של שרים בממשלה, לכל משרד מהמשרדים." על חברי הכנסת הספרדים הוא אומר "הם מחניפים לאנשים השולטים בארגון הפוליטי שלהם בתקווה לראות את שמותיהם מופיעים ברשימות עבור הבחירות הבאות." רק עשירית מן המשרדים ניתנים לספרדים, שהם משרדים מדרגה שנייה ושלישית. "העומד בראש המשטרה (שר ספרדי) ואנשיו ( שרובם הם מזרחים) חייבים להיות מוכנים לפזר הפגנות, המאורגנות בעיקר על ידי מזרחים... האין אנשים מסוימים רוצים לראות את השחורים מכים שחורים?" לאחר מכן אליאב תוהה, "מדוע שהשר המזרחי השני יהיה אחראי על התקשורת? זה לא בגלל שהתפקיד הזה נחשב "זוטר", ואלה הממלאים אותו צריכים ללקק בולים ולסחוב שקים של דואר?"20 על האפליה בנושאי האיגודים המקצועיים, אליאב אומר, "המצב אינו שונה כהוא-זה ממנהיגות ההסתדרות לממשלה, מלבד זה שהקודם אמור לייצג את העובדים."21 אליאב בטוח שמעמד המנהלים המפעילים את כלכלת הציבור ואת כלכלת ההסתדרות (קרי, מפעלי ההסתדרות) סגור לחלוטין בפני המזרחים.22 לאחר מכן הוא מוסיף,"אני משוכנע שאנחנו יכולים למצוא ספרדים בעלי כשרון דיים כדי למלא תפקיד אדמיניסטרטיבי כלשהו בסקטור הציבורי או הפרטי ובאותה מידה במפלגות הפוליטיות. כל מי שמעיז להטיל ספק בדברי הבה שיאמר זאת בפומבי."23
במאמר בכתב העת שבט ועם ב-1954 ב. ארדיטי (ממוצא בולגרי וקיצוני-ימני) מנה מקרים של אפליה גזענית נגד ספרדים, כולל התנכלות ואת העדר הייצוג בממשלה, כדלהלן: יש להם שר אחד מתוך 16, 11 חברי כנסת מתוך 120, ללא ייצוג בסוכנות היהודית, ורק ספרדי אחד במועצה המבצעת של ארגון הציונות. שיעור הספרדים בשירות הדיפלומטי זניח, כפי שהוא בהנהגת המפלגות האשכנזיות. אין ראשי ערים ספרדים של הרשויות המקומיות, ובעיירות הפיתוח ישנם שני ספרדים הממלאים תפקיד של ראשי המועצה המקומית. ישנם רק שניים מתוך 300 פקידים רשמיים במשרד הדתות, ואף לא אחד במנהלת הבנק הלאומי (למרות ניסיונם בבנקאות מזרח-תיכונית לפני שהם היגרו לישראל). ישנם רק שניים או שלשה שופטים ספרדים, ובבית המשפט העליון, יתר על כן, אין אף אחד."
המחבר מאשים את התקשורת האשכנזית. "כאשר הם משדרים חדשות על פשע, מציינים את מוצאו של העבריין רק אם הוא ספרדי." הוא גם מאשים את הארץ על פרסום מאמריו הגזעניים של אריה גלבלום (ראה פרק שמיני). ארדיטי מותח ביקורת על אינטלקטואלים אשכנזים כמו שלום בן חורין שהכריז, "הרצל אמר שאנחנו אומה אחת, אבל הוא טעה. הוא לא ידע על יהודי מרקש ועיראק, אשכנזי אחד שווה 1,000 ספרדים."
בכל פעם שהמערכת הישראלית רצתה ליטול על עצמה פעולה של דיכוי נגד הספרדים, היא מינתה את אחד מן המשרתים שלה שבתוך הקהילה כדי לבצע את העבודה הזאת. בשנות החמישים , הם מינו את שר המשטרה, בכור שיטרית, לדכא את ההפגנות שאין לשלוט בהם שהספרדים עורכים במחנות. ב-1971 היה זה העיראקי שלמה הילל, כשר המשטרה, שמחץ את תנועת המחאה הידועה בשם "הפנתרים השחורים". ב-1987 הם מינו את יצחק נבון כשר החינוך, כדי לצמצם את מתקני החינוך ולהטיל שכר לימוד, בדיוק כפי שהם הפעילו את ניסים כשר האוצר כדי לצמצם את שירותי הרווחה ולגרום למצב שהמוני ספרדים היו מחוסרי עבודה. בזירה הפלסטינית והלבנונית, הם מינו את סעד חדד ואנטון לחד למפקדים על צבא דרום לבנון, והשתמשו בידועים בשם ליגות אנשי הכפר וכמה דרוזים כדי לבצע אכזרויות נגד הפלסטינים.
בכל אופן, חשוב לבחון את ההרכב האתני במנגנוני המדינה של ישראל כדי להראות שמרבית דלתות הקדמה סגורים בפני אינטלקטואלים ספרדים. להלן הנתונים שיתמכו בטענה זו:
ההרכב האתני של הקבינט
שנה 1952 1958 1973 1977
ספרדים 1 1 2 3
אשכנזים 15 15 16 16
סך-הכל 16 16 18 19
אחוז הספרדים 6.3% 6.6% 11.1% 15.7%

נראה מהטבלה למעלה שבין 1949-1959, לספרדים היה רק שר אחד, שר המשטרה. בין 1959-1977 מספר השרים הספרדים הוכפל, וב-1977 כשמנחם בגין עלה לשלטון בעזרתו של הקול הספרדי, הוא הוסיף שר שלישי! לשנת 1987 היו ארבעה שרים ספרדים מתוך 23 סך הכל. לעומת זאת, שיעור הספרדים באוכלוסייה עלה מ-30 אחוזים ב-1948 ל-70 אחוזים כיום.
אחד מן השרים האלה הוא דוד לוי, מרוקאי, שעליו העיתונות האשכנזית נהגה להדפיס בדיחות גזעניות. הילדים שלו היו חוזרים כל יום מבית הספר עם דמעות בעיניהם25 האשכנזים עשו אותו שר השיכון, מקווים על ידי זה להסתיר את המדיניות הרשמית של בזבוז מיליונים על יישוב אשכנזים בשטחים הכבושים בשעה שלא משכנים מחדש את הספרדים ממחוזות שכונות העוני.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה, שמונה לכבוד הנשיא של המדינה ואחרי זה לשר החינוך נושא וחשוף לביקורת בעיתונות האשכנזית ומשה דיין בעצמו מתח עליו ביקורת. כשנבון ציין שאמו אוהבת את הזמרת המצרייה אום כלתום, משה דיין נאשים אותו בהתרפסות לערבים. בעקבות זאת, התקשורת האשכנזית תקפה את הנשיא על ניסיונות ההדברות הפשרניים שלו אל הערבים בכך שטענה שאין זה ראוי לנשיא לעשות הצהרות פוליטיות כלשהן.26 כשנבון הפך להיות שר החינוך ב-1985, הוא קרא למסיבת עיתונאים שבמהלכה נודע לו ולעיתונאים שמשרדו החליט לקצץ את תקציב החינוך ב-20 אחוזים ללא ידיעתו ואף ללא הסכמתו. נבון הפך נסער והסתלק במורת-רוח ממסיבת העיתונאים במחאה על התנהגותם של עוזריו האשכנזים. זה ברור שאפילו כאשר ספרדי מגיע לדרגת שר, הוא חייב עדיין לרקוד לפי החליל של האשכנזים.
אהרון אבו חצירה, המרוקאי, ניסה לשמר את עצמאותו, ועל כך הוחלט להרוס אותו לחלוטין. הוא נשפט על אי-סדרים כספיים מן הסוג שמבצעים מרבית הפוליטיקאים האשכנזים כל הזמן. הוא הרכיב את מפלגת תמ"י וזכה בשלשה מושבים בפרלמנט של 1981 אולם מיד המדיניות של "הפרד ומשול" התחילה, כשכל המפלגות האשכנזיות מנסות למשוך חברים ממפלגה זו החוצה. הם הצליחו להשיג את מרבית המושבים שלה לשנת 1984.
שיעור היהודים הספרדים בקרב השרים וחברי כנסת מהספסל הקדמי לפי דרגה, 1971 27
ראשונה שרים בכירים בקבינט 0%
שנייה שרים אחרים 18.2%
שלישית יושב ראש הכנסת 0%
רביעית סגני שרים
יושב ראש וועדות הכנסת העליונות
חברי הועדה לענייני חוץ והביטחון
חברי ועדות החוקה, החוק והמשפט 11.1%
0%
10.5%
10.5%
חמישית סגני יושב ראש הכנסת
יושבי ראש של ועדות אחרות 33.3%
33.3%


שיעור הספרדים בכנסת28
כנסת ראשונה
1949 שנייה
1951 שלישית
1955 רביעית
1959 חמישית
1961 שישית
1965 שביעית
1969 שמינית
1973 תשיעית
1977
6.8% 6.3% 8.8% 12.4% 12.3% 18.6% 15% 16.7% 17.6%

נציגות הספרדים התרחבה ב-1965 כתוצאה מפיצול המפלגה השולטת והיווצרותה של חזית אופוזיציה – גחל. הנציגות לאחר מכן נחלשה שוב ב-1967 בעקבות שיפורים בתעסוקה ותיעול הכעס נגד הערבים במלחמת ששת הימים. היא עלתה שוב ב-1971 בעקבות ההתקוממות של "הפנתרים השחורים". אנחנו יכולים לסכם שהמטרה
איננה שיווין אלא לאלחש את הקהילה.
הרכב אתני ומפלגתי של הכנסת השלישית (1955-1959) (לא כולל נציגים ערביים לא-קומוניסטים)29
מפלגה אשכנזים ספרדים
מפא"י (עבודה)
חירות
ציונים כלליים (קונסרבטיבים)
דתיות
אחדות-העבודה(לאומנים שמאלנים)
מפ"ם (ציונים-מרקסיסטים)
אגודת ישראל
פרוגרסיביים ( = ליברלים)
קומוניסטים 35
13
12
10
9
8
6
5
6 5
2
1
1
1
1
0
0
0
סך הכל 103 11

שיעור הספרדים באוכלוסייה היהודית באותו זמן = 55%
ששת הנציגים הקומוניסטים היו אשכנזים וערבים פלסטינים.

ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה30
שנה 1961 1969
אשכנזים 77 76
ספרדים 3 3
אחוז הספרדים 3.7% 3.9%

היו פחות ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה מאשר בפרלמנט מכיוון שבדיוק התפקידים האלה הם שהפעילו יותר כוח מאשר הנציגים בפרלמנט.
בקרב הדרגים של המנהלים העליונים ביותר, השופטים, שגרירים ורבי-אלופים ב-1955, היו סך הכל 1,966 אשכנזים לעומת 77 בלבד ספרדים, או 8.2 אחוזים.31


הרכב אתני של המערכת המשפטית, 1954 32
בית-משפט אשכנזים ספרדים סך הכל
בית המשפט העליון
מחוז ירושלים
מחוז תל-אביב
מחוז חיפה
שופטי בית-משפט השלום
ירושלים
תל-אביב
חיפה 9
5
13
7

6
20
13 0
2
2
2

0
2
0 9
7
15
9

6
22
13


הרכב אתני של בית המשפט העליון33
שנה 1950 1955 1960 1965 1969 1973
אשכנזים 7 9 8 9 8 9
ספרדים 0 0 0 1 1 1
שיעור הספרדים
0%
0%
0%
10%
11.1%
10%

שיעור הספרדים בשירות המדינה, 1961 34
משרד שיעור הספרדים
המסחר ותעשייה
ענייני חוץ
ביטחון
חינוך
חקלאות
בריאות
תקשורת
המשפטים
הדואר
המשטרה
רכבות 9.5%
10.3%
10.1%
10.9%
10.2%
24.0%
23.6%
26.4%
27.3%
29.3%
35.4%

יש לציין שהמציאות הייתה גרועה יותר מן הנתונים הללו, מכיוון שאין הם מראים על איזה תפקיד נמנו הספרדים בשירות הציבורי. הם על פי רוב היו נמוכים יותר מהתפקידים שהחזיקו בהם האשכנזים: 40.1 אחוז ברמות הנמוכות, 20.6 אחוזים ברמות הבינוניות ו-6.6 אחוז בתפקידים בכירים (ב-1967 זה היה 3 אחוז).35

שיעור ומספר ראשי ערים ספרדים36
שנה 1955 1972
אשכנזים 85 65 (בערים הגדולות)
ספרדים 11 33 (בעיירות פיתוח עניות)
שיעור הספרדים 11.5% 33.7%


בין 1955-1972 כל ראשי הערים של הערים ה"וותיקות" הגדולות ובגודל-בינוני היו אשכנזים. בשאר הערים הקטנות ה"וותיקות" ובכפרים, שיעור יושבי ראש מועצה ספרדים התנועע בין 4.4 אחוז, 27.3 אחוז ו-19.4 אחוז.37
הרכב אתני של וועדות הפועל העליונות של המפלגות הישראליות, 1958 38
מפלגה מספר האשכנזים מספר הספרדים
מפא"י (עבודה)
אחדות העבודה - לאומנים שמאלנים
מפ"ם (מרקסיסטים ציונים)
חירות (ימין)
ציונים כלליים (קונסרבטיבים)
מפלגות דתיות
ליברלים פרוגרסיביים 15
10
11
12
16
15
15 1
3
0
0
0
0
0


ב-1973 שיעור הספרדים במנהיגויות של חמשת המפלגות העיקריות היה 10.8 אחוז. בשנות החמישים זה היה 7.7 אחוז.39
הרכב אתני של מנהיגויות המפלגה, 1973 40
מפלגה מספר האשכנזים מספר הספרדים
מפא"י (עבודה)
אחדות העבודה
מפ"ם
חירות
מפד"ל (דתיים-לאומנים)
מפלגה ליברלית 16
5
9
27
12
5 2
0
0
4
4
0

נתונים אלה מסבירים מדוע טענו שהמפלגות הפוליטיות הישראליות הן מפלגות קולוניסטיות אשכנזיות מיסודן.


אפליה במשטרה

הממשלה הישראלית מתרברבת במה שהיא טוענת שקיים "שיווין" בקרב הקבוצות הגזעיות השונות במשטרה וטענה שלשנת 1961 שיעור הספרדים הגיע ל-42.1 אחוז.41 אחרי כן את הנתון הגבוה הזה מערבבים עם השיעורים הנמוכים של הספרדים במנגנוני הממשלה כדי להגדיל את הממוצע.
דבר אחד בטוח עם זאת: לספרדים מעולם לא הייתה חיבה מופרזת לעבודה משטרתית, והצטרפו אל הכוחות רק בגלל האבטלה. זה גם היה לתועלתה של הממשלה שהשתמשה בהם לדכא הפגנות של ספרדים, כפי שהזכרנו. בכל מקרה, המשטרה הינם תחת סמכותם של הקצינים, שמרביתם הם אשכנזים. בקרב 497 הקצינים, ישנם רק 35 ספרדים או 7 אחוז.42

אפליה בכוחות הביטחון

ישראל לא התחילה לבנות את כוחות הביטחון שלה ב-1948 כשהיא קמה כמדינה, אלא בתקופת המנדט הבריטי כשהיא הקימה את "ההגנה" הרשמית-למחצה. מרבית התשתית של ההגנה, במיוחד כוח הקומנדו הפלמ"ח באה מן הקיבוצים והיישובים האשכנזים השונים, היכן שמרבית אנשי הצבא חיו והיכן שנמצאו מחסני התחמושת ומחנות האימונים. לפיכך, מאז המנדט הבריטי, הממסד הצבאי הציוני היה אשכנזי בצורה מכרעת. ב-1948, כשהוכרזה מדינת ישראל, שמו של ההגנה הפך לצבא הגנה לישראל, והמנהיגות האשכנזית שלו נשארה שלמה.
אחת הסיבות להבאת היהודים הספרדים לפה הייתה לצייד את המנגנון הצבאי בכוח אדם. יתרה מזאת, הספרדים בצבא היו בעלי תפקידי שוליים כמו עובדי מטבח, נהגים, עובדי תחזוקה צבאית, מנקים, חיילי בחיל ההנדסה, קציני אספקה, וכיוצא באלה. ביחידות הלוחמה הם חייל רגלים וביחידות חיל השריון הם משרתים ככוחות גיבוי לטנקים. האשכנזים הם האלופים, קצינים וטייסים, אנשי ההיסטוריה הצבאית, מפעילי הטילים והטנקים, או קציני מודיעין צבאי ומומחים טכנולוגיים אחרים במנהיגות הצבאית. וכתוצאה, השירות הצבאי מקדם במידה רבה את הכשירות להעסקה עבור אשכנזים רבים לאחר שחרורם.
אריה אליאב, סגן-השר האשכנזי המתון, העיד על האפליה הזאת. "הם טוענים – וזוהי קלישאה ישנה – שצה"ל (הצבא) הוא כור היתוך לכל קבוצות היהודים מהתפוצות. אך כמה מופתעים אנו כאשר אנו רואים שבתי הספר לנהיגה של הצבא מלאים במזרחים, בעוד שבתי הספר הימיים "לבנים" לחלוטין – שהיא השתקפות אמיתית של החברה. אני לא רוצה שיספרו לי על כמה אלופי מישנה (ספרדים) וקצינים בכירים. הם החריגים שהוכיחו את הכלל."43
מוצא אתני של רבי-אלופים בצבא הישראלי (1951- 1973)44
שנה 1951 1955 1960 1965 1970 1973
אשכנזים
ספרדים 12
0 6
0 6
0 12
0 17
0 21
0


אפליה בהסתדרות (התאחדות האיגוד המקצועי)

אברהם עבאס, ממוצא סורי, חבר אחדות העבודה, טען ש"לפני שבע שנים ההסתדרות החליטה לבטל את הלשכה הספרדית שלה, בתקווה לקלוט פעילים ספרדים לאיגוד. אולם, מספר הפקידים הרשמיים הספרדים באיגוד במהלך שבע השנים האחרונות היה פחות מעשרה, על אף ההתרחבות של ההסתדרות בעקבות ההגירה ההמונית (של הספרדים)." אחרי כן עבאס תוהה, "מהו חלקם של הספרדים במזכירות של מועצות הפועלים, במנגנון ההסתדרות ובמיזמים המסחריים שלה כמו חברת סולל בונה, חברת כור, תנובה והמשביר המרכזי." הוא מוסיף ש"לפני שנה וחצי, נערכה ועידה בהסתדרות כדי לבחור בוועדות המינהל והביצוע, אולם האם הרכב הזרועות הללו השתנה יחד עם המבנה הכללי של החברות בהסתדרות? למפ"י יש תשעה חברים בוועדת המינהל, כולם אשכנזים. לא תמצא אף ספרדי אחד בכלל המשלחות שנוסעות לחוץ לארץ, אפילו לא למדינות אסלאמיות (כמו איראן ואינדונזיה)." הוועד הפועל של ההסתדרות מורכב מתשעים חברים, הנחלקים בהתאם להשתייכות המפלגתית שלהם כדלקמן:
מפא"י (עבודה): 55 מהם 5 ספרדים
אחדות העבודה: 12 חברים, מהם 3 ספרדים
מפ"ם: 12 חברים – כולם אשכנזים. אותו דבר חל על שאר המפלגות.
עבאס אינו מתייחס לטענות הציונים האשכנזים שהספרדים אינם מוסמכים להיות בעלי תפקידים עם אחריות גבוהה. הוא חזר ואמר שהספרדים מוכשרים לגמרי לבצע כל תפקיד שהוא, בתנאי שהם לא נתקלים במדיניות של "הפרד ומשול".45
שיעור הספרדים בוועדה המרכזית של ההסתדרות (1949-1973)46
שנה 1949 1955-59 1960-65 1966-69 1970 1973
אחוז 0% 0% 8.7% 27.8% 27.8% 25%


שיעור הספרדים בוועד הפועל של ההסתדרות (1949-1969) לא כולל פלסטינים47
שנה 1949 1956 1960 1966 1969
אחוז 5.9% 8.8% 11.2% 16.9% 20.9%


שיעור היהודים הספרדים בדרגים הגבוהים של ההסתדרות, לא כולל פלסטינים, היה 15.8% אחוז ב-1971, או 37 ספרדים לעומת 197 אשכנזים.48 היחס הכלל-ארצי שלהם בהנהגת האיגוד המקצועי של ההסתדרות היה אפס ב-1973, בזמן שהיו 42 אשכנזים בתפקידים הללו.49 שיעור היהודים הספרדים בתפקידי ניהול בפרויקטים התעשייתיים הגדולים שהיו בבעלות ההסתדרות היה 3.6 אחוז ב-1970 (זאת אומרת חמישה ספרדים ל- 134 מנהלים אשכנזים).50 בוועדת ההיגוי ובמזכירות המיזם התעשייתי של ההסתדרות, המצב היה כדלקמן:
שיעור הספרדים בוועדת ההיגוי ובמזכירות התשלובת התעשייתית של ההסתדרות (חברת העובדים), 1973 51
מספר וועדת ההיגוי המזכירות
אשכנזים 11 32
ספרדים 0 1
אחוז הספרדים 0% 3%


אפליה בסוכנות היהודית ובוועד הפועל של תנועת הציונות

אברהם עבאס כותב ששני הממסדים הללו קשרו קשר עם המפלגות האשכנזיות להרחקת הספרדים מן המוסדות הגבוהים של תנועת הציונות. הוועד הפועל היה מורכב מכמעט שמונים חברים והיה להם מספר רב של נציגים, כמעט כולם אשכנזים.52


הרכב אתני בוועד הפועל של הסוכנות היהודית (1951-1973)53
שנה 1951 1955 1960 1965 1970 1973
אשכנזים 12 12 12 11 11 12
ספרדים 0 0 0 1 1 1
אחוז הספרדים
0%
0%
0%
8.3%
8.3%
7.7%


הרקע האתני של מנהלי מחלקות בסוכנות היהודית (1951-1973)54
שנה 1951 1955 1960 1965 1970 1973
אשכנזים 28 20 21 21 13 16
ספרדים 1 1 0 1 0 1
אחוז הספרדים
3.4%
4.8%
0%
4.5%
0%
5.9%


לפי דעתי עמדתו של אברהם עבאס על הבעיה הזאת היא נאיבית ושהתנועה הציונית הייתה, ועדיין הינה, אשכנזית ומנצלת את הרגשות, הממונות והדתיות של הספרדים.
ב-sociey 55 , פרופ' סמי סמוחה מסכם את האפליה בייצוג כדלקמן: משאבים כמו הכנסה, חינוך ותעסוקה נחלקים בין האשכנזים והספרדים ביחס בערך של 2 ל-1. השוני בכוח הוא אפילו גדול יותר. לאשכנזים יש שליטה מוחלטת על שלושת הכוחות המרכזיים במדינה, זאת אומרת הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית, בנוסף על הסקטורים הציבוריים והפרטיים של הכלכלה. במדרגי הביניים של הכוח הפער אפילו רחב יותר, עם יחס אשכנזי/ספרדי של 5 ל-1. רק בממשל המקומי ישנו ייצוג יחסי כמעט לכל הקהילות, אך לא שיווין. האשכנזים גם שולטים על החיים התרבותיים והעילית האשכנזית מנהלת את החברה. ספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר כמען ואין בהם איזכור על הספרדים במשך חמש מאות השנים האחרונות. הספרות העברית מתוחמת לעבודות אשכנזיות, והמוסיקה שמלמדים היא מוזיקה אירופאית. הדרך הקורקטית להתנהג בישראל היא הדרך האשכנזית, והספרדים חשים לא במקומם שם. הוא הוסיף, " אפילו המעטים שהתירו להם להשתתף בממשלה עושים הרבה תלונות על פעילויות מפלות."56
מדינת ישראל איננה המדינה של הספרדים, וזאת הסיבה שהם התחילו לדרוש הגדרה-עצמית וקץ לשתלטנות האשכנזית ציונית.

הערות
1. אלישר, 1980, 291 ו-292.
2. מ. גרוחובסקי, לשכת מפא"י, 21 בפברואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.
3. ראה שם.
4. אלישר, 1980, 310.
5. שבט ועם, 1960.
6. אלישר, 1980, 340.
7. ראה שם, 340 ו-341.
8. אלישר, 1980, 388.
9. אבו שלמה, שבט ועם, 1960.
10. שבט ועם, 1954 ו-1958.
11. אלישר, 1980, 459-475.
12. 17 במאי 1954.
13. יומן אישי, חלק ראשון, 489.
14. אלישר, 1980, 471.
15. אלישר, 1980, 469.
16. ראה שם, 475.
17. שבט ועם, 1973.
18. ראה שם.
19. זמנים מודרניים, 22 ו-23.
20 ראה שם, 24.
21. ראה שם, 24.
22. ראה שם, 25.
23. ראה שם, 26.
24. סמוחה, 1978, 310.
25. הארץ, 24 באוקטובר 1980 ו-13 באפריל 1980.
26. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
27. סמוחה, 1978, 310.
28. סמוחה, 1978, 311 והעיתונות הישראלית.
29. אברבם עבאס, שבט ועם, 1958.
30. פרס, 1977, 126.
31. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
32. אלישר, 1980, 332 ו-333.
33. סמוחה, 1978, 313.
34. משרד ראש הממשלה, 1961.
35. סמוחה, 1978, 167.
36. סמוחה, 1978, 309.
37. ראה שם, 314.
38. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
39. סמוחה, 309.
40. סמוחה, 1978, 321-329.
41. משטרת ישראל, 1962.
42. ראה שם.
43. זמנים מודרניים, 29 ו-30.
44. סמוחה, 1978, 313.
45. שבט ועם, 1958.
46. ארכיון ההסתדרות.
47. ארכיון ההסתדרות.
48. סמוחה, 317.
49. ראה שם, 318.
50. ראה שם.
51. סמוחה, 320.
52. שבט ועם, 1958.
53. שנתון ממשלת ישראל.
54. שנתון ממשלת ישראל.
55. חברה, "פנתרים שחורים: הדילמה האתנית", כרך 9, מס' 7, מאי 1972, 34 ו-35.
56. סמוחה, 1978, 194.

פרק שביעי
אי-חינוך ודיכוי תרבותי

במהלך המאה שעברה, פרץ ויכוח נוקב בין החוגים הליברלים ובין השמרנים בחברה הבריטית על החינוך של ילדי מעמד הפועלים. הריאקציונרים התנגדו לפתיחת בתי ספר ממשלתיים כדי ללמד את ילדי הפועלים שמא החינוך ירחיק אותם מעבודת כפיים. הליברלים הדגישו שהחינוך לפועלים היה חיוני להתפתחות התעשייה, המסחר והחקלאות בתקופת המהפכה התעשייתית, והחינוך בבית הספר היה אמצעי להשפעה ולשליטה בחברה. הליברלים ניצחו, וחינוך חובה יסודי הונהג לראשונה בבריטניה ב-1870.
בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה, המנהיגות ה"סוציאליסטית" הציונית תמכה בעמדה של השמרנים המוזכרים למעלה, בהקשר לחינוך לגבי הספרדים. אולם הדבר לא תורגם למעשה על ידי חקיקת חוק המקדשת אפליה, אלא על ידי הטלת שכר לימוד כל כך גבוה כדי להקשות על הספרדים העניים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. לכן שיעור הספרדים שהצליח לסיים את בית הספר היסודי בתקופה הזאת היה רק 11 אחוז, חלקם בבתי ספר התיכוניים היה מתחת ל-5 אחוז, והיחס באוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה היה כמעט אפס (ראה פרק שלישי). הדבר נבע מכך שה"סוציאליזם" הציוני היה, ועדיין הינו, מוגבל, כלומר, "לא ליצוא" לספרדים או לעם הפלסטיני. בהקשר הזה המנהיגות הציונית, מן הימין ומן השמאל, נשארה מושפעת מן הדעות של מקום הולדתה וסביבתה המקורית – רוסיה הצארית/פולין.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מנהיגי העבודה התחילו להיות מושפעים מהשקפותיהם של אינטלקטואלים מערביים, ובסופו של דבר בתחילת שנות החמישים הכנסת החליטה להפוך את החינוך היסודי לחובה ובחינם (עלינו לציין שהמדינות הערביות שישראל ראתה בהם "ריאקציונריות" ו"פיאודליות" נתנו חינם לאזרחים שלהם מאז שנות העשרים). רמת החינוך של הספרדים שהיגרו לישראל לאחר 1948 הייתה הרבה יותר גבוהה מזו של הספרדים שחיו בישראל בתקופת המנדט הבריטי.
אף על פי שחקיקת הכנסת בהקשר לחינוך היסודי הייתה צעד קדימה, למעשה היא לא הייתה לא "חובה" ולא "חינם" – גרוע מזה, הממסד השולט השתמש בבתי ספר כשיטה להתניה ודיכוי תרבותי.
ברמה של גן-הילדים, כלומר עד גיל שש, שכר הלימוד נשאר גבוה, למעט בגילאי 5-6. ב-1980 העלות הייתה 28£ סטרלינג לילד לחודש,1 פירוש הדבר שרוב הילדים הספרדים בקבוצת גילאים זו המשיכו ללא כל חינוך. בו זמנית הוריהם של הילדים הללו שילמו מיסים לממשלה שהשתמשה בהם כדי לתמוך בחינוך האוניברסיטאי שבהם 90 אחוז מהסטודנטים ו-100 אחוז מהפרופסורים היו אשכנזים. כאשר ילד אשכנזי וספרדי נכנסים לכיתה הראשונה היסודית, בגיל שש, ההבדל בהיערכות לבית הספר מיד ניכר. הילד האשכנזי כבר קיבל שנים של חינוך בגן, בשעה שהילד הספרדי בילה את הזמן הזה בבית או נשאר לשחק ברחוב בשעה שאמו הולכת לעבוד בניקיון בתיהם של סוציאליסטים ואנשי עסקים אשכנזים. אם ניקח בחשבון את ההבדלים הכלכליים, תנאי המחייה והתנאים החברתיים, ואת הצריכה התזונתית של הילדים, אנו נראה שהפער ביניהם נוצר כבר הרבה זמן לפני שהם מתחילים את בית הספר. ומשם והלאה הוא רק מתרחב משנה לשנה, והופך את התחרות ההוגנת לבלתי אפשרית. הפער בין הדורות שנולדו בישראל הוא גדול בהרבה מהפער בין הדורות שבאו מחוץ לארץ. בישראל התפתחו שני עמים המתעלמים אחד מן השני, לא רק ברמת המעמד, אלא גם מבחינה תרבותית. הרשויות טוענות שהחינוך היסודי (מגיל 6 עד 14) הוא חינם, אך הוריהם של התלמידים צריכים לשלם עבור השירותים הבאים:
1. דמי הרשמה
2. הוצאות על הבניין של בית הספר
3. דמי וועד הורים-מורים
4. מוזיקה, דרמה, מחול ונושאים מיוחדים אחרים
5. מס חינוך ממשלתי
6. ביטוח חיים לילד
7. ציוד עבור נושאים מקצועיים
8. טיולי בתי הספר
9. דמי רפואת שיניים בבית הספר
10.שירותי בריאות ושירותים כלליים אחרים
11.ספרי לימוד וחוברות תרגילים, עטים ומדים של בית הספר
12.מס חינוך עירוני מקומי.2

בחטיבות הביניים, כלומר בין הכיתות ה-9 וה-12, בנוסף להוצאות הנזכרות לעיל, או מרביתם, ההורים חויבו לשלם תשלומים מופרזים מתקופת המנדט הבריטי עד 1978. אם כי תשלומים אלו הוטלו באופן יחסי להכנסה של ההורים, רוב הספרדים לא יכלו לעמוד בהם. שלמה בן יעקב העריך ששיעור התלמידים הספרדים בחטיבות הביניים (מלבד בתי הספר המקצועיים) מעולם לא היה יותר מ-2-3 אחוזים כתוצאה מכך.3 ד"ר סמילנסקי הבחין שמתוך 1,300 תלמידי חטיבת הביניים בתל-אביב היו רק 13 ספרדים, ושליש מכל התלמידים בין הגילאים 6-13 אינם הולכים לבית הספר, למרות שהנוכחות היא חובה, ו-95 אחוז מהתלמידים עוזבים את בית הספר בסוף כיתה ד' (קרי, בגיל 10). המצב הזה התקיים בבאר שבע, ברוב המחנות, שכונות העוני ועיירות הפיתוח המאוכלסות בספרדים.4
ב-1978 התשלומים בחטיבות הביניים בוטלו בעד מיסוי בתי הספר של חטיבות הביניים שהוטלו על כל התושבים. רוב המס הזה שולם על ידי העובדים ולא על ידי אנשי עסקים ותעשיינים. העובדים שילמו 0.3 אחוז משכרם, המעבידים שילמו 0.1 אחוז מהכנסתם והתעשיינים שילמו 0.4 אחוז מהכנסתם. העיתון הליברלי הארץ אשר פרסם את הנתונים הללו ב-21 במאי 1982, הוסיף שהנטל מהמיסים הללו היה גדול יותר על העניים מאשר על מעמד-הביניים או המעמד הגבוה וקרא לביטולם. בנוסף למס זה, ההורים היו חייבים לשלם במלואם גם את ההוצאות שהוזכרו למעלה.
בתקציב של שנת 1986/1987, בוטל חינוך החינם בבתי הספר להשכלה תיכונית ומס השקול ל-60$ הוטל על כל משפחה ומשפחה עם ילד אחד בבית הספר, או 120$ למשפחות עם יותר מילד אחד בבית הספר. וכך חינוך "חינם" באופן רשמי, מצא את מותו.
מאז תקופת המנדט, סטודנטים באוניברסיטה היו חייבים לשלם תשלומים ובנוסף לכך לשלם עבור מעונות וספרים וכיוצא באלה. בישראל העלייה בתשלומי שכר לאוניברסיטה הייתה כך:
1949 מינימום 40£ סטרלינג
1979/1980 225£ סטרלינג6
1980/1981 500£ סטרלינג
1983 700£ סטרלינג7
העיתון הסביר שתושבי עיירות הפיתוח וילדים ממשפחות מרובות ילדים היו צריכים לשלם רק מחצית או שני שליש מהתשלומים האלה.
1985/1986 1,100$8
1987 1,250$, וכך הלאה.

ב-1987 משרד האוצר דרש תשלומים של 1,650$ לשנה בעוד שהסטודנטים דורשים תשלומים של 800$. (ב-17 במאי 1987 הממשלה הוציאה צו שסטודנטים יהודים צריכים לשלם 1,350$, והסטודנטים הפלסטינים 1,550$ לשנה. לאחר מכן האוניברסיטאות החליטו להטיל תשלום של 2,000$ על כל הסטודנטים.9) בגלל הסיבה הזאת היו הפגנות אלימות והתנגשויות בקרב הסטודנטים וכוחות הביטחון.10
למרות שהם קיבלו סיוע ממשלתי, הוצאות הלימודים באוניברסיטה הצליחו להרחיק את רובם המכריע של ספרדים ופלסטינים מוכשרים. בהתאם לאברהם עבאס, שיעור הסטודנטים הספרדים באוניברסיטה העברית לא היה אפילו 5 אחוז ב-1957 ובטכניון הוא היה רק 3 אחוז, בשעה שהם היו אז 55 אחוזים מהאוכלוסייה.11 מנהיגי יהדות הספרדים ביקשו תרומות מהיהודים הספרדים בחוץ לארץ כדי לסייע לעניים לרכוש השכלה תיכונית וגבוהה יותר, אולם הסוכנות היהודית חששה שצעד כזה יפחית את התרומות הנאספים בחוץ לארץ על ידי הממסד הציוני. ולכן היא נטלה פיקוד על מהלך חדש והציבה שיטה של מענקים ללימודים, הממומנים על ידי הממשלה והסוכנות היהודית. ב-1954 1,500 מענקים ניתנו לתלמידים בערך כללי של 145,000 לירות ישראליות.12 בין 1954-1958 15,000 מענקים ניתנו והממשלה יחד עם הסוכנות היהודית מינו וועדה מבצעת לנהל את התוכנית, שחבריה היו באופן טבעי כמעט כולם אשכנזים. הוקמה מועצה מבצעת עבור התוכנית, אולם לאף ספרדי לא הותר להשתתף בה. אפשרו להם להשתתף רק במועצה המייעצת שלא הפעילה השפעה או סמכות. ב-1957 הסכום הכולל של המענקים הגיע ל-612,000 לירות ישראליות, עם עדיפות שניתנה לתלמידים בבתי ספר מקצועיים או חקלאיים – אשר שירתה את תיעול הספרדים הרחק מהאקדמיה ולקראת הכשרה מקצועית. משמעות גודלם הקטן של המענקים הייתה שהתשלומים עבור השכלה תיכונית הופחתו רק על ידי שליש בערך. אלה שלא קיבלו מענקים עדיין היו צריכים לשלם את תשלומי בית הספר במלואם, אשר אילצו מספרים משמעותיים לנשור. מטרת התוכנית הייתה לסייע לספרדים, אבל במציאות מעל רבע מהתלמידים היו ממוצא אשכנזי בסך של 1,336 תלמידים אשכנזים בתוכנית בהשוואה ל-4.005 ספרדים. רק 5 אחוז מהמעורבים בתוכנית קיבלו מענקים לאוניברסיטה, כך שזה ברור שהמדיניות לא הייתה לסייע לספרדים לרכוש חינוך גבוה יותר. וכך, למרות כל הלמות התופים אודות מענקים, רק שיעור קטן מהספרדים נכלל, והסטודנטים הספרדים ייצגו רק 6 אחוזים ממרכב הסטודנטים בבתי הספר התיכוניים האקדמיים ב-1957, זאת אומרת 3 אחוזים של עלייה במהלך חמשת השנים הקודמות. אם ניקח בחשבון את הגידול הטבעי וההגירה ההמונית – זאת אומרת, העלייה בשיעור הספרדים באוכלוסייה – אנו יכולים לסכם שהעלייה בשיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הייתה זניחה. גודל המענק הייתה משתנה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד, וחלקו הגדול של המענק כיסה רק על חלק מתשלומי שכר הלימוד.13 הייתה זו טיפה בים.
הנתונים הבאים מראים כיצד אחוז הספרדים בחינוך הישראלי – בסקטור היהודי – פוחת ככל שהכיתות גובהות.
יסודי 52%
כיתה ט' תיכון (גיל 15) 15.8%
כיתה י' 13.5%
כיתה יא' 9.8%
כיתה יב' 7.8%
האוניברסיטה העברית 5%
הטכניון 3%

אברהם עבאס, שפרסם את הנתונים האלה ב-1958, תהה כיצד הקהילות היהודיות יכולות להשתלב וליצור עם אחד בזמן שהפער בין שתי הקהילות הולך ומעמיק משנה לשנה.14 אפילו בבתי הספר המקצועיים שיעור הספרדים לא עבר את ה-17 אחוזים, ונתון זה לא כולל את כל התלמידים בבתי ספר בקיבוץ או אולפן.15 עלינו גם לציין שסך הכל שיעור התלמידים בבתי הספר התיכוניים בערים הגדולות, ששם האשכנזים מהווים את השיעור הגדול של האוכלוסייה, היה 14.1 אחוז. במחנות הספרדים היחס היה רק 1 אחוז. בן גוריון הודה שהשכלה תיכונית, אם אקדמית או מקצועית, הייתה פריבילגיה של מעטי מספר. שושנה ארבלי חברת כנסת טענה שהספרדים שהגיעו לכיתה יב' בבית ספר תיכון (בני 17) באו בעיקר ממשפחות אמידות שהיו תושבי פלסטינה לפני הקמת המדינה.16
הטבלה הבאה מראה את ההרכב האתני של האוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה:
סטודנטים באוניברסיטה העברית בהתאם לארץ מוצא ורק אתני, 1957 17
ארץ מוצא קבוצה מספר אחוז
ישראל בעיקר אשכנזים 1,888
מזרח אירופה אשכנזים 837
מערב אירופה אשכנזים 350
אמריקה אשכנזים 83
סוריה ולבנון ספרדים 12
עיראק ספרדים 96
תורכיה ספרדים 13
תימן ועאדן ספרדים 6
מצרים ספרדים 24
צפון אפריקה ספרדים 9
ארצות אסיה אחרות ספרדים 16

סך הכל שיעור הספרדים באוניברסיטה עברית = 5.3%
סך הכל שיעור האשכנזים באוניברסיטה העברית = 94.7%

סטודנטים בטכניון בחיפה לפי ארץ מוצא, 1957 18
ארץ מוצא קבוצה מספר
ישראל בעיקר אשכנזים 277
מזרח אירופה אשכנזים 110
מערב אירופה אשכנזים 29
אמריקה ודרום אפריקה אשכנזים 6
סוריה ספרדים 0
תורכיה ספרדים 2
תימן ועאדן ספרדים 0
מצרים ספרדים 2
צפון אפריקה ספרדים 3
עיראק ספרדים 6
ארצות אסיה אחרות ספרדים 1

אחוז האשכנזים = 97%
אחוז הספרדים = 3%
יצחק משה עמנואל ציין שהממשלה מכוונת את התלמידים הספרדים כלפי השכלה טכנית ולא אקדמית, כפי שהולם את התפקיד שנקבע עבורם במדינת ישראל. בכל כיתה זו אחר זו בבית הספר, שיעור התלמידים הספרדים יורד, כפי שהנתונים הבאים, בסקטור היהודי, מוכיחים:
בתי ספר יסודיים 53.2%
3 הכיתות האחרונות של בית הספר היסודי 41%
כיתה ראשונה של בית ספר תיכון (גילאים 14-15) 22%
כיתה רביעית של בית ספר תיכון (גיל 18) 8.8%
בתי ספר תיכון ריאליים 7.8%
האוניברסיטה העברית 5.2%
הטכניון בחיפה 4.5%

נתונים אלו מראים את התנאים שהיו קיימים ב-1959, אלא שחשוב להשוות את שיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הריאליים עם השיעור בבתי הספר התיכוניים המקצועיים באותו זמן:
בתי ספר תיכוניים ריאליים 7.8%
בתי ספר תיכוניים מקצועיים 42%
בתי ספר תיכוניים חקלאיים 48%

עמנואל אומר ש"שיעור הבנים והבנות בבתי הספר התיכוניים עולה במהירות. ב-1960 קבוצה זו היוותה 25 אחוז, לשנת 1964 היא תהייה 64 אחוז, אולם אם מצב התעסוקה לא ישתפר וחינוך חינם לא יהיה זמין אז פשוט נראה עלייה במספר מי שלא לומדים ואף לא עובדים."19
במהדורה מוקדמת יותר של שבט ועם עמנואל כתב שרובם המכריע של התלמידים בבתי הספר במחוז הצפוני של תל-אביב היו אשכנזים, בעוד שרובם המכריע במוזות הדרומיים היו ספרדים, המרמזים על הפרדה אתנית והשוני בין איכות בתי הספר בשני המחוזות. הוא ממשיך לדבר על אפליה גזענית בהעסקת המורים וכפיית מורים אשכנזים על תלמידים ספרדים. בתל אביב יפו לדוגמא, ישנם 106 מנהלי ביתי ספר, שמהם רק 5 הם ספרדים. הוא השתמש בנתונים ישראליים רשמיים של 1955 כדי להראות ששיעור המורים ממוצא ספרדי היה 9.8 אחוזים בלבד.20
אוכלוסיית בית הספר עלתה מ-140,000 ב-1948 ל-540,000 ב-1958. 21 בבירור, ההגירה ההמונית סיפקה לאשכנזים משרות רבות בתחום החינוך. לשנת 1972 מספר האנשים שעבדו בשטח הזה היה 8 אחוזים מן האוכלוסייה העובדת.22 שיעור המורים הספרדים ברמת בתי הספר התיכוניים היה 3 או 5 אחוזים, שיעורם בקרב המורים במכללות החינוך היה 2 אחוז.23 וברמת האוניברסיטה כמעט אף אחד, אולם הותר לספרדים להוות 20 אחוז מצוות המורים בבתי ספר ערב לעובדים.24 ב-1953 היו שני ספרדים מתוך 67 מנהלי בתי ספר תיכון. בבתי ספר מקצועיים ובמכללות לחינוך לא היה שם אחד, אבל הם היו 14 אחוז בבתי הספר היסודיים.25 בבתי הספר שמחוץ לעיר בעיירות הפיתוח והמושבים וכיוצא באלה, שהיו ברמה נמוכה יותר ואשר שם התנאים היו קשים, שיעור המורים הספרדים היה גבוה יותר.
משרד החינוך השתמש בפיטורים שרירותיים כדי להרחיק את הספרדים ממקצוע ההוראה. הוא יצר קשיים תמידיים, העסיק מורים ספרדים על בסיס זמני והחתים אותם על הסכם כל שנה הקובע תנאי שהם מחפשים עבודה זמנית, אחרת לא היו מעסיקים אותם מחדש. בנוסף לכך הוא השתמש בשיטות שונות להרוס את ביטחונם העצמי של המורים הללו והשפלתם.
עובדה זו איננה מהווה רק אפליה נגד ספרדים, אלא היא גם אחת הסיבות לקצב הנשירה בקרב התלמידים הספרדים, כי בישראל ישנם מורים אשכנזים רבים המתייחסים לילדים האלה בשפלות. המורים האשכנזים אינם יודעים דבר אודות תרבותם של תלמידיהם הספרדים, לעיתים לרוב הם לא מעוניינים בגורלם של הילדים הללו ואף לא במצוקתם. פער פסיכולוגי ותרבותי אם כן עולה בין התלמידים למוריהם ובעיות של משמעת וניכור מתעוררות המסתיימות עם נשירתם מבית הספר.
עמנואל מאשר שעל אף העובדה שד"ר הנדל – מפקח על בתי הספר התיכוניים – הודה שהספרדים היוו את החתך החשוב ביותר ביהדות עד המאה השש-עשרה, מלמדים רק היסטוריה וספרות אשכנזית. תוכניות הלימודים מתעלמות מן ההיסטוריה והתרבות של הספרדים ומרוכזות על ההיסטוריה והתרבות של האשכנזים ועל חייהם בגטאות במזרח אירופה. באופן טבעי התלמידים הספרדים מוצאים את הנושאים הללו משעממים וזה מסביר את הסיבה לעליית קצב הנשירה ככול שעולים בכיתה. עמנואל מתבסס על המחקר של משה סמילנסקי על ההרכב האתני של החינוך בישראל,26 שהוא אותו מחקר שהשתמש בו אברהם עבאס.
במהדורה של 1973, כתב העת הספרדי שבט ועם חזר ואמר שתוכניות הלימודים בבתי הספר הציוניים אינן מתאימות לתלמידים הספרדים, ויותר מכך, ההורים הספרדים אינם יכולים לעזור לילדיהם בשיעורי הבית בנושאים הללו. תוכניות לימודים אשכנזיות אלו נועדו כדי למגר את הזהות הספרדית ולהקל על המעמד השולט לכפות את סמכותו והשפעתו. פרופסור בצלאל רוט טוען שהיהדות הספרדית נעלמה מן ההיסטוריה הכתובה – בכך הוא מתכוון ההיסטוריה שנכתבה עבור תוכניות הלימודים לבתי הספר של ישראל.
מטי רונן חושב ש"עניותו של היהודי הספרדי אינה מתירה לו לרכוש השכלה כלשהי, וזה אינו מאפשר לו להעלות את רמת החיים שלו. יסודות הפער הזה בין הספרדי והאשכנזי ימשיכו מתוך הכרח להתפתח רחוק מאי-פעם, ולהפוך את פריצת המעגל הסגור של העוני לבלתי אפשרית. לכן הספרדי סבור שהחברה האשכנזית בלתי-הוגנת והוא מנסה להתנגד לה באמצעים שנחשבו לבלתי מתורבתים ופליליים."27

הגורמים לכישלון החינוכי
הכישלון הנמרץ של היהודים הספרדים בתחום החינוך לא היה תוצאה של "המוצא המזרח תיכוני הבלתי מתורבת והפרימיטיבי שלהם", כפי שהשליטים הציונים טוענים, אלא הוא התרחש בעקבות המדיניות הקולוניאלית של אי-חינוך ודיכוי תרבותי שכוונה נגדם ונגד העם הפלסטיני. להלן סיכום הסיבות לכישלון זה ברמות השונות של החינוך.
1. שכר לימוד ותשלומים לבית הספר. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, אלה מהווים נטל כבד.
2. עוני. תנאים של עוני ורעב וצפיפות יתר בדיור מעורער של דירות קטנות אינם מעודדים את הילד בבית הספר או מאפשרים לו לעשות את שיעורי הבית. פעמים לרוב המשפחות זקוקות לילדיהם לעזוב את בית הספר ולצאת לעבוד כדי לעזור כלכלית. יצחק יטיב טען28 שההכנסה החודשית למשפחה מזרחית הייתה 10-20 לירות ישראליות
בממוצע (באותו זמן, 1£ סטרלינג הייתה שווה ל-8£I לירות ישראליות), בשעה שההכנסה האשכנזית הייתה פי עשר יותר. תוצאה אחת של העוני הזה היא אולי ליצור שני עמים המתחרים זה בזה בישראל, עם כל הסכנות הכרוכות בכך. לא יהיה כל טעם בשחזור טבלאות הכנסה רשמיות של הממשלה מאחר שהן עוסקות רק ב"ממוצע", והממוצע תמיד מוליך שולל (ראה פרק תשיעי על קוטביות חברתית). המדיניות של התרוששות הספרדי והפיכתו לדלת-העם אינה יכולה להיות נפרדת ממדיניות של אי-חינוך ודיכוי תרבותי.
3. רמת החינוך בבתי הספר הספרדים בחגורה השחורה, בעיירות הפיתוח, המושבים והמחנות, היא נמוכה מאוד בהשוואה לבתי הספר של האשכנזים, עקב איכות המבנים של בתי הספר, מספר חדרי הכיתות, איכות הציוד החינוכי, מספר התלמידים לכיתה ואיכות המורים עצמם. מספר מורי בתי הספר היסודי שחסרים היו להם הכישורים הנחוצים היה 40 אחוז ב-1958, ומורים אלה, חלק מהם היו חיילים, לימדו בבתי הספר הספרדים.29 בבני ברק, לדוגמא, כיתה של מאה תלמידים הייתה צריכה ללמוד בתוך מקלט מהתקפה אווירית בגלל מחסור בכיתות לימוד.30 לפני כמה שנים, משרד החינוך החל להסיע תלמידים ספרדים משכונות המצוקה לבתי ספר אשכנזים, בתקווה "לשלב" אותם. דחסו אותם לתוך כיתות "מיוחדות" והתעללו בהם, וגרמו לאלימות אתנית.
ב-7 במרץ 1979, הארץ כתב אודות קרבות כאלה בבית ספר ברמת השרון. העיתון תיאר בית ספר מספר 14 בשיכון דן על יד תל-אביב. העיתון ציין שהמיזוג הגזעי לא הצליח ברוב המקרים ושהתלמידים משתי הקהילות לא הפכו לחברתיים ואף לא ביקרו אחד את השני. מאחר שתלמידים משכונות המצוקה לא היו לפני זה בבית ספר אקדמי, הם עמדו בפני קשיים רבים עם השיטות האקדמיות המסורתיות. לכן הם נכשלו בלימודיהם ונטו לייאוש וזעם, במיוחד כלפי השחצנות וההתחסדות של התלמידים האשכנזים . המורים היו מנסים לנטוש את התלמידים החלשים ולהתרכז על קידומם של התלמידים האשכנזים. יועצת בית הספר, נעמי נאווי, הגיבה על הנושאים הללו ש"המיזוג הגזעי חיוני אם אנחנו רוצים למנוע התפוצצות חברתית. אולם בתי הספר אינם יכולים להסתדר בעצמם. השילוב חייב להיעשות עוד בשלבי גן הילדים ובחברה בכלל... המכשול העיקרי הוא הגזענות שהתלמידים האשכנזים לומדים ממשפחותיהם."31
ל. רם, סטודנטית, כתבה דו"ח מפורט שהופיע בזו הדרך ב-5 באוקטובר 1983, שבו היא מתארת את המצב הטרגי של התלמידים הספרדים בבית הספר המקיף בקטמון בירושלים. היא דיברה על ההשפלה והבוז שהם נחשפו אליהם מהמורים והתלמידים האשכנזים וכתבה שכמה מחברותיה התחילו לעשות רושם במבטא אשכנזי ולהתבייש במשפחתן וברקע ה"פרימיטיבי" שלהן. התלמידים שדבקו בזהותם לא היו פופולאריים אצל ההנהלה. היא תיארה כיצד מנהלת בית הספר התעקשה על הצבת הספרדים בכיתות לא-אקדמיות והרחקתם ממתמטיקה ומדע. רק לשישה מתוך הארבעים תלמידים אפשרו לגשת לבחינות הסופיות של בית הספר התיכון, הבגרות.
4. תוכניות הלימודים של בתי הספר. כבר הזכרנו קודם שתוכניות הלימודים של בתי הספר מתעלמות מההיסטוריה והתרבות הספרדית ופועלות להשמדת זהותם התרבותית. וכאשר מתייחסים להיסטוריה הזאת בקצרה, היא מנוסחת בשקרים על "דיכוי גזעני של היהודים בידי החברה האסלאמית – עם הכוונה להחדיר בהדרגה שנאה לפלסטינים ולערבים. המורים האשכנזים נוטים לדבוק ב"פרימיטיביים ולא-מתורבתים" הערבים והמוסלמים ובעקיפין להרוס את מעמדם של התלמידים הספרדים בכיתה ולגרום לניכור בינם לבין הוריהם והרקע שלהם. על אף העובדה שהשפה הבינלאומית של הספרדים הייתה ערבית מאז הכיבושים האסלאמיים, ישנם שיעורים מעטים בערבית. הערבית היא רק עוד שפה אחת זרה אחרי אנגלית וצרפתית. כתוצאה מכך, התלמידים הספרדים עוזבים את מערכת החינוך הישראלית כשהם אינם בקיאים בערבית, למרות שזאת השפה שהם מדברים בבית. הציוני האשכנזי, חבר הכנסת אריה אליאב, אחד ממנהיגי מפלגת העבודה, מודה ש"קודם כל חטפנו מהם את האוצר בעל הערך שהם הביאו איתם - ערבית. אנחנו, האשכנזים, נסחפנו בגל של התחסדות ויהירות כלפי העולם הערבי... הפכנו את הערבית ואת התרבות הערבית למשהו שנוא ונתעב."32 למרות הבערות הזו, ישנם שיעורים טובים בערבית בכיתות הגמר של בתי ספר תיכון אחדים. שיעורים אלה מורכבים ממספר קטן מאוד של אשכנזים שאינם לומדים אותה למטרות שלום, אלא כדי להשתמש בה בצבא ובסוכנויות הביון והם נתונים תחת חסותו של משרד ראש הממשלה ולא של משרד החינוך. הלימודים מתבצעים תחת הסיסמא "דע את האויב שלך".
הטרגדיה של הספרדים היא שהם יותר אינם יודעים את השפה של הורי הוריהם, או אודות המשוררים והסופרים היהודים מעיראק, סוריה ומצרים. הם אינם יכולים לקרוא ואף לא לכתוב את שפת אבותיהם, ואינם מודעים לכך שרוב המורשת היהודית, או רוב עבודותיהם של הרמב"ם וסעדיה גאון, נכתבו בערבית. לחצו עליהם להאמין שהם, יחד עם הערבים, מפגרים ולא מתורבתים בהשוואה לאשכנזים. מדינויות הניהיליזם התרבותי והאימפריאליזם התחילו להשפיע ישירות ובאופן ניכר כל אחת לחוד בקרב הספרדים והפלסטינים. אפילו התפילות בבתי ספר דתיים נלמדים בהתאם לריטואל האשכנזי. בבחינת הסיום שלי שבעל-פה הכריחו אותי לדקלם פואמה עברית ולהשתמש במבטא ובהטעמה של שפת היידיש-אשכנזית.
"השכלה תיכונית ואוניברסיטאית הם לא בשבילי, הם בשביל האשכנזים" אומרים רבים מן הדור השני של המהגרים הספרדים, למרות שהוריהם היו חברי המעמדות המשכילים בעיראק וסוריה ואיראן וכיוצא באלה. אריה אליאב הודה "שיסענו את היהודים המזרחים, במיוחד את הדור הצעיר, מעברם, שורשיהם וגאוותם, והשרשנו בהם את הדעה, כפי שעשינו עם אבותיהם, שהכול התחיל במזרח אירופה – המחשבה היהודית, הציונות, התפיסה החלוצית והיישוב של פלסטינה. אמרנו להם שיופי, שירה ותרבות כל אלה באו מאירופה, מה שאומר שלאבותיהם לא היו דברים כאלה. ומשם הגענו במהירות למיתוס של ה"בערות" והנחשלות של היהודים "המזרחים"."למעשה דנו למוות את תרבותם ועברם של עשרות אלפי יהודים."34 וכך בתי הספר הציונים הרסו את תרבותם של הספרדים ושיכנעו אותם שהם אינם מתאימים להשכלה נוספת.
5. מבחני I.Q. בסוף בית הספר היסודי (גיל 14), תלמידים הרוצים לקבל מענק כדי ללכת לבית ספר תיכון חייבים לעמוד לבחינה מיוחדת של מנת משכל. מאחר שהשאלות במבחן הזה קשורות עם החיים והתרבות האשכנזית, ספרדים רבים נכשלים בו – לא בגלל שמנת המשכל שלהם נמוכה אלא בגלל שהשאלות הן מחוץ לתחום ההתייחסות שלהם.35 לפעמים ספרדים נכשלים בגלל שרמת החינוך בבתי הספר שלהם היא כל כך נמוכה, דבר המוציא מכלל אפשרות תחרות כלשהי עם התלמידים האשכנזים. לכן התלמידים הספרדים אינם מקבלים מענקים זאת אומרת אומר שהם חייבים לשלם את שכר הלימוד במלואם, ומאחר שזה מעבר ליכולת שלהם, לעיתים קרובות זה מוביל לכך שהם עוזבים את בית הספר.
6. ההתחסדות והזילות של המורים האשכנזים. מרבית התלמידים הספרדים שמנסים להמשיך את לימודיהם בתיכון או באוניברסיטה צריכים לעבוד יום ולילה במפעלים ובמסעדות בתקופת החופש שלהם במטרה לממן את לימודיהם, אבל עדיין הם נתקלים בהתחסדות ובעוינות מצד כמה מורים אשכנזים. אחדים עוזבים את בית הספר או את האוניברסיטה אבל אחרים התמידו ומוצאים לאחר שרכשו את התואר שלהם שהדלתות עדיין סגורות בפניהם בגלל מוצאם האתני. ניסיונות מרפי-ידיים אלה חיזקו את הירידה ברציפות של המוטיבציה החינוכית בקהילה הספרדית.
7. התפרקות החברה. בשל המהפך של ההגירה, החיים הטרגיים במחנות ובשכונות העוני, האבטלה, תנאי הדיור והדיכוי התרבותי האשכנזי, למערכת המשפחתית הספרדית היה דבר אחד אלא רק להתמוטט ויחד איתה מסורת וערכים ספרדים. התמכרות לסמים, זנות ופשע הופיעו. אף לא אחד מאלה מעודדים את הילדים הספרדים לשאוף להשכלה.
8. אוצר מילים זר. שפת ההוראה בבתי הספר יהודיים היא עברית, אשר, כפי שהיא התפתחה על ידי המתיישבים האשכנזים, מכילה מספר ענק של מילים מושאלות מלטינית ומאירופה. בעוד שהתלמיד האשכנזי יכול לבקש עזרה מהוריו עם מילים זרות אלה, ההורים דוברי-הערבית אבודים. יתרה מזאת, רוב הילדים הספרדים עדיין מדברים ערבית בבית, ובאופן מובהק, הם עדיין חושבים בערבית ולכן הם נתקלים במכשול לשוני בבית הספר.
9. קיצוצים בשירותי החינוך והרווחה. זה קרה בגלל שישראל, כחלק מהעולם המערבי, סובלת מאותם משברים כלכליים שהמערב עומד בפניהם. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, כל יחסי המסחר עם איראן נותקו ומפעלים שהיו מייצאים לאיראן נסגרו. נוסף לכך היו הוצאות המלחמה בלבנון ומימון שכירי החרב שם, ועלות ההתיישבות בשטחי מצרים פלסטין וסוריה. קורבנות המדיניות של ישראל בצמצום שירותי החינוך והחברה היו באופן טבעי החלשים, קרי, הספרדים והפלסטינים. כדי להוכיח נקודה זו, עלינו לציין שמרכב הסטודנטים בישראל עלה מ-800,000 ב-1969/70 ל-1,200,000 ב-1980/81, אבל תקציב החינוך ירד מ-10.5 אחוזים מתקציב המדינה ב-1972 ל-5.8 אחוזים ב-1980. ב-1980/81 בלבד 35,000 שעות לימודים בוטלו בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים; 1,300 מורים פוטרו ותקציב הארוחה החמה בבית הספר הופחת ב-70 אחוז. ב-1981/1982 שלושה כפרים להכשרה חקלאית לתלמידים עניים נסגרו ומרכזי ההכשרה המיוחדים לאמהות בעיירות הפיתוח נסגרו. ב-1982 התקציב קוצץ ב-7.5 אחוזים נוספים ועילה זאת פירושה פיטורים של עדיין אלפי מורים ועובדים. התוצאה היא שמתוך כל 1,000 תלמידים שנכנסו לכיתה א' בבית הספר היסודי ב-1969/1070 רק 26 יסיימו את בית הספר, רובם אשכנזים. קצב הנשירה בסקטור הפלסטיני הוא אפילו גדול יותר.36
מדיניות זו נמשכה שנה לאחר שנה. בתקציב של שנת 1986/1987, ההורדה בתקציב משרד החינוך הייתה 47.5$ מילון, אשר גררה את ביטולם של 170,000 שעות לימוד, את פיטוריהם של 7-10,000 מורים והטלת מס החינוך שהוזכר קודם.37 ב-1969/1970חינוך החובה הורחב לחמש עשרה שנים, אולם הוא לא נאכף ובתי ספר אחדים עודדו תלמידים "חלשים" לעזוב.

החמרת קצב הנשירה בקרב הדורות הצעירים

כאשר הנתונים על קצב הנשירה של הספרדים פורסמו בשנות החמישים, ישראל האשימה את ארצות ערב והאסלאם על היותם הסיבה ל"נחשלות" זו ועל הופעת הפער החינוכי בין שתי הקהילות.
אם ניקח בחשבון ששיעור הספרדים בחברה היהודית בישראל עלה מ-50 אחוז בשנות החמישים ל-65 אחוזים בשנות השבעים ואחרי כן ל-70 אחוזים בשנות השמונים, אנו יכולים להגיע למסקנה מהנתונים הבאים שקצב הנשירה המשיך להחמיר. אחר כך פער נוסף הופיע בין ספרדים אלה שקיבלו השכלה בארצות המזרח תיכוניות מצד אחד, ואלה שנולדו ולמדו בבתי-ספר ישראלים מצד שני – לטובתם של הראשונים. זה בהחלט לפי המדיניות הישראלית של אי-חינוך וזה מוכיח שטענות ישראל הם כזב.
שיעור הספרדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות38
שנה 1969/70 1975/76
כיתה א' יסודי 63% 59.6%
כיתה ח' יסודי 57.4% 53.9%
כיתה ט' תיכון ריאלי 35% 36.2% (ממוצע)
כיתה יב' תיכון ריאלי 24.7%
אחוז הצלחה בחינות בגרות 18.7% 23.8%
סטודנטים ל-B.A. 14.2% 16.4%
סטודנטים ל- M.A. ו-Ph.D. 9% 10.1%

כל הסטודנטים האחרים = אשכנזים ופלסטינים
אחוז הספרדים באוכלוסייה היהודית = 65%

בסוף שנות השישים, 6 אחוז מהתלמידים הספרדים קיבלו תעודת בגרות לעומת 35 אחוזים מהתלמידים האשכנזים.39 ב-1972/1973 הנתונים הפכו להיות 7.4 אחוז לעומת 31.7 אחוז, ובחינוך הגבוה יותר הם היו כדלקמן: 2.8 אחוז יהודים ספרדים שנולדו בפלסטינה לעומת 13.8 אחוז אשכנזים. מאלה שנולדו בחוץ לארץ הנתונים היו 2 אחוז ו-9.3 אחוז לפי הסדר הנ"ל.40
סגן-השר הציוני המתון, אריה אליאב, אמר על הספרדים באוניברסיטה, "נראה לי ששיעור נמוך מרפה-ידיים זה... לא יגיע ל-10 אחוז. כדי להגיע לנתון הזה עלינו לשקול תלמידים מהישיבות וממוסדות בלתי רשמיים אחרים."41 מה שאליאב הביע בעקיפין זה ששיעור הספרדים באוניברסיטאות הוגבה באופן מלאכותי כדי להראות " איזה התקדמות הספרדים עשו בישראל." אחרי כן הוא מוסיף ש"ישראל אינה יכולה להאשים את המדינות המזרח תיכונית בתת-ההתפתחות של הספרדים, מאחר שהדור השני הזה נולד וגדל בישראל." והוא מסכם ש"זהו הליקוי החברתי הגדול ביותר שלנו. הצלחנו להעביר את הפער החינוכי מדור לדור." המחבר התריע את ישראל כנגד יצירת שתי חברות שונות במהלך שורה של דורות ספורים.
אליאב מונה את הסיבות לכישלון הזה כדלקמן: "אי-שיווין בהזדמנויות, משפחות גדולות חיים בדיור צפוף מאוד, איבוד הביטחון והמורשת התרבותית, חוסר איזון בייצוג מדיני, חברתי וכלכלי, ויחס מועדף לכוחות החימוש" אליאב העיר לאחר מכן על ה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון בכך שאמר "לצעירים שבאו לישראל מהעולם הערבי בני עשרים ומעלה , יש משאבים אינטלקטואלים ומקצועיים טובים יותר מאשר ילידי ישראל בני זמנם. תופעה זו ניתנת להבחנה ברורה אם אנחנו בודקים את רמת החינוך הגבוהה יותר של מאות אלפי היהודים שהיגרו ממדינות המזרח התיכון לצרפת, ספרד, קנדה וארצות הברית במהלך שלושים השנים האחרונות." לבסוף אליאב מזהיר שאפליה בחינוך מאיימת על ביטחון המדינה.42


מדרג החינוך
אנו נבחן עתה את פסגת הפירמידה החינוכית בישראל שלושים שנה לאחר הקמתה:
חלוקת הסטודנטים של דוקטור (Ph.D.) לפי מוצא 1977/1978 43
ילידי ישראל לאב ספרדי 2.5%
ילידי דאר אל-אסלאם 7.4%
סך הכל שיעור הספרדים 9.9%
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בדרך כלל אשכנזים) 4.3%
ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה (אשכנזים) 44.5%
ילידי אירופה ואמריקה (אשכנזים) 41.3%
סך הכל שיעור האשכנזים 90.1%

יש לציין את הנתונים הבאים בהקשר לנתונים למעלה:
1. הפער הרחב בין שיעור הספרדים לבין שיעור האשכנזים: 9.9 אחוז לעומת 90.1 אחוזים.
2. הפער בין ספרדים ובין אשכנזים ילידי חוץ : 7.4 אחוז לעומת 41.3 אחוזים.
3. הפער העמוק בין ספרדים ואשכנזים ילידי ישראל: 2.5% לעומת 48.8 אחוזים. כל הסטודנטים האלה גדלו בתוך המסגרת של הממסד הציוני. השוני הגדול יכול רק להצביע על ההחמרה בהפרדות בין האתני למעמדי ושל הפולריזציה של שתי הקהילות בזמן שבו הם מתקדמים לעבר תבערה חברתית.
4. הפער בין הספרדים ילידי ישראל ובין אלה שנולדו בדאר אל-אסלאם: 2.5 אחוז לעומת 7.4 אחוז. זה מצביע על כך שתנאי החינוך והתנאים הכלכליים למען יהודים היו טובים יותר בארצות ערב מאשר הם בישראל, וזאת הסיבה שהדור שישראל גידלה מציג התדרדרות כזאת. למעשה הפער הוא רחב יותר אם ניקח בחשבון דוקטורים ו-Ph.Ds ספרדים שהיגרו למערב במקום ישראל.
5. הזכרנו שאלה שנולדו בישראל לאב יליד פלסטינה היו בדרך כלל אשכנזים, שהם צאצאיהם של מתיישבים אשכנזים שהיגרו מרוסיה הצארית ופולין. בני זמנם הספרדים בקושי הצליחו להיכנס למוסדות לחינוך גבוה יותר (מלבד מספר קטן של ילדים ממשפחות עשירות). אנו כמו כן הזכרנו כבר שמרביתם המכריע של הספרדים בפלסטינה בזמן המנדט הבריטי לא סיימו אפילו את ההשכלה היסודית שלהם.
6. על סמך מה שאריה אליאב, חבר הכנסת, אמר, סביר מאוד שהלשכה לסטטיסטיקה הישראלית עשתה כך שהנתונים האלה יראו יותר חיוביים עבור הספרדים, ושהפרופורציות האמיתיות הן גרועות ממה שהזכרנו.

עלינו להוסיף שבשנת 1984 נלקח מפקד של בוגרים מהאוניברסיטאות וממוסדות אחרים לחינוך גבוה יותר בישראל שהסתכם ב-205,700 (הפלסטינים מהווים 4.3 אחוז ממספר זה, בעוד שהם 17 אחוז מן האוכלוסייה).
עתה נבחן בוגרים יהודים בישראל (1984) לפי מוצא:
בוגרים בישראל לפי מוצא ותואר, 1984 44
מוצא סך-הכל תואר ראשון תואר שני תואר שלישי ומעלה
יליד ישראל לאב יליד ישראל (בעיקר אשכנזים)

6.4%

8.2%

3.5%

2.8%
אסיה ואפריקה – ספרדים (כלל)
14.6%
18.7%
7.8%
7.2%
ילידי ישראל 5.4% 7.6% 2% 0.5%
ילידי דאר אל-אסלאם
9.2%
11.1%
5.8%
6.7%
אירופה ואמריקה – אשכנזים (כלל)
79%
73.1%
88.7%
90%
ילידי ישראל
ילידי חוץ 32.2%
46.8% 38.3%
34.8% 20.6%
68.1% 30.1%
59.9%

בהקשר לנתונים למעלה יש לציין כדלקמן:
1. סכומי האשכנזים הם: 85.4 אחוז, 81.3 אחוז, 92.2 אחוז, 92.8 אחוז, ואילו סכומי הספרדים הם 14.6%, 18.7% אחוז, 7.8 אחוז ו-7.2 אחוז.
2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערבבה גיר עם הגבינה, כלומר היא צירפה את אלה עם התארים האוניברסיטאיים ואת אלה עם תארים ממוסדות לא-אקדמיים כמו מכללות לגננות ולמורים לבתי ספר יסודי, וישיבות וכיוצר באלה, במטרה להצר את הפער בין האשכנזים והספרדים. אם הנתונים היו מדגישים את אלה עם התארים האוניברסיטאיים, הפער היה מופיע הרבה יותר רחב.
3. הלשכה מסווגת את האשכנזים שנולדו בישראל לאב שנולד בפלסטינה בקטגוריה מיוחדת במטרה להוליך שולל את הקורא הזר ולאזן את הפרופורציה הגבוהה של האשכנזים.
4. התהום הרחבה בין ספרדים שנולדו בארצות המזרח התיכון לבין ספרדים ילידי ישראל שגדלו ולמדו בבתי ספר ציוניים, תלויה במדיניות אי-החינוך הקולוניאליסטית שלה.
5. שיעור הספרדים ילידי ישראל שקיבלו PhD הוא 0.5 אחוז ואילו בקרב האשכנזים מאותו הדור הוא 30.1 אחוז. מספר הרוכשים MA הוא 2 אחוז לעומת 20.6 אחוז, ול-BA השיעורים הם 7.6 אחוזים לעומת 38.3 אחוזים, המביאים לסכומים של 5.4 אחוזים לעומת 32.2 אחוזים. נתונים אלו עדיין שוב מוכיחים שהפער הוא לא כתוצאה מה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון, הואיל ושני הרבדים הללו נולדו בישראל ולמדו בבתי ספר ישראלים ולמרות זאת הפער הוא גדול יותר ביניהם לבין בני זמנם מאשר בין הוריהם ובין הישראלים שבאו מאירופה ואמריקה, דבר אשר מצביע על כך שהקיטוב הולך ומחמיר מדור לדור.
6. הקיטוב נראה אפילו חמור יותר אם ניקח בחשבון את העלייה במספר האוניברסיטאות הישראליות ואת מספר הסטודנטים הלומדים בהם. ב-1948 המוסדות היחידים להשכלה גבוהה היו האוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה. האוניברסיטאות של תל-אביב, חיפה, באר-שבע ובר-אילן נוסדו אחר כך ומרכב הסטודנטים עלה מ-1,635 ב-1948 ל-52,780 ב-1976, אבל שיעור הספרדים נותר זניח, כפי שהזכרנו כבר45 (הוסף למשתנים האלה את העלייה במספר הספרדים באוכלוסייה הכללית).
7. השיעורים שמעלה הם כלל-ארציים, אולם אם נתמקד על המקומות שהוקמו במיוחד כדי לספק למתיישבים האשכנזים כוח עבודה בזול, כמו עיירות פיתוח, המדיניות של אי-החינוך תופיע בכל כיעורה. בעיירת הפיתוח שלומי, לדוגמא, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא רק 1 אחוז ( נתון זה כולל את הילדים של המנהלים האשכנזיים). אולם ביישוב האשכנזי של סביון הוא 25.8 אחוז וביישוב האשכנזי של עומר הוא 36 אחוז.46 נתונים מלשכת הסטטיסטיקה המרכזית לשנת 1961 ולשנת 1976 מצביעים שהפער בין שתי הקבוצות הוכפל בסקטור האקדמי, והפער בנושאים כמו מתמטיקה, מדע ורפואה העמיק רבות.47 במכון לאומנות ומדע, שהוא הממסד הגבוה ביותר לחינוך במדינה, כמעט ואי אפשר למצוא לא-אשכנזים – ואותו הדבר חל על התפקידים האקדמאיים באוניברסיטאות.
עקירת התרבות המזרח תיכונית מחוץ לבית-הספר
הרשויות הישראליות מפעילות מדיניות של דיכוי תרבותי כלפי הספרדים, לא רק בתוכניות הלימודים בבית הספר אלא בכל תחומי החיים, כמו הרדיו והטלביזיה, ספרות, תיאטרון וכיוצא בזה. התקשורת מציגה את הספרדים כ"פרימיטבים" שאין להם תרבות בעלת ערך, והם מנסים לחסל את זהותם המזרח תיכונית.ישנה רק שעה אחת בשבוע של תרבות ספרדית ברדיו. הערוץ השני מקדיש 11 אחוז משידורי הזמן שלו למורשתם של הקהילות הישראליות השונות.48
יהודי העולם הערבי היו בעלי מוניטין בכישוריהם המוזיקליים, והם גיבשו חלק גדול מן הזירה המוזיקלית העיראקית. הם היו אחדים מן הזמרים הטובים ביותר בסגנונות המקומיים. בספרו, הזמרים הבגדאדים והמאקאם העיראקי (1964), אלחנפי הזכיר 188 זמרים שמהם 21 היו יהודים, כמו יוסוף חורש, ששון זערור ומשה סולימן בין היתר. יהודים עיראקים הרכיבו תזמורות, ועזרא הארון היה מפורסם במיוחד, הוא ניגן בעוד למלך פייסל. המלך אמר לו פעם "גרמת לי אושר יותר שמעודי לא היה לי, בני." אחרי כן ראש הטקס של המלך, "אתה מאיר את עיראק בשלמותה עם המוזיקה שלך." באירוע אחר נתנו לו קערית מלאה דינרי זהב עבאסים מתקופת שלטונו של הרון אלרשיד. בכל דינר היה טבוע שם האל ושרשרת זהב מחוברת אליו – אבל עזרא הארון הסתפק רק בדינר זהב אחד. עזרא שר את היצירות של שני מלחינים יהודים אברהם ויצחק אל מוסלי. הוא גם נטל חלק חשוב בהופעה באירוע מוזיקלי שנערך במצרים תחת חסותו של המלך פאוד ב-1932. לאחר שהוא היגר לישראל חייו מלאו בעצב, עבודת פרך ורעב.49 המשורר היהודי המרוקאי, ארז ביטון, אמר שהזמרת היהודית המרוקאית, זהרה אלפסיה, שרה למלך מוחמד ה-V ברבאט. הוא סיפר כיצד החיילים היו נלחמים בסכינים בשביל הזדמנות לשמוע אותה בכל פעם שהיא שרה. הוא אמר שהיא נמצאת כיום במחנה מעבר באשקלון, על יד לשכת הרווחה, ובמצב של עוני והשפלה.50
זה היה גורלם של מרבית האמנים היהודים מהעולם האסלאמי. האמנות דעכה איתם במחנות הציונים. מצב זה נמשך אל תוך שנות השבעים כאשר הקהילה הספרדית התחילה לחשוב על המורשת התרבותית של עצמה כביטוי של ספק בממסד התרבותי הציוני. החיפוש אחר השורשים שלהם התעורר עם הופעת תנועת הפנתרים השחורים.
ההדחקה התרבותית המשיכה תחת המסווה של "אינטגרציה גזעית". דוד בן גוריון, ראש הממשלה הישראלי הראשון, אמר "כיוון הממשלה הוא להשריש את המהגר התימני עם ערכים ישראלים עד לנקודה שבה הוא ישכח מאין הוא בא..."51
שמואל רקנטי, אחד מחברי הכנסת הספרדים הראשונים, מתח ביקורת על הרעיון של "אינטגרציה" במאמר. "משמעותו האמיתית היא השמדת התרבות והמסורת הספרדית וכפייתה של התרבות האשכנזית... אני אחוז בחילה מהכניעות והניהיליזם הרוחני והחברתי. זה מרגיז אותי. אנו חייבים לדחות את הדעות המשחיתות האלה ולהטיח ביקורת באלו המשפילים אותנו בשעה שהם כופים עלינו גנרלים ופטרונים." רקנטי מאמין שהדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת היא "לא בדרך אינטגרציה אלא על ידי טיפוח שתי התרבויות. לתרבות הספרדית חייבת להיות עמדה מרוממת בקרב האנשים."52 חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, דרש יותר זמן אוויר ברדיו למוסיקה תימנית, וטען ש"מומחים" אשכנזים מכינים את התוכניות התימניות ברדיו והוסיף שהם היו מגוחכות.53
ביולי 1979, זבולון המר, שר החינוך, כינס פגישה מיוחדת של המועצה הציבורית לחינוך ותרבות כדי לבחון את הפער התרבותי והחברתי בישראל. חיים שירן, משידורי הטלביזיה החינוכית, הודה שהספרדים נמצאים תחת הדחקה תרבותית, וכתוצאה מכך, במשך שלושים השנים האחרונות, הספרדים מאבדים את כבודם העצמי. ד"ר גבריאל בן שמחון, ממוצא מרוקאי, דיווח ש"התקשורת הישראלית איננה משדרת מוסיקה לספרדים. המוסיקה שלהם מועברת סביב על ידי קלטות קול. בשל כך הם חשים מתוסכלים." זיוה לבליך טענה שישראל איננה מנצלת את האוצרות המוסיקליים הסמויים של הספרדים. ניסים יהושע, האחראי על התרבות הספרדית במשרד החינוך, אמר שישנם אנשים רבים המאמינים שלספרדים לא הייתה תרבות אלא פולקלור (זו היא הדעה המקובלת ביותר בין "אינטלקטואלים" אשכנזים והוא קרא לתרבות האשכנזית והספרדית להתאחד.
פרופסור דוד אלעזר הדגיש שהאשכנזים רצו שהספרדים ינהגו לפי התרבות שלהם אבל לא היה צידוק לטענה הזאת.54 במאמר בהארץ,55 פרופסור שמעון שמיר הסביר שהחברה הישראלית (קרי, האשכנזית) לא הותירה לספרדים להיות חלק מהעילית השולטת. הפרופסור אמר על היחסים הישראליים-מצריים ש"החברה האשכנזית מטילה ספק בנאמנותם של הספרדים כאשר הגבולות לעולם הערבי פתוחים." הוא הוסיף שהאשכנזים, שהם בעלי דעות קדומות נגד המזרח התיכון ותרבותו, חוששים מהתקדמות הספרדים ומצטט את דעותיהם של בן גוריון וז'בוטינסקי (ראה פרק שמיני). את דעותיו של שמיר ניתן לנסח אחרת בכך שנאמר שאילו בקרב הספרדים היו נוהגים לפי התרבות המזרח תיכונית, הם היו מפנים עורף לאשכנזים אם היה שלום וגבולות פתוחים.
בשיחה עם לאה ענבל, כתבת של הארץ,56 בן שמחון אמר על מנת שהוא יוכל לסיים את לימודיו הוא היה חייב להשיל את התרבות הספרדית ולהשתלב לתוך חיים אשכנזים. בן שמחון נולד במרוקו והיגר לישראל עם משפחתו כשהוא היה בן 9. הוא היה אחד מהמרוקאים המעטים שגבר על כל המכשולים וסיים את לימודיו בירושלים. לאחר מכן הוא למד תיאטרון וקולנוע בסורבון. הוא מחנך באגף האמנות באוניברסיטת תל-אביב. בן שמחון אישר שהמשפחה שלו היגרה מטעמים דתיים. אביו האמין שמלאכים ירחפו סביבו כשהוא יגיע לארץ הקודש. הוא פתאום גילה שהוא ומשפחתו סובלים מעוני ומתקיימים בתוך הבוץ והצפיפות של מחנה שער העלייה. אם כי מצב המשפחה השתפר במהלך שלושים השנים האחרונות, אביו של בן שמחון אומר "היינו עשירים שם במרוקו, כי הרגשנו עשירים. כאן אנחנו מרגישים עניים בגלל שמעליבים אותנו." בן שמחון הודה שרוב חייו הוא נאלץ לחקות את האשכנזים ולהתכחש לזהותו. הוא נזכר בבדיחה שהייתה מקובלת אצל האשכנזים, כאשר שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול, ילד ספרדי אומר "אשכנזי". בן שמחון הוסיף שבמרוקו הנשים היהודיות האמינו שכל אחד ואחד מעשרת הילדים שלהם יכול להיות המשיח. בישראל, לעומת זאת, סופם של הילדים הללו היה בבית הסוהר. הוא הוסיף שאחיו והוא נולדו במרוקו ולכן הם יכלו לסיים את לימודיהם האוניברסיטאיים. שאר אחיו ואחיותיו, נולדו בישראל לא הצליחו באותה מידה. הם הפכו לפועלים. בן שמחון מספר כאשר הוא ושלושים ותשעה מרוקאים אקדמאים אחרים נפגשו עם יגאל אלון כדי לדון על הסוגיה העדתית, אלון אמר, "הנוכחות בלבד של ארבעים בוגרים מרוקאיים יושבים פה איתי במשרדי מצביעה על הישג כלשהו – עשינו התקדמות במדינה הזאת." בן שמחון השיב לכך, "בוודאי שזה משמעתי שמתוך ארבעים האקדמאיים, רק אחד הלך לבית הספר בישראל. השאר הלכו לבתי ספר בחוץ לארץ." למרות שהוא קיבל את התואר שלו בישראל, בן שמחון אומר שהוא אינו טיפוסי לקהילה המרוקנית – אלא חריג ואפילו נס. הוא גדל נתון במאבק והוא מדגיש ש"המדינה הזאת לא נתנה לי דבר." כשהוא עשה את שירות החובה הצבאית שלו, הוא הצטרף לחטיבת צנחנים שהייתה מורכבת מקיבוצניקים במטרה להיות "נכלל" אבל הם בודדו אותו. הוא הוסיף שהקיבוצניקים הם הסמל של הגזענות, בדרכים שונות. הם אטומים לחלוטין מכל אחד שהוא שונה. כשהוא הלך לאוניברסיטת ירושלים הוא התחיל לעבוד כפועל כדי לשלם את שכר הלימוד וגר במחנה צבאי נטוש שניתן לאוניברסיטה. בן שמחון, איך שלא יהיה, היה הסטודנט היחיד ששכן כך. הוא מאמין שהספרדים עכשיו מבינים שהם חייבים להתארגן כדי להתנגד לכוחות שאינם מייצגים אותם. הוא הדגיש את הבאות, "אתם חייבים להקים אופוזיציה מאורגנת, מוכנה להילחם – כוח שמתוך זכות הוא שלכם." בן שמחון תיאר דיכוי תרבותי נגד הספרדים כ"ניהיליזם תרבותי", והזכיר שהוא לא למד כלום על ההיסטוריה של עצמו כשהוא היה בבית הספר. "הם פשוט מחקו את הזהות התרבותית שלך, לא הייתה לך זכות קיום - לפי השקפתם... תוכניות המוסיקה והתרבות המשודרות בתקשורת הישראלי כולן זרות לי ולמרבית הספרדים." מחזהו של בן שמחון הנקרא מלך מרוקאי, אודות הגירתם של היהודים ממרוקו, מתארת קהילה יהודית במרוקו שנאמר לה שהמשיח היהודי הנכסף הופיע ובא לעזור להם להגיע לירושלים כדי להקים את מלכות השמים על הארץ. מאחר שהאגדה מנבאת שהם יעופו לירושלים רכובים על עננים, הם עלו על גגות בתיהם וקפצו במטרה לרכב על העננים – אך נפלו אל מותם! המחבר כך מרמז שההגירה של המרוקאים לישראל הייתה התאבדות המונית. לאחר מאמצים רבים בן שמחון הצליח להפיק את המחזה בישראל, אם כי עם כמה שינויים כדי להפוך אותו מתקבל על הדעת יותר. (ביולי 1989, בן שמחון לקח חלק פעיל בכנס בטולדו בין אינטלקטואלים ספרדים ואש"ף.)
בדיון מיוחד שאורגן על ידי הסוכנות היהודית בכפר המכבייה, אשר עידן (ממוצא טוניסאי), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב קבע "הבעיה היא שהמתנחלים האירופאים באו לארץ הזאת והכריזו שהתרבות שלה תהייה אשכנזית. השוויון יושג רק אם הספרדים ירכשו שליטה על המשאבים הפיננסיים של המדינה וההסתדרות". בא לאחר הוא הפך למובטל. שלמה צדוק אמר "מוטי גור, הרמטכ"ל לשעבר, ירה את יריית הפתיחה כשהוא אמר "אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים"."
ד"ר גבריאל בן שמחון הנ"ל השתתף בדיון, ואמר "אנחנו חיים בגלות תרבותית. הם שינו את התרבות שלנו בלי לגלות לנו." חיים סירן, מומחה לתיאטרון, הוסיף שקיימת אפליה בתיאטרון וקשה היה להפיק מחזה העוסק בבעיית הספרדים. הוא ציין שבתפקידו בטלביזיה הישראלית הוא היה צריך להיאבק כדי שיעסיקו ספרדים.57
בראיון עם כתב של זו הדרך,58 הזמר המרוקאי, שלמה בר, אמר "אני רוצה ללמד את בני ערבית כדי שהוא יוכל לדבר עם שכנינו הערבים ולהיות גשר לשלום." בר הרכיב להקה של זמרים מרוקאים, הנקראת "הברירה הטבעית", כדי להשיב לחיים את המוסיקה הערבית בקרב הספרדים. הוא אמר מאז שהגיע ממרוקו הוא חי בעוני וקיפוח תרבותי. כל הזמן לעגו לו בגלל שהוא מרוקאי ונתנו לו להרגיש נחות. הוא הוסיף שהוריו היו כל כך תמימים שהם לא היו מודעים למקומם המושפל בחברה שהוא לא יכל להסביר להם את זה. הוא אמר ש-95 אחוז מהאסירים בבתי הסוהר היו המרוקאים בגלל התנאים החברתיים הקיימים, ושהיהודים במרוקו לא היו קורבנות של טבח כלשהו בידיהם של המוסלמים ושכניהם המוסלמים במרוקו תמיד נהגו בכבוד והתפללו ליד קבריהם של צדיקים יהודים.59
בעקבות הקיצוצים בתקציב החינוך, כמה ספרדים דרשו לבטל את הסובסידיות לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. העיתונאי, נתן דונביץ, התנגד לאמירה זו ש"אנחנו מוכרחים למצוא תחליף למוזיקה המערבית כך שהמזרחים יוכלו לאהוב אותה גם." הוא לא הציע, מצד שני, להקים תזמורת למוזיקה ערבית.60

סופו של כתב היד העברי ספרדי

כצעד לקראת "האחדות הלאומית", הממסד החרים את כתב היד העברי העתיק שהשתמשו בו הספרדים במשך מאות שנים וכפה את השימוש בכתב היד העברי האשכנזי. זה היה עדיין מעשה אכזרי נוסף, היות ומרבית התיעודים והתמלילים העבריים והעבודות שנכתבו בערבית בידי משכילים ספרדים נכתבו בכתב יד עברי מזרחי זה. הספרדים השתמשו בכתב יד זה כשהם כתבו מכתבים, יומנים ודוחות בערבית, נוסף על השימוש בכתב היד הערבי.

הגייה לא נכונה של העברית
עברית היא שפה שמית שהתפתחה במזרח התיכון והייתה מדוברת בפיהם של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכמו כן בפי הנביא משה, דוד המלך ושלמה ומאוחר יותר בפיו של רופאו האישי של סאלאדין הרמב"ם. מבטא אותיות האלף בית בעברית לפיכך מקביל לאותיות האלף בית של הערבית. הספרדים שחיו במזרח התיכון ביטאו אותם כך מאז שחר ההיסטוריה. האשכנזים, לעומת זאת, בהיותם אירופאים, אינם יכולים לבטא 50 אחוז מן העיצורים העבריים בצורה נכונה. בכל אופן, הביטוי הנכון עוות והם מבטאים הא כמו חית, הריש המגולגלת כמו הריש הצרפתית, העין הגרונית כמו עיצור וכך הלאה. הם שמרו על היגויים לא נכונים אלה והתרברבו בהם כחלק מן הזהות האירופאית שלהם, וצחקו על הספרדים שמבטאים את האותיות בצורה נכונה.
ילדים ספרדים רבים, בהתאם, התחילו ללמוד לחקות את המבטאים של מוריהם האשכנזים כדי להימנע שלא יצחקו עליהם, בעוד שאחרים השתמשו במבטאים אשכנזים כדי להסתיר את מוצאם ולהתגבר על האפליה בשוק העבודה. אולם, מאז הופעתם של הפנתרים השחורים בשנות השבעים, שמירה על המבטא המקורי הפכה להיות מקובלת.
הכחדתם של סופרים ומשוררים ספרדים

התשובה לשאלה היכן הסופרים והמשוררים הספרדים שהיגרו לישראל היא ישראל השמידה אותם מבחינה תרבותית.
האווירה של גזענות ציונית לאומנית נגד הערבים וכל דבר ערבי אילצו את הסופרים והמשוררים הללו לחדול מייצור נוסף. בנוסף לכך, יש לזכור, שאין זה קל לצאצאיהם, שנולדו וגדלו בישראל, ללמוד ערבית, מרבית הדור הצעיר אינו יכול לקרוא ערבית אפילו אם הם מדברים אותה בבית. לכן אנשים מעטים קוראים ערבית, ונגרם קושי במידה הולכת וגוברת להוציא ספר לאור בערבית. סופרים אחדים התרגלו לכתיבה בעברית, כולל סמי מיכאל. העיראקי סמיר נקש הוא היחידי שהתעקש לכתוב את עבודותיו בערבית, היה זה הוא שהצהיר "אני עדיין מכבד את עצמי כעיראקי." נקש בעבודותיו תיאר את תהפוכות ההגירה הספרדית כ"קטסטרופה" שמנעה ממנו להשתקע מחדש בישראל לאחר שנעקר בשרירות מעיראק. הארץ תיאר את נקש כ"אדם עם תסביך":61 "הוא יהודי שחי במדינה יהודית, אבל הוא כותב בערבית." בהתאם לאשכנזים, זה מהווה "תסביך", היות והם מסרבים להודות באמיתה היסטורית – שהספרדים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית. עלינו להזכיר שמהגרים אשכנזים מרוסייה הסובייטית ממשיכים ליצור עבודות ספרותיות ברוסית, אבל זה לא תואר על ידי הארץ כ"תסביך"!
שורשי הבעיה הם שהמתיישבים האשכנזים ניסו ועדיין מנסים לבנות מסך ברזל, לנתק את הספרדים ממולדתם התרבותית. מאות אלפי אשכנזים ביקרו שוב במדינות מוצאם ואף אחד לא האשים אותם בבגידה, בעוד שספרדי אחד מעיראק, נאווי, ניסה לחזור לעיראק. לאחר מכן הוא נעצר והיה כלוא בישראל במשך חמש שנים פשוט בגלל שהוא ניסה לבקר את מקום הולדתו – בגדאד.

התעלמות מהסופרים הספרדים בחוץ לארץ

התקשורת הישראלית ותוכניות הלימודים בבתי הספר אינם רק מתעלמים מהמורשת התרבותית הספרדית, אלא גם מסופרים ספרדים, משכילים ומשוררים אשר עתה חיים מחוץ לישראל. כיום ישראל האשכנזית משבחת כל סופר אשכנזי או אינטלקטואל שחי באירופה או באמריקה ותובעת זכות עליו אפילו אם הוא מרחיק את עצמו מן הציונות.
העיתונאי, בני ציפר, כותב בהארץ על האינטלקטואלים הספרדים שמחוץ לישראל,62 ציין שהייתה זו צרפת, ולא ישראל, שארגנה שירותי הנצחה בעקבות מותו של אלברט כהן, הספרדי היווני הנחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה הזאת. הרומנים הצרפתיים הפופולאריים שלו פורסמו בכל העולם ותורגמו לשפות שונות. ציפר טען שהסופר הזה ייצג את התרבות הספרדית אשר ישראל התעלמה ממנה. הוא הוסיף שצרפת קלטה את כל העבודות הספרותיות והאומנותיות שאינטלקטואלים ספרדים יצרו – בדיוק אותם האנשים אשר בישראל התכוונו אליהם בתיעוב כאל "הקהילות המזרחיות". הוא הזכיר אחדים מן הסופרים, כמו פטריק מודינאנו, אדמונד זבאס (ממוצא מצרי), משורר מפורסם בצרפת כיום, ודרידה אלג'זיירי המציגה פילוסופיה צרפתית מודרנית. עלינו להזכיר גם את אליאס קנטי שלא היה מוכר בישראל עד שהוא זכה בפרס נובל, ומיד לאחר מכן הארץ פרסם מאמר עליו. אם כי קנטי איננו ציוני, מרבית המאמר עליו התעסק עם "מאבקה של תנועת הציונות בבולגריה".
הצעירים הספרדים בישראל כמעט ואינם יודעים דבר מן ההיסטוריה או התרבות שלהם. השליטים הציונים יודעים טוב מאוד מי שיש לו ידע על תרבותו יכול לפתח את זהותו, ומי שיש לו זהות יכול לעצב את עתידו. למרות זאת, תקריות האפליה, שמתעמת עימם הספרדי, מן העריסה ועד לקבר, עוזרים לו ליצור את זהותו. אל לנו לשכוח גם שהוא מוקף ב-160 מיליון ערבים הגאים במורשת שלהם.

תוצאות מדיניות אי-החינוך והדיכוי התרבותי
1. כשלון נרחב ובערות בבית הספר. האנתרופולוג האמריקאי, ארנולד לואיס, כתב מחקר חשוב על הנושא הזה בשם כוחו של הצער והחינוך, (1979), שבו הוא קבע ששליש מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בבתי ספר "מתקנים", או "טעוני טיפוח". לפי המילון הציוני אשכנזי, ביטויים אלה מתכוונים ל"ספרדי". מתוך 287 תלמידים שנכללו במחקר, היו רק 22 תלמידים אשכנזים. לואיס אמר ש-25 אחוז מן המורים לא היו בעלי כישורים בנושאים שהם מלמדים. המורה לאנגלית יכלה לדבר רק כמה מילים באנגלית, והמורים ניסו לשכנע את לואיס ש"התלמידים האלה" גדלו בתוך תרבות "פרימיטיבית", ושזו הייתה הסיבה שהשכל וההנעה שלהם חלשים. לואיס אישר שהמשרד מינה מורים שאינם ברמה הדרושה מתוך אמונה זו ש"התלמידים האלה" לא צריכים מורים מעולים. המפקח הממשלתי מינה אישה ללמד אנגלית, לדוגמא, לאחר שהיא נכשלה בבתי ספר אחרים. כשהוא נשאלו על כך על ידי לואיס, המפקח השיב, "האמת היא שהתלמידים הללו לא צריכים ללמוד אנגלית מכיוון שכולם הולכים לעבוד בעבודות פשוטות."63
משרד החינוך פרסם את תוצאות החקירה שהוא ניהל על הבעיה הזו, שאותם דווחה במאמר נילי מנדלר.64 בדו"ח נאמר ש-40 אחוז מבני גילאי התשע משכונות המצוקה נכשלו בקריאה, כתיבה וחשבון בעוד שהכישלון הלאומי הממוצע היה 14.3 אחוזים. החקירה אישרה שהתלמידים שנכשלו אינם יודעים אפילו כמה מילים בסיסיות. אולם, שיעור הכישלון באזורים אחדים הוא 20-25 אחוז, וזאת בשל כך שבכיתות שם ישנם רק 20 תלמידים. מנהל בית הספר הרצלייה בתל-אביב, ד"ר כרמי יוגב, אמר ש-80 אחוז מהתלמידים הספרדים, שסיימו את ההשכלה היסודית שלהם בשכונת המצוקה התקווה, אינם יכולים לקרוא או לכתוב. הם אינם יודעים את כל האלפבית ויש להם תפיסה מינימאלית של השפה. בעיירות הפיתוח, 60-70 אחוז מהילדים מסווגים כטעוני תיקון.65
זו הדרך, מצטט את יצחק קדמון, יושב ראש ארגון העובדים הסוציאליים, מדווח66 ש-14,000 אנאלפביתים הצטרפו לצבא במהלך שלושת השנים הקודמות. הוא גם דיווח שהאסירים בכלא עולים למדינה 180,000 לירות בשנה, בעוד שהטיפול בעבריינות נוער עולה הרבה פחות מכך: בערך 10,000.
בשל הרמה הנמוכה של החינוך הזמין לספרדים באזורי שכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח, כמה משפחות התחילו לשלוח את ילדיהם לפנימיות. אלה הם על פי רוב בתי ספר דתיים, חקלאיים, מקצועיים או צבאיים. מספר תלמידי הפנימיות בגילאים בין 13 ו-18 הוא בין 15 ל-20 אחוזים מאוכלוסיית בית הספר. הוועדה הציבורית להגנת החינוך הספרדי ערכה מחקר שהראה שרמת החינוך בפנימיות אלה איננה טובה יותר מאשר בבתי הספר של אזורי שכונות העוני. זה אומר שהילד בפנימיות מורחק באופן פיסי ממשפחתו, עם הנזק הפסיכולוגי כתוצאה מכך, אבל הוא איננו מקבל חינוך טוב יותר עבור כל זה.67 נוסף לנזק הפסיכולוגי, הפנימיות הצליחו לנתק את התלמידים מסביבתם התרבותית, ומשרישים בהם קיצוניות שהיא או דתית או פוליטית, או שניהם יחד. בישיבות דגל התורה הם חייבים לדבר יידיש.
בבתי הספר האשכנזים, רמת החינוך נשארה גבוהה למרות הקיצוצים. בתי ספר אלו החלו לשלם למורים מקצועיים, כמו למתמטיקה או מדע, פי שלוש יותר ממורים אחרים. מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני, מודע לכך, אבל הצהיר שזהו "הרע ההכרחי". אחת הפעולות המושחתות ביותר היא לשלם למורה עבור שתיים או שלוש שעות כשהוא מלמד רק שעה. ההורים גם התחילו לשלם תשלומי חוץ כך שהילדים שלהם יוכלו ללמוד נושאים שאינם במערכת, דבר שעליו ארגון המורים האשכנזי שמר בשקט במידה ניכרת. ההוראה בבתי הספר הממשלתיים לפיכך התחלקה לשני חלקים, אחד לעשירים ואחד לעניים. נורית דוברת, העיתונאית שפרסמה את העובדות הללו,68 ציינה שאת התופעה הזאת, המכונה "חינוך אפור", ניתן למצוא גם בשירותי הבריאות שם היא נקראת "בריאות שחורה". נחמן רז מקיבוץ גבע, יושב ראש הוועדה הפרלמנטארית לחינוך, הודה שתופעה זו מסמלת את "פשיטת הרגל של החינוך" 69
הפלסטינים עושים טעות חמורה כשהם משווים את הרמה של החינוך הערבי עם הרמה הממוצעת של החינוך היהודי כדי להדגיש את הפער העולה ממדיניות האפליה.70 אם הם היו עושים השווה בין בתי הספר שלהם ובתי הספר האשכנזים (בקיבוצים ובפרברים האשכנזים לדוגמא), הם היו מוצאים שהפער האמיתי הוא גדול בהרבה יותר ממה שהם יכולים לתאר לעצמם. הם עושים את אותה טעות כאשר הם משווים את התנאים הכלכליים שלהם עם הממוצע של האוכלוסייה היהודית הכללית. זה איננו מעודד מאבק משותף עם הספרדים.
2. התדרדרות המבנים והציוד של בית הספר. לאחר שהממשלה הכריזה על תקופת-דחייה על בניית מבני בתי ספר חדשים או כיתות נוספות, כמה מן המורים נאלצו לערוך שיעורים בתוך מקלטים נגד מתקפה אווירית ורפתות. עקב קיצוצים בתקציב החינוך, הממשלה הרחיקה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ובתי הספר הספרדים והפלסטינים היו הקורבנות הראשונים. בו זמנית, מאז 1967 הממשלה בזבזה סכומים אדירים על בניית בתי ספר חדשים וקנתה את הציוד החדיש ביותר עבור ההתיישבויות האשכנזיות בשטחים הערביים הכבושים. ביישובים האלה בכיתות בית הספר ישנם בין 5-8 תלמידים, על חשבונם של הכיתות הצפופות ביותר בבתי הספר הספרדים והפלסטינים.71
3. עלייה במספר הבנים והבנות שאינם הולכים לבית הספר ואף לא עובדים. במוסררה ילדים אלה מהווים עד כדי 19 אחוזים מהדור החדש. ניסים גאון, יושב ראש ארגון הספרדים העולמי, אמר שמספרם של הילדים הללו בין הגילאים של 14-17 בלבד הגיע לכיותר מ-25,000, ש-60 אחוזים מהילדים הספרדים משתמטים מבית הספר וש-70 אחוזים מעברייני הנוער בארץ באים מן הקהילות הללו.72
4. הכשרה נמוכה בקרב הציבור הספרדי. מדיניות האי-חינוך הובילה למצב שבו הציבור הספרדי בסוף נשאר ללא השכלה או הכשרה מקצועית, וזה בתמורה הוביל להתפשטות האבטלה ומשם לעוני. מצב זה אפשר להפוך את מרבית הספרדים לפועלים לא-מקצועיים.
5. התפשטות עבריינות הנוער, הפשע והתמכרות לסמים. זהו במיוחד המקרה בקרב הצעירים שאינם לומדים ואף לא עובדים, אבל הוא גם באותה מידה הדאגה בבתי ספר תיכון ובצבא. מקורות משטרתיים קובעים ש-50 אחוז מתלמידי בתי הספר התיכון השתמשו בחשיש ושמנהל בית הספר מעלים עין ואינו משתף פעולה עם המשטרה כדי למגר את הדבר.73 דו"ח של משרד הרווחה על עבריינות נוער קובע שעברייני נוער ספרדים מרכיבים 92.9 אחוזים מכלל מספר העבריינים החוזרים.74
6. הרחקה, ייאוש וניכור עם מדינת ישראל, מצד אחד, ואובדן הזהות הספרדית במידה רבה של הקהילה מצד שני, התפשטו. אולם מחאותיהם של הפנתרים השחורים עוררו רבים לנסות ולהחזיר לעצמם את תרבותם ואת זהותם. (ראה פרק אחרון).
תהליך זה מוסבר היטב על ידי אליאב: "הם אומרים לך, מילדותך והלאה, שיצאת ממקום של חשיכה וריק, ושהרקע שלך היה פרימיטיבי לחלוטין, ואומרים לך את זה עיתים לרוב כל כך שבסוף אתה מאמין לזה. ישנו רק צעד אחד בשבילך לקחת, בזהירות או אחרת, שהוא לשנוא את המשפחה שלך ואת המדינה שממנה באת ולהתבייש בשורשים שלך. אבל בשלב הבא, אתה מתחיל לשנוא את אלה שגרמו לך להאמין בכך, ומי ששונא אותך, ואתה מתחיל לשאול שאלות על עצמך. האם אין זה הכל צרור של שקרים?"75
צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, מנהיג הפנתרים השחורים, אמר ש-90 אחוז מהנמצאים בבתי הסוהר הצבאיים הם ספרדים: " הם סירבו לעשות שירות חובה בגלל הגזענות."76
הערות
1. הארץ, 11 בינואר, 1980.
2. זו הדרך, 14 במאי 1980 ו-25 ביוני 1980.
3. שבט ועם, 1958.
4. שבט ועם, א. עבאס, 1958 וד"ר סמילנסקי, מגמות, יולי 1957, וראה פרק חמישי.
5. הטיימס, 24 בדצמבר 1985.
6. זו הדרך, 13 בפרואר 1980.
7. הארץ, 27 במאי 1982.
8. זו הדרך, 16 באוקטובר 1985
9. הארץ, 10 ביולי 1987.
10. ראה שם, 16 באפריל 1987.
11. שבט ועם, 1958.
12. אברהם חלפון, שבט ועם, 1954.
13. שבט ועם, 1958.
14. שבט ועם, 1958.
15. כיתות ללימוד עברית לעולים חדשים.
16. ראה שם.
17. שבט ועם, א. עבאס, 1958.
18. שבט ועם, א. עבאס, 1058.
19. שבט ועם, 1960.
20. שבט ועם, 1959.
21. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה, 1978.
22. משרד החינוך והתרבות, 1976.
23. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה.
24. ראה שם.
25. ראה שם.
26. מגמות, יולי 1957.
27. שבט ועם, 1973.
28. שבט ועם, 1959.
29. שבט ועם, 1958.
30. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
31. מוסף הארץ, 22 במאי 1981.
32. זמנים מודרניים, 20.
33. ראה שם.
34. ראה שם, 21.
35. מאז שנות השבעים נכפו מבחני מנת המשכל על הנכנסים לאוניברסיטה והמתגייסים לצבא.
36. זו הדרך, 5 באפריל 1982, מבוסס על נתונים רשמיים.
37. עיתונות ישראלית.
38. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראל, פרסום רשמי 1971, 1974, 1976.
39. סגן סגר החינוך, דו"ח ממשלתי על הנוער הספרדי, 1972.
40. סמוחה, 1978, 160 ו-161.
41. זמנים מודרניים, 26.
42. ראה שם, 26-29.
43. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית, השנתון הסטטיסטי הישראלי, 1980, 605.
44. תמצית סטטיסטית של ישראל, 1986, 608.
45. זמנים מודרניים, 130.
46. נתוני משרד החינוך 1981, ומפקד האוכלוסין, 1983.
47. ראה שם, סידרה מיוחדת 418, טבלה 19.
48. שבט ועם, 1958.
49. שבט ועם, 1960.
50. מנחה מרוקאית, 29.
51. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, 1102, 14 בפברואר 1951.
52. שבט ועם, 1954.
53. פרוטוקול הכנסת, 1949.
54. הארץ, 20 ביולי 1979.
55. 6 באפריל 1980.
56. 28 במאי 1980.
57. הארץ, 25 בספטמבר, 1981.
58. 3 בפברואר 1982.
59. ראה שם.
60. הארץ, 16 באפריל 1982.
61. 16 במאי 1986.
62. 6 בנובמבר 1981.
63. זו הדרך, 29 במאי 1985.
64. הארץ, 10 ביוני 1983.
65. סבירבקי ושושן, 1985, 27.
66. 2 באפריל 1980.
67. חדשות הל"ה, מספר 7, אפריל 1987.
68. מעריב, 16 במרץ 1987.
69. ראה שם.
70. אל-מירסאד, 1 ביולי 1987.
71. זו הדרך, 20 באפריל 1983.
72. הארץ, 4 באפריל 1980.
73. הארץ, 14 במאי 1982.
74. הארץ, 31 באוקטובר 1975.
75. זמנים מודרניים, 21 ו-22.
76. זו הדרך, 7 בינואר 1981